כשהבכי נגמר, ואצבעותי מרפות משיפולי כתפי, לבנות ועייפות, אני יודעת שהפעם אני הולכת להרפות. אני יודעת במעין ודאות שקטה שבניתי לי בראש את המסלול הסביר של חיי, את מספר המסלולים האפשריים שאני עשויה ללכת בהם. ואף שתפסתי את עצמי חופשיה, בעלת יכולת בחירה אין סופית, בפועל הייתי ועודני כבולה לאותו תסריט, לאותם מספר קווי עלילה, לאותה תפאורה, אותה תאורה. עד כמה אין חדש תחת השמשות של החיים שלנו, וכמה בחירה באמת חופשית, בחירה ששוברת את המסלולים שבנינו לעצמנו בראש היא נדירה, כמעט בלתי אפשרית.
מתווה מתווה מתווה.
לכולנו יש מתווה שבנינו לעצמנו בעבודת נמלים, מסלול אפשרי סביר שבצמוד אליו פלוס מינוס שלושים אחוז יתנהלו החיים שלנו. אנחנו מחזיקים בראש איך ייראה הבית שלנו, בן הזוג שלנו, הילדים שלנו, העבודה שלנו, היום־יום שלנו. לשם אנחנו נעים, ולפעמים נתקעים שנים ארוכות בדרך ולפעמים בכלל לא מגיעים. והמתווה עודנו שם, אורג בתוכו את כל הפנטזיות שהיו לנו אי פעם, עם המציאות שבנינו לעצמנו, ומגיל מסוים, אנחנו פשוט לא מצליחים לדמיין לעצמנו משהו לגבי העתיד שלנו, הקרוב או הרחוק, מחוץ לגבולות הגזרה של המתווה הזה. הוא שומר עלינו, מעניק לנו תחושת ביטחון וכולא אותנו. המציאות שמחוץ לו קיימת, אבל רק בתיאוריה.
חלוק לבן, גזרת ירושלים, כיסוי ראש בדמות סרט, שיח אינטלקטואלי בסעודות שישי. ועידן.
בכריעה השקטה שלי ליד קיר במרקט החשוך והריק, והמאיים בחושך ובריק שלו, אני מנגבת את העיניים שלי ואת הפנים שלי, מקנחת את האף שלי בקצה השאל ומקבלת החלטה שלא האמנתי שאדם יכול או אמור לקבל.
אני מחליטה להיות חופשיה.
אני מחליטה ביני לבין עצמי, אני מאמינה לפתע ביני לבין עצמי, שאין מתווה ואין מסלול וכל העולם כולו פתוח בפני, תמיד היה פתוח ועודנו פתוח, והתעוזה החצופה שבמחשבה הזו מציפה את גופי באנדורפינים.
אני יכולה להיכנס פה לאשראם לשארית חיי, אני אומרת לעצמי. לגלח את הראש וללבוש גלימה כתומה אם יתחשק לי. זה פתוח, הכל פתוח.
או אני יכולה, ובאותו רגע זה נראה לי סביר באותה מידה כמו האופציה הקודמת, אני יכולה למצוא את עצמי עם פאה על הראש, עשויה משיער של מישהו אחר, לבושה בלבוש חרדי, דוחפת עגלה בסמטאות מאה שערים, מחזיקה על כתפי את כל מה שמעורר סלידה בפמיניסטית הפוסט־מודרנית.
או שאני יכולה לנסוע לאמריקה ולחיות בשממה, בטבע הפראי באיזו שמורת טבע.
לא חייבים ציוויליזציה, ובטח לא חייבים ציוויליזציה מערבית. רוב האנשים בעולם חיים בלעדיה, איך ומתי השתכנעתי שאין בלתה? איך החלטתי שדוקא הנחות היסוד המהותיות, המרכזיות ביותר בחיים לא מצריכות חשיבה והחלטה מושכלת?
