אוקיאני – פרק ל”א

בערב ביילא מחליטה לעשות התוועדות.

אני לא ממש יודעת מה זה התוועדות, אבל הבנתי שזה כרוך באוכל וחסידות אז באתי. 

יושבת על כסא. השיער פזור. הוא נהיה פחות ג’יפה מאז שאני נמצאת חודש פלוס ברצף במקום אחד. 

ביילא מגיעה עם סיר גדול שעולה על גדותיו. מתחילה למזוג את המרק הכתום לקעריות. אני ניגשת לעזור.

אנחנו יושבות במעגל. כורסאות ופופים. ביילא על כיסא וינטג’ חצי מלכותי שנשאר פה כנראה בירושה מהשגריר הראשון של הוד מלכותה המלכה ויקטוריה.

היא מדברת על יום ההילולא של עוד דמות הוד רבנית. כל יומיים יש פה הילולא. חב”ד לא מאפשרת לנהל מהלך דיאטטי כלשהו. 

המלים שלה עוטפות אותי, מלטפות את ראשי.

“ואז שאלו אותה, למי שייכים הספרים? לרבי או לחסידים? תבינו את המהלך, כי בעצם הבחור שלקח את הספרים היה נכד של הרבי הריי”צ, והוא טען שהספרים שייכים לו בדין בתור היורש של סבא שלו שזכאי לחלק מהירושה, ובעצם החסידים הם הגזלנים שמנסים לקחת ממנו את רכוש אבותיו. ואז פנו אליה, אל הרבנית, כי היא מצד אחד הדודה שלו, ומצד שני היא אשתו של הרבי והבת של הרבי הקודם שעל ירושתו מדובר, אז במיוחד עניין אותם מה יש לה להגיד בנושא. והיא אמרה, ככה ממש בלייב מול כל השופטים הלא יהודים שבכלל לא מבינים מה זה חסידים או מה זה חסידות או מה זה רבי, מבחינתם יש פה מהלכים פוליטיים, משחקי כח וזהו. והם שואלים אותה – האם הספרים שייכים לאבא שלך או לחסידים? והיא עונה, מיד, בביטחון פנימי, ‘גם אבא שלי וגם הספרים שייכים לחסידים.’ וזה מה שגרם לניצחון במשפט, וכאילו העולם, בית המשפט הלא יהודי נתן אישור, חתימה שרבי הוא לא אדם פרטי.”

ביילא לוגמת מכוס המים שלצדה, ואני פונה אליה בשקט, כדי לשאול את מה שמציק לי עכשו, מה שיהפוך את זה מסלוגן למשהו אמיתי עבורי.

“אבל מה זה חסיד, ביילא?”

ביילא נפנית אלי ומסתכלת בי, ממוקד.

“רוני, את מתוקה,” היא פוסקת ומושיטה יד אל עבר הכיבוד. “חסיד הוא מי שקם בבוקר בהחלטה להיות טוב יותר מאתמול. חסיד הוא מי שעובד על עצמו, ולא מוצא לעצמו אלף צידוקים למה הוא בסדר. וגם לא מוצא לעצמו אלף הסברים למה הוא לא בסדר. עובד, אמיתי.”

מישהי ניגשת למערכת ומדליקה מנגינה. הצליל והכלים שלה כל כך הודיים שלוקח לי המון זמן, אולי רק בדיעבד, לקלוט שמדובר בניגון חסידי. הסיטאר והסנטור רוקמים את צליליהם המיוחדים. ביילא מספרת לי אחר כך שזו חבורת נגנים שחזרו פה בתשובה והקליטו את הפלא הזה. 

מישהי ניגשת למערכת ומדליקה מנגינה. הצליל והכלים שלה כל כך הודיים שלוקח לי המון זמן, אולי רק בדיעבד, לקלוט שמדובר בניגון חסידי. הסיטאר והסנטור רוקמים את צליליהם המיוחדים. ביילא מספרת לי אחר כך שזו חבורת נגנים שחזרו פה בתשובה והקליטו את הפלא הזה. 

אבל בזמן אמת המנגינה מרימה אותי על הרגליים, ומניפה אותי אל על, וגופי רפוי וגמיש בו זמנית, והזרועות שלי צמחים מטפסים, מקיפים ונאחזים בגופי, ואני חופשיה בתוך החלל הזה, חופשיה כמו שהפכתי רק לאחרונה. חופשיה מהיסטוריה, חופשיה מעתיד כתוב מראש. שום מבט לא חודר אלי, שום מציאות חיצונית לא מוציאה אותי מתוך התנועה הריתמית. היא נעשית חיה וסוערת יותר ויותר, והנה חברה מצטרפת אלי ועוד אחת, ואנחנו רגש בתנועה, זולגות זו אל תוך זו ונפרדות עד לסיבוב הבא. כשהמוזיקה דועכת והקסם נמוג מעט, מלאות עמוקה מתיישבת בי, רפיון של רוגע, ביטחון שקט של מי שלא מפחד משום דבר ולא חסר לו כלום. 

זו אולי הפעם הראשונה שאני חווה את התחושה הזו בעוצמה כזו. בפרט מאז שהיעדרה של אמא טבע בי חסר מהותי.

*

אני כותבת ממחