ביום שעיינה נסעה, מנדי מדווש לעברי באופניו עם גלגלי העזר. המעשה מתרחש בחצר, אני מסובה בתוך הפוף הנצחי שלי, השמים מעלינו כוסו בעננים שנעו במהירויות גבוהות. הבזיליקום ששתל בשולי החצר שניאור, אחד הבחורים שעזרו לאיציק לנהל את בית חב”ד, נתן ריחו, ומנדי נוסע במהירויות לא סבירות לאורכו ולרוחבו של הדשא הסינטטי שמכסה את המרחב המרכזי של החצר. בשלב מסוים הוא מתקרב אלי ואומר לי, בטון נחרץ ופסקני, “את לא יודעת מה קונים לי ליומולדת.” אני מרימה אליו את עיני, ממצמצת, עד כדי כך ראשי עמוס במחשבות והבנות, עד כדי כך אני לא באמת בעולם הזה.
“נכון.” אני מחזירה את עיני לספר בתקווה אמיתית שהוא ילך.
“את עדיין לא יודעת מה קונים לי ליומולדת.” בחוסר רצון אני מרימה אותן שוב.
“נכון.”
“רמז.” מנדי מתחיל לעשות רונדלים מסביב לחצר, אבל אני מאבדת עניין מהר ומחזירה את עיני לדפים, שפלאי הבריאה ניבטים אלי מהם. “את לא מסתכלת!!!” מנדי צועק אלי תוך כדי הנסיעה הפרועה.
“כבר ראיתי איך אתה נוסע, מנדוש.”
“זה רמז! את לא יודעת מה קונים לי ליומולדת!!”
“ספר לי.” אני נכנעת.
מנדי מתקרב אלי, קרוב להתפקע מהסוד ומהאושר של היכולת לגלות אותו למישהו.
“אמא נוסעת אתי לרבי!!!”
“וואו! יפה מאוד!” אני מחזירה את עיני לאותיותי.
“רוני,” מנדי שוב מתקרב אלי בהיסוס, “את היית פעם אצל הרבי?”
אני מרימה אליו שוב עיניים. לרגע מרגישה שאולי הדיאלוג הזה לא באמת עם מנדי, אולי יש לו משמעות קוסמית.
“לא.”
“גם אני לא,” לוחש לי מנדי כממתיק סוד ומתרחק על אופניו לצד השני של החצר.
באופק מופיעה ביילא, סוחבת בחיקה קערה גדולה עם מה שמסתבר, כשהיא מתקרבת, שהוא אננס חתוך. היא מתיישבת בכבדות לידי ומניחה את האננס על הרצפה בינינו. עיניה נפוחות, והיא נראית מותשת בעליל.
באופק מופיעה ביילא, סוחבת בחיקה קערה גדולה עם מה שמסתבר, כשהיא מתקרבת, שהוא אננס חתוך. היא מתיישבת בכבדות לידי ומניחה את האננס על הרצפה בינינו. עיניה נפוחות, והיא נראית מותשת בעליל.
“רוצה?”
“תודה.” אני מושיטה יד אל עבר הפרי הבשרני. הוא מעקצץ בפי.
“מה נשמע?” ביילא תופסת את מנדי כשהוא מתקרב לעברה ומברכת אתו הברה הברה ואז מכניסה לו חתיכת אננס לפה.
“ברוך השם.”
“ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ואיך את?” אני מחייכת. לביילא אין סבלנות לנימוס, גם לה יש אמא רוסיה.
“את יודעת, הזוי קצת. כל הסיפור פה הזוי לי קצת. עצם זה שזה,” אני מחווה אל עבר הכרך הצהוב של הרב שטיינזלץ שמונח בחיקי, “זה מה שאני עושה בטיול שלי, זה הזוי לי.”
“כן.” ביילא מהנהנת בידענות ולועסת פיסת אננס. “זה באמת הזוי.” ביילא תמיד יודעת להגיד את הדבר הכי לא צפוי כי היא לרוב אומרת בדיוק מה שהיא חושבת ולא מה שמצפים ממנה, והיא לרוב חושבת בכנות פנימית מרשימה.
“כן?”
“כן, נו. אותי זה תמיד מפתיע. איך בן אדם יכול לצאת למסע כזה, שזה, בינינו, קצת לאבד את עצמך לדעת, להיות הכי רחוק מכל מה שמוכר, ואז בום דוקא שם לפגוש את הרבי ולוותר על כל זה בשבילו. אני נורא מתרגשת מכל אחד שלומד פה.”
אני מהנהנת בשקט. “דיברת עם ההורים?”
“עם אבא.”
“ואמא?”
“אין אמא.”
ביילא טיפה נחנקת מהאננס, וכמו תמיד, אני קצת שמחה שהיתמות שלי עדיין מזעזעת אנשים. ביום שהיא לא תזעזע ארגיש שהיא מתה סופית.
“סליחה…”
“זה בסדר. כבר כמעט שמונה שנים עברו.”
“מה קרה?”
“סרטן.”
“נורא. היית פצפונת.”
“לא כזאת פצפונת. בת תשע עשרה.”
“זה פצפונת.” היא מצליחה לדחוף עוד פיסת אננס אל תוך מנדי שעובר לידנו במהירות מפתיעה.
“כן?” הרבה יותר מבאס להיות פצפונת שנפטרה לה האמא.
“זה נראה שאת ממש מתייחסת לזה בבגרות, כן,” ביילא קולטת. “אבל מנקודת המבט שלי… זה ממש צעיר. כמה אחים אתם?”
“חמישה.”
“ואת מספר?”
“שתיים.”
“גם אני.” עוד פיסת אננס מוכנסת במנדי. “ואיך אבא שלך?”
“כמו תמיד. לא יודעת. לא הרגשתי שינוי גדול. הוא בן אדם כזה, שלא ניכר עליו.”
ביילא מהנהנת ומעיפה בי מבט יודע דבר.
“מה הוא עושה?” היא מוציאה שיער פאה שדבק בכפותיה.
“אבא? ראש צוות. בחברת הייטק. מלא שנים שם כבר. מתכנת.” ואב חד־הורי, אני רוצה להוסיף בטון מלגלג, אבל נמנעת.
“ואב חד־הורי” אומרת ביילא, וקולה מביע הערכה, שונה כל כך מהאופן שחשבתי על זה, שאני אפילו לא מרגישה שהיא הוציאה לי את המחשבה מהראש.
“כן…”
“גיבור ממש. לא מבינה איך אפשר לגדל ילדים לבד. אנחנו שניים על חמישה ילדים, פלוס עוזרת הודית, ואני בקושי מחזיקה ראש.”
“באמת?”
“בטח. זה לא פשוט בכלל, הורות. אחד הדברים הקשים שהשם ברא.” כדי לתת אילוסטרציה לנאמר, ביילא עושה ספרינט קצר לעבר מנדי שכבר הגיע למהירויות שאי אפשר לעצור אותו, כדי בכל זאת להספיק להכניס פנימה עוד פיסת אננס מיותמת.
“את לא נראית שקשה לך כל כך.”
“אני לא נראית הרבה דברים.” ביילא מחייכת אלי חיוך רחב, ופונה לאחד מעובדי המטבח שבא לשאול אותה משהו. אחר כך פונה חזרה אלי. “ככה זה, השם רוצה שנעבוד. כל דבר ששווה משהו בחיים האלה מצריך עבודה. וככל שהוא יותר שווה, הוא מצריך יותר עבודה. וזוגיות וילדים זה הדבר הכי שווה שיש, אז תעשי את החשבון.” מנדי בולם בפראות ומתגלגל מהאופניים ארצה, תופס בברך שלו ומייבב.
ביילא אוספת אותו אל חיקה, תחילה בהבעה של רוגז ואז של חיבה, מחבקת ובוחנת את הברך, ששריטה דקה בה מוציאה זרזיף של דם.
“בוא נלך להתקלח, חסיד.” היא מרימה את הילד המנוחם ונפנית אתו לכיוון דירתם, שנמצאת בקצה החצר של הבית חב”ד. בעיקרון המטיילים לא אמורים להיכנס לשם, אבל כחלק מהשתקעותי בבית חב”ד, ביילא נותנת לי לפעמים לקחת כמה ביצים מהמקרר הסודי שמסתירים מהשלטונות. הבית משופץ ונאה, אבל משום מה כמעט אין מיטות לילדים, בעיקר מזרנים. הסלון רחב ידיים, במרכזו תמונה ענקית של הרבי וספת עור לבנה בצורת ריש, והוא נטול חלונות לחלוטין. ביילא הסבירה לי שזה כי כל כיוון אוויר שאפשר היה לחצוב בו חלון, פונה אל עבר אתר של עבודה זרה. “לילה טוב, נשמה,” היא מפטירה לעברי בדרכה.
ביילא ומנדי נכנסים הביתה, ואני יוצאת החוצה, אל הרחוב המאובק.
פרות מטיילות אנה ואנה. עובדים הודיים מקומיים, תיירים הודיים (שנבדלים לרוב מהמקומיים בביגוד מערבי יותר), תרמילאים מערביים – כולם ללא יוצא מן הכלל בלבוש שאנטי, וישראלים – כולם ללא יוצא מן הכלל על סמים. ניחוחות של קטורת מתערבבים באוויר עם החול ועם ריח הריקבון שעולה משיירי הזבל שמפוזרים בכל פינה. כפות הרגליים שלי דואבות מההליכה ברחוב הזה, העור בסנדלי השורש נסדק בכל צעד, כאילו באדמה יש משהו רעיל, שמאכל את העור מיד כשבא במגע אפילו עם גרגיר מהקרקע.
אני נכנסת לאינטרנט קפה הקבוע שלי, המקום שאני מקיימת קשר עם הבית ועם העולם החיצון, שנראה עכשו, מתוך נבכי ההארה שלי, רחוק מתמיד.
כמו כל דבר אחר בהודו, גם האינטרנט אטי בצורה יוצאת מן הכלל. הוא חושב וחושב ונטען ונטען, ובינתיים יכולת לחשוב את כל המחשבות שבעולם, ולכן האימיילים שאני כותבת בהודו הם הכי מחושבים והכי פחות אימפולסיביים מכל האימיילים שכתבתי בחיי, לפני או אחרי.
אני נכנסת, מהנהנת לבעל המקום, מתיישבת במקום הקבוע שלי, שאני לא יודעת מתי הפך למקום הקבוע שלי. מניחה את התיק שלי, התיק עם הרקמה הצבעונית, על הכסא לידי. נכנסת למייל, כל כך לאט נכנסת שתמיד יש בזה משהו טקסי. המייל נטען ואני נטענת, שולפת מהתיק את בקבוק הספרייט הקטן שקניתי לי בדרך. אני תמיד קצת מתרגשת כשהמייל נטען, כמו שהייתי מתרגשת פעם כל יום שהייתי יוצאת מהבית, אל עבר ההרפתקה האינסופית של החיים. אני לא יודעת לעולם מה הוא יזמן לי, המייל, אני לא יודעת לעולם מה אני רוצה שהוא יזמן לי.
המייל נטען ואני מסתכלת בחטף. שתי הודעות מחברות קופות גמל ופיצויים. מייל מהאוניברסיטה על מלגת מחקר שמתפנה. עוד כמה מיילים מבית החולים שרוצים ממני כל מיני טפסים ומציעים לי כל מיני משרות. מייל מנינה, חברה מהתיכון.
והנה – תגובות למייל הגדול.
עוד לפני שהתחלתי את הטיול, בארץ, בניתי רשימת מכותבים, האנשים הקרובים אלי ביותר, שאני רוצה שילוו אותי בטיול הזה. קבוצה קטנה ואיכותית. פעם בחודש העליתי על הכתב איפה אני ומה קורה אתי. כמעט כל מי שהתכתב אתי, התכתב בתגובה למיילים הללו.
הנה משהו מלירז ורונן, עוד משהו משירה מהלימודים. והנה עידן. עידן כמעט תמיד בולט בהעדרו ולכן הפעם הוא בולט בנוכחותו. אני פותחת את מה שהוא כתב.
שוב, טעינה. דקה, שתיים. איך אפשר לא להתרגש במציאות שלפתע מפסיקה להיות אינסטנט?
רוני. מתי את חוזרת, תגידי?
אני חושב שהתגעגעתי אלייך.
*
אני יוצאת לסיבוב, חוזרת אחרי שעה.
מתיישבת מול המחשב. הוא נטען שוב המון זמן. אולי עשר שעות. אולי נצח.
יש לך את זה ביותר עמום?
מוחקת.
לא יודעת מתי אני חוזרת. אין עוד כרטיס חזור, להזכירך.
מוחקת.
למה לעשות לי את זה כשאני בהודו?
למה לעשות לי את זה כשאני בהודו?
מוחקת.
עידן,
התגעגעתי גם. אני תמיד מתגעגעת. לא יודעת מתי אני חוזרת. יש לי משהו מיוחד לחזור אליו?