לא חייבים ציוויליזציה, ובטח לא חייבים ציוויליזציה מערבית. רוב האנשים בעולם חיים בלעדיה, איך ומתי השתכנעתי שאין בלתה? איך החלטתי שדוקא הנחות היסוד המהותיות, המרכזיות ביותר בחיים לא מצריכות חשיבה והחלטה מושכלת?
אני מתרוממת לאטי על הקיר. הדמעות יבשו, המבט שלי חד וממוקד, ולראשונה זה שנים רבות, לכמה רגעים לפחות, אני לא מפחדת משום דבר.
*
בבוקר לימודים כרגיל בבית חב”ד. לא יודעת אם רואים עלי את הסערה שעברתי אתמול.
בבוקר בבוקר אני מתלבשת כהרגלי – מכנסי אלאדין, טי שירט מנפאל, סנדלי שורש, עגילים גדולים.
בבוקר בבוקר בבוקר אני אורזת את החפצים שלי ועוברת עם כל תכולת חיי לחדר שביילא הציעה לי זה מכבר בבית חב”ד. מוותרת על שקט, עצמאות, שליטה במרחב האישי שלי, כי אני קופצת באנג’י, וככל שאעמוד יותר, אני כבר יודעת יודעת יודעת, ככל שאעמוד יותר, כך יהיה לי קשה יותר.
חוץ מזה, אני מגיעה לבית חב”ד חצי שעה אחרי שהתעוררתי והולכת בשלוש לפנות בוקר, והחדר באמת כבר מגוחך ומיותר. הרגליים נושאות אותי לכאן במחול שאני לא מסוגלת ולא באמת רוצה להתנגד לו.
ביום הראשון אני עוד לא לגמרי מבינה מה המעבר הזה עושה לי, אם בכלל. אין הבדל בינו לבין שאר הימים, שבהם אני ממילא מבלה את מרבית שעות הערות שלי בבית חב”ד.
בלילה אני אורזת את עצמי לתוך המיטה, באפאתיה שקטה שתמיד נוחתת עלי במעברים ממקום למקום. מקלחת קצרה במקלחון הישן וההודי נורא, ואז למיטה. המיטה מעץ והיא חורקת, ואני כל כך עייפה פיזית ונפשית שממש לא אכפת לי משום דבר.
שעה אחרי שאני נרדמת, נכנסת שותפתי לחדר, עלמת חן שיושבת ולומדת, כמוני. היא מנסה להיות בשקט, אבל כבר התעוררתי וכמעט בעל כורחי אני נגררת לשיחה ועוד שיחה עם עוד חברה שמצטרפת, עד שלבסוף אני נרדמת על מזרן על הרצפה, שערי שמוט לצד פני.
בלילה, ללא התראה מוקדמת, איש השלג בא אלי. אני יודעת שהוא שם, אם כי אני לא רואה את פניו. ידית הדלת רועדת תחת משקל הגוף שלו, ואני מרגישה, מרגישה ממש, שמשקל גוף הוא דבר נפלא, משקל גוף הוא הממשות הגופנית, הממשות הגשמית של בן אדם, הוא המאסה שלו בחלל שבלעדיה הוא רק ישות רוחנית. וכל הגוף שלי נפנה אל עבר הדלת, בכל הגפיים שלי אני מנסה להגיע לידית ולסובב אותה כבר, אבל הגוף שלי כמו ממוסמר לרצפה, השמיכה ההודית שלי חונקת אותי, והתסכול שלי מזה שהוא כאן קרוב כל כך, רק לפתוח את הדלת, אבל אני לא מצליחה, התסכול חונק אותי עוד יותר. וכשהנשימות שלי נעשות קצרות ונואשות, המשקולת השקופה משחררת אותי, ואני רצה בכל הגוף אל הדלת, רצה ונופלת על הידית, ופותחת את הדלת, והנה פותחת את הדלת. העיניים שכל כך מייחלות, מייחלות לצלולית מוכרת.
וכלום.
כלום.
אני לא יודעת איך נראות הפנים שלו עכשו. אני לא יודעת מי הוא עכשו.
ואני זועקת, אני זועקת בקולי קולות. אני צורחת את שמו של עידן והקול שיוצא מגרוני נארג באוויר, ונתווה בענני השמים ולרגע נדמה לי שהוא הופך לאור ומאור הופך חזרה לקול, אבל הפעם לקול שופר. והוא הולך וחזק, הולך וחזק עד שאני מתעוררת אל קולות תקיעה ותרועה ומבינה שיש שופר, יש שופר.
באמת יש שופר.
אני מתרוממת על המרפק ומסתכלת המומה מסביב. כולן משפשפות עיניים ואני אומרת מתוך שכנוע עמוק, ספק לעצמי, ספק להן
“זהו, הוא בא.”
השופר ממשיך ואני יודעת. אני יודעת שעננים מחכים לי לשאת אותי לבית המקדש.
אז ייתקע בשופר גדול. תמיד האז היה אז, אבל הנה הוא, עכשו, ברגע זה ממש.
“מי בא?” נועה משפשפת עיניים.
“את לא שומעת? המשיח.”
“תחזרי לישון, רוני. זה שניאור.”
אף אחד לא הכין אותי לזה שהשליח הצעיר שבא לעזור לאיציק וביילא נהג להעיר את כל יושבי בית החב”ד בתקיעת שופר מדי בוקר.
לא שלי זה שינה משהו, כי אני לנצח התעוררתי באותו רגע לתוך גאולה, והיא היתה ממשית בשבילי לחלוטין.
*
בבוקר, שוב שגרה.
נטילת ידיים לצד המיטה, לא מורידים את הרגליים לפני שנוטלים. מה שיוצא בפועל זה שאת נתלית כמו קופיף מהמיטה שלך והידיים שלך בתוך קערת הנטילה הם העוגן היחיד שלך אל מול פני הגרביטציה.
אחרי שהידיים רטובות אפשר להוריד את הרגליים, אבל אין שום דרך באמת לעשות את זה מבלי לנגב את הידיים על השמיכה והסדין שלך בתהליך, אז בתחילת כל בוקר את מוצאת את עצמך יושבת על מיטה רטובה וזה תמריץ מעולה פשוט לקום כבר וללכת לשטוף פנים, לצחצח שיניים.
בדמיוני רוחניות אמיתית תמיד מנתקת אותך מהדברים הפשוטים של החיים, כמו למשל היגיינה. במציאות, הסתבר שהצורך לצחצח שיניים נשאר בעינו ושעששת לא מתחשבת בתהליכים רוחניים שאנשים עוברים.
אז אני עומדת מול המראה, מצחצחת שיניים, המברשת שלי כבר זקנה ושערותיה מבולגנות, פונות לצדדים שונים כמו קרחת יער שמישהו כרת את כל עציה באקראי. היא ביתית לי, אבל צריך להשקיע כדי לצחצח אתה שיניים כמו שצריך.
שטיפת פנים, בגדים – שוב מכנסי אלאדין וטי־שירט עם הדפס. שתיים מהבית ועוד חמש מנפאל ומרישיקש. עגילים גדולים וצבעוניים מהמרקט. אם אני במצב רוח טוב, קצת מסקרה. אם אני במצב רוח ממש טוב – בלי מסקרה. גרביים, סנדלי שורש. פעם יצאתי כך לעיסוקי מבית חב”ד ומול הכניסה אליו ישבה חבורת סטלנים ישראלים טיפוסית, חמים וקולניים וחמודים נורא. הם היו בסעודת השבת בבית חב”ד אז אנחנו מכירים, וכשאני חולפת על פניהם אחד מהם מרכין את ראשו לאות שלום. אני מרכינה את ראשי בחזרה, ואז הוא מסמן לי עם האצבע שאתקרב. אני מתקרבת, למרות שאני לכתחילה קצרת רוח, כי אין לי כח לאינטראקציות סתמיות. הוא מסתכל עלי במבט בוחן, סוקר אותי מכף רגל ועד ראש, ואז בעיניו מופיעה תחינה כנה ונוגעת ללב. הוא מנסה לומר את מה שהוא רוצה, קצת מסתבך עם עצמו, ולבסוף פולט, כמעט בלי כוונה, “אבל למה גרביים, למה?”