שולחת מהר לפני שאתחרט.
יוצאת מהאינטרנט קפה, הולכת לחדר שלי ונשכבת על המיטה. הלב שלי דופק, עדיין. כבר שעתיים עברו מאז שקיבלתי את המייל והוא עוד דופק. הכמיהה מתנקזת וצפה ועולה. העולם הפנימי שלנו בנוי על תעדוף ויש אנשים שלא משנה מה קורה לנו בחיים, ולא משנה אחרי כמה שנים נמצאים בראש סדר העדיפויות ויעיפו בנון־שלנטיות כל אחד שמתיימר לתפוס את מקומם. יש אנשים שלעולם יחזיקו חלק מהנפש.
עוד שעתיים אני שוב ישובה באינטרנט קפה. כל היום הולך לי על זה.
המייל שוב נטען, אני כוססת את כל העור שמסביב לציפרניים שלי. בסוף יהיו לך ציפרניים על מקל, אני אומרת לעצמי. בקול רם. אף אחד ממילא לא מבין עברית.
הוא נטען לבסוף, השניה הזו שבין סיום הטעינה, והרגע שהעיניים שלך רואות את מה שיש על המסך לבין הקליטה של הכתוב היא תמיד קצת כמו עילפון, במיוחד כשמה שכתוב חשוב לך כל כך.
אבל הפעם אין מה לקלוט. אין תגובה. תיבת הדואר הנכנס ריקה.
אני יוצאת לסיבוב של חמש שעות. סיבוב של שיעורי חסידות של ארוחת צהריים של בדיקת אורז של תפילה של מה שזה לא יהיה, כאילו משנה בכלל מה עושים בזמן כזה שכולו כמיהה גולמית, כולו עצב חשוף, כולו רק גשר לרגע שאני שוב ישובה באינטרנט קפה ושוב טוענת את המייל שלי נצח נצח נצח.
אין.
גם כעבור יומיים אין.
כעבור שלושה ימים הדופק שלי כמו מכונת תופים בטראנס, ואז עוצר באחת.
רוני, ברור שיש לך מה לחזור אליו. יש לך התמחות. אני מת פה בקרדיולוגיה. תבואי לבדר אותי. האחות הראשית אוסרת על מתמחים לדבר זה עם זה במסדרונות. אני חייב מישהי שתשתף אתי פעולה. אני הבן אדם השפוי היחיד פה. מבטיח לך. עזבי אותך מכל החבר’ה בסארי, הם יהיו שם גם עוד עשרים שנה. בואי אלי, נראה מונטי פייתון ביחד ואני ארד עלייך כשתחפשי טלפונים של סושי כשר בדפי זהב.
*
כל הבחירות שלא בחרנו, כל האפשרויות הנצחיות הנפרשות בפנינו שלא ניצלנו, באות בחשכת הלילה. הן מתדפקות על חלונותינו ומייבבות. חלמתי כל כך הרבה פעמים מה יקרה אם אפתח את החלון, מה יקרה אם אכניס אותן פנימה. כל אחת מהן, גם הקטנה והשולית ביותר, היתה יכולה להפוך אותי לאדם אחר לגמרי. זו לא מחשבה חדשה, אבל מה לנו ולמחשבות חדשות? כל מחשבה משמעותית נחשבה כבר על ידי מישהו, ורוב הסיכויים נאמרה גם בקול, ואני לא באתי אלא לספר על עצמי, ישובה מול המחשב באינטרנט קפה בפושקר, כפר הודי באמצע המדבר הרג’אסטני, מוקף צמחיה דלילה. קירות בתיו צבועים בכל גוני הקשת ובאמצעו ניצב האגם הקדוש והמוני מקדשים אליליים על גדותיו. בחתונות דלתות המקדשים נפתחות והמון אדם צועד החוצה מלווה בעננת קטורת, והחתן והכלה עטורים בשרשראות פרחים על צוואריהם, ואינם נותנים דעתם על כך שזה דורות רבים כל כך תמונת החתונה נראית אותו הדבר. משפחות משפחות, שבטים שבטים הכפר הזה חי את קיומו בארץ האקזוטית שלעד תהיה זרה בעומקה לתרבות המערבית. תינוקת נולדת, עיניה הרכות נצבעות בשחור, היא קמה והולכת, אצבעותיה מרפרפות על הגומחה הקטנה של המקדש הביתי לאליליה, והנה גדלה והיא מנקה את ביתה, הולכת לבית הספר. והנה היא נערה וסארי אדום מעוטר זהב על גופה, והיא מצמידה את הינומתה האדומה חזק לפניה, פונה לאיש עטור זר הפרחים שיהיה אבי ילדיה מבלי שהיא בחרה בו, וילד ועוד אחד, ואין לה תסריט אחר. כמעט שום מסלול לא נדחה על ידה, ובבלותה היא עדיין תבכה את אותן בחירות שלא עשתה, בחירות שלא ידעה שקיימות עבורה.
ואני מגיעה לכאן, חצופה, בעלת חרות אינסופית ועל כן אין סוף שבילים אבודים, אין סוף דלתות סגורות שהיו פתוחות לרווחה ברגעים מסוימים. אני מגיעה לכאן, יושבת באינטרנט קפה שלה ומבכה על הדלת האחת שהכי בעולם רציתי לפתוח ושנטרקה עבורי, נטרקה בקול חלוש.
אין.
ולא יהיה.
מה עוד הייתי צריכה כדי להשתכנע? איך כל פעם מחדש אני נכנסת על הילוך רביעי מינימום בדלת הזכוכית הזאת וחובשת את החתכים והשריטות שעות אחר כך?
עידן תמיד ידע לפגוע בי באופן יוצא מן הכלל, באופן שאף אחד אחר לא ידע לעשות.
דק, מדויק, קטלני.
אני בטוחה שהוא לא עושה את זה בכוונה, הוא רק לא עושה שום דבר כדי למנוע את זה.
בחוץ חושך.
הכלבים המשוטטים של פושקר מייללים אל עבר הירח הרג’אסטני ואני עדיין יושבת, נטועה, בתוך האינטרנט קפה. בעל הבית רומז לי בעדינות הודית שאינה משתמעת לשתי פנים, בגעיות חלושות וניענועי ראש עמומים שאני צריכה לצאת. מרימה את עצמי בקושי, אוספת את גופי הפרוש רפוי וכמעט חסר תחושה ויוצאת החוצה.
החושך שבחוץ לא נעים ורדוף רוחות כמו כל חושך הודי, קבצנים מעולפים בקצות הרחוב, אני עמוק בתוך המרקט ויש לי הליכה רצינית כדי להגיע לבית חב”ד. החרדה כובשת את איברי, אני עושה צעדים קטנטנים, כאילו אם הצעדים שלי יהיו קטנים מספיק ייחשב לי הדבר שאני עומדת במקום ודבר לא יכול לקרות לי, ומנגד יש לי סיכוי בסוף התהליך להגיע למחוז חפצי. אישונים מורחבים, הראש מסתובב בחדות מכל קופיף, מכל זבוב שמופיע ונעלם. אני נזכרת ברשימת המכולת של הפחדים שלי, המחשבה עליה מרפה את שרירי משום מה.
להשתנות
ג’וקים מעופפים
לא להשתנות
וכשאני הולכת שם, ברחובות החשוכים והמעוקלים, שכמעט ריקים מאדם, ואפילו כמעט ריקים מבעל חיים, הפרידה מעידן והאבדן שלו מכים בי במלוא עוצמתם. אני יודעת בחדות שלא איבדתי אותו הערב, איבדתי אותו מזמן, כל כך מזמן, איבדתי אותו מהרגע שרציתי אותו כל כך.
וכשאני הולכת שם, ברחובות החשוכים והמעוקלים, שכמעט ריקים מאדם, ואפילו כמעט ריקים מבעל חיים, הפרידה מעידן והאבדן שלו מכים בי במלוא עוצמתם. אני יודעת בחדות שלא איבדתי אותו הערב, איבדתי אותו מזמן, כל כך מזמן, איבדתי אותו מהרגע שרציתי אותו כל כך.
כל הדמעות שאצרתי כל השנים הללו, שאגרתי וסידרתי בערמות על מדפים, כל הכמיהה הלא ממומשת, הכיסופים שהיו לסגנון חיים, הערגה נטולת השם פורצים ממני באחת, ובאמצע המרקט אני מתקפלת לשניים, עוטפת את ראשי בזרועותי ומתכווצת לכדור בסמוך לקיר מלוכלך וטחוב אבל צבוע בסגול בוהק. בכי כבד נוהר ממני אל הקרקע המזוהמת, מופתעת עד כמה כואב לי, מופתעת שלא ידעתי כל הזמן הזה שכואב לי כל כך.