אני לא בטוחה אם זו היתה זעקה אסתטית או שברון לב על הבזבוז של סגולותי הנשיות, אבל הוא אמר את זה כל כך בכנות שכמעט ואמרתי לו שהעפר המקומי כנראה מלא בשחין מימי קדם, כי כל פעם שאני הולכת בלי גרביים כפות הרגליים שלי מתמלאות פצעים. אבל ברגע האחרון, במקום לומר לו את זה, חייכתי אליו כי הרגשתי שהחמלה הזאת חשובה לו יותר מהאינפורמציה הקריטית על כפות הרגליים שלי. מיותר לציין, שהמשכתי ללכת עם גרביים בתוך הסנדלים.
בבוקר יש שיעור עם איציק, אנחנו לומדים תניא על הסדר. אחר כך תפילה. תפילה בפושקר זה לא כמו תפילה בבית. לא בלה בלה בלה “מהטובואהליךיעקב” תוך כדי שמסתכלת מהחלון וחושבת על זה שנגמרו לי מקלוני האזניים ואני חייבת לקנות, ומה אלבש מחר לאוניברסיטה? צריך כבר לזרוק את הקרוקס האלה, הן עברו כל גבול. ומעניין מה אני אכין לארוחת ערב? כל השבוע אכלתי טבעול, בע, בא לי להקיא מזה כבר. אולי עוף? אבל איפה אני אקנה עוף טרי נורמלי? וקפוא לא יספיק להפשיר “יהיולרצוןאמריפילפניךהצוריוגואלי”.
לא.
התפילה בפושקר היא תהליך שדורש מאמץ, כמו מדיטציה, כמו להיות רגע בתוך משהו באמת, לעצור את זרם המחשבות. את יושבת על כורסא. התניא שלמדת בבוקר עם איציק פורחת מול עינייך, האותיות צומחות לששת הצדדים, נבטים קטנים פורצים מגבעוליהן, פרח אדום צומח בקצה האלף, הנון הסופית משרישה עצמה בתוך האדמה, היוד הקטנה לוחשת סוד ואור איום בוקע מראשה, ואינך יודעת אם הוא יוצא מתוכה או נכנס אליה. העיניים שבעות והנפש משתוקקת ואת מטעימה כל מילה, המצח מגיר זיעה, הלסת מתהדקת, קצות האצבעות מלבינים.
להישאר.
לא לנדוד אל המרקט שעמוס כל טוב. לא לברוח אל הסידורים שצריך לעשות. איך הגעתי למצב שיש לי מלא סידורים כשאני עם אפס מחויבויות במדינה זרה? לא לחשוב למי עוד אני צריכה לכתוב מייל. לא לברוח לשיחה הבאה עם אבא או עם דביר. לא לברוח בכלל.
מ ה ט ו ב ו א ה ל י ך י ע ק ב
קצה העקב מתחילה להיפרד מהקרקע, מילימטר אחרי מילימטר, העקב כולו, אמצע כף הרגל. אני עומדת כמו בלרינה על קצות אצבעותי, ולאט לאט גם האצבעות ניתקות, זרת, קמיצה, אמה, אצבע, בוהן, הגוף שלי מרחף מעל למרצפות השיש הבוהקות בביז’יותן של הבית חב”ד, הגוף שלי מתרומם והולך, והנה אני רואה את ראשי המתפללים מלמעלה, קוראת את האותיות הקטנות של הספרים במדפים העליונים ביותר של הספריה, ומתרוממת גם מעליה, רואה את חלקה העליון, התקרה מתקרבת אלי, אני מכוונת את התנועה אל דלת הכניסה הגבוהה שמישהו בדיוק פותח, מעלה אבק ברחובה מכוסה החול של פושקר, פרה המומה צופה בי עת אני נוסקת, קרניה נעות בספקנות, כי שום דבר בהיותה מושא לפולחן אלילי לא הכין אותה לזה.