ההתכתבות הזו, פחות מ־100 שעות, פחות מ־12 שורות שנכתבו, אוחזת בתוכה את כל הקשר, את כל מהותו מתחילתו ועד סופו. את התקוה וכלות הנפש, המוכנות לוותר על כל דבר בעולם עם סימן קטן בלבד שאני רצויה. את הצורך החוזר לנתק את עצמי ממנו, לחתוך את עצמי מהדימוי המופנם שלו בתוכי שאני ממלאת מיד בכל האהבה שיש לי להציע, כשהוא רק קורא בשמי, כשהוא רק הוגה את ההברה הראשונה, את האות הראשונה.
והוא הרי לא אשם, הוא מעולם לא היה אשם בכלום. יש קשרים שנועדו להישאר בלתי פתורים לעולם, ואולי על הייעוד הזה נבנו לכתחילה. יש קשרים שנועדו לתת חוויית בית שמעוררת כמיהה אבל לעולם לא תהיה שלך. יש קשרים שאימצת כדי שתוכלי להגיד לעצמך שאת מחפשת בית אבל בעצם לוודא שתישארי לבד. מוגנת מהעולם בד’ אמותייך.
התרגלתי להרגיש בדידות ליד עידן, זו תמיד היתה בדידות ביחס אליו, ביחס לקרבה שאף פעם לא הספיקה לי אתו. ובמרחק גדול כל כך מהבית וממנו, הסתבר, להפתעתי, שיכול להיות שהבדידות בכלל לא היתה קשורה אליו. הבדידות הסתברה כליבה, ועידן, אולי, היה רק תירוץ.
4 Responses
איזה פרק יפהפה ועמוק ועצוב ומקסים
ואווו.
ואווו
מרגיש לי שרוני חוותה כאן חתיכת הבנה משמעותית.
אנה – אחת ויחידה
מתקשה למצוא את המילים שייטיבו להעביר את מנעד החוויות שלאחרי קריאת הסיפור שלך
ככל שאת יותר מחוברת לעומקים שלך, ומסכימה לחלוק איתנו – כך את מצליחה ליגוע בי וליצור חיבורים
שמעירים בי תחושות ישנות ומכוסות בשכבות וותיקות שהחיים יצרו
אבל הן לא אבדו ולא נעלמו
הן קיימות שם! ומחכות
מחכות שתבוא הנפש שלך העשירה – שהתברכה בכתיבה משובחת וברגישות נדירה
ותסיר בעדינות את שכבת האבק העבה שהצטברה
ותפגוש….
ותיגע…
ותחבר…
ותעשיר אותנו בחוויה רגשית, אסתתית וגם בתובנות
ותותיר אותי עם הרבה חומר שמחלחל לו לאיטו ונספג בי לפי הקצב שמתאים לי באותו זמן
– מעבר לעלילה עצמה ולסקרנות לראות לאן היא תתפתח ומה יקרה עם רוני בהמשך – הסאבטקסט הוא לא חומר מתכלה, וגורם לי מידי פעם לחזור לפרקים קודמים ולטעום מהם שוב – כי כל קריאה גורמת לטעמים שונים להיספג – ולא להשתעמם
נ.ב.1
מצטערת שעוברת מלשון יחידה ללשון רבים – מאמינה שמשמשת פה לעוד רבים\ות וטובים\ות אנונימיים\ות
נ.ב. 2 – או בעצם 1
איפה היית עד היום? בעצם חוזרת בי, מאמינה שהזמן שחולף, וחוויותיו על כל התהליכים שהחיים מזמנים – גורמים לכתיבה להיות יותר עמוקה, איכותית ורבת גוונים.
נ.ב. 3
בהמשך לנ”ל
מיותר לציין ש- שפשוט תמשיכי לשתף את העולם בטוב הזה שיש לך לתת
ואם יורשה לי איחול – מקווה שהכתיבה זורמת לך ולא מייסרת , בתהליך מקביל למה שעובר על רוני – הגיבורה שאני מרגישה שאני מכירה אותה בלי להכיר אותה
סיפור מדהים!! כל כך יפה הפריסה הפשוטה והחכמה של מה שקורה בפנים בנפש. נוגע עמוק
תודה רבה!