מתיישבת על גג הבית חב”ד, מבנה מרובע, ועמוק בתוכו חצר קטנה ומרובעת גם היא שבה אני נוהגת לצפות בעננים ובאורות הצבעוניים שעולים ממקדש הסיקים השכן (והמתחרה לתחושתו). מכאן אני רואה שחצר מקדש הסיקים ריקה עכשו, ורק איש אחד עטוי טורבן שנראה משועמם להחריד תוקע שוב ושוב קיסם שיניים לתוך פיו, ואני בכלל לא ידעתי שיש בהודו קיסמי שיניים.
מתיישבת על גג הבית חב”ד, מבנה מרובע, ועמוק בתוכו חצר קטנה ומרובעת גם היא שבה אני נוהגת לצפות בעננים ובאורות הצבעוניים שעולים ממקדש הסיקים השכן (והמתחרה לתחושתו). מכאן אני רואה שחצר מקדש הסיקים ריקה עכשו, ורק איש אחד עטוי טורבן שנראה משועמם להחריד תוקע שוב ושוב קיסם שיניים לתוך פיו, ואני בכלל לא ידעתי שיש בהודו קיסמי שיניים.
נעמדת מלוא קומתי, מרימה ידיים אל על והגוף מתרומם וממשיך לנוע בקו ישר – מעל העיירה, מעל בתיה הצבעוניים, בצד מנצנץ האגם הקדוש שלהם, שמכאן נראה מעט יותר משלולית. עשר בבוקר זו לא שעה רומנטית, ולכן אין למים הקסם הדק של הזריחה או המסתורין המהול באימה של השקיעה. פשוט מקווה מים, מנצנץ בשמש, כלב אפור ומקולף שוכב על הגדה, עוצם עיניים מול קרניה.
עוד קצת למעלה ופושקר הופכת לגיבוב של צורות גיאומטריות, אני כמעט בעננים. אם לא היו עננים הייתי רואה את התת יבשת נפרשת למול עיני בהדרגה.
אם הייתי חללית הגוף שלי היה עולה עכשו באש, מספרים לי סרטי המדע הבדיוני. אבל אני לא חללית, אני בסך הכל מנסה להתפלל ולא לחשוב על מה אלבש מחר. אז אני חומקת דרך האטמוספרה בנון שלנטיות, וברגע שנגמר לי החמצן תופסת כיוון אל הירח.
ככל שאני מתקרבת אליו הוא נראה פחות מגניב ופחות מואר, והופך להיות דומה יותר ויותר לוואדי שמאחורי הבית של סבתא זהבה במצפה יריחו. כשאני יורדת למשטח שלו, בוהן, אצבע, אמה, קמיצה, זרת, עקב ומלוא משקל הגוף שלי, דבר ראשון אני מוחאת לעצמי כף בשקט כי אני האשה הראשונה שדרכה על הירח, למיטב ידיעתי. דבר שני, אני מתיישבת על העפר הירחי, צופה אל הכדור שצף בשמים ענק ומואר נורא, נראה כמו גולת שיש כחולה עם עורקים לבנים עבים שמסתעפים מכל צדדיו.
מ א ו ר ו ת נ ת ן ס ב י ב ו ת ע ו ז ו
ואז שקע קטן מופיע בקרקע החולית שלידי, גדל והולך, צומח מטה, עד שהוא הופך לטורנדו קטן ממעמקי האדמה ששואב תחילה את היד שלי, ואז את כולי, ואני נחנקת מהעפר והכל מתערב מול עיני, ואני נוחתת בחבטה עזה על הכסא הפשוט בבית המדרש של הבית חב”ד בפושקר, מניחה יד על עיני לקריאת שמע.
כשאני מורידה את ידי חזרה, גרגרי חול אפורים ומוזרים נושרים מהשרוול שלי לרצפה.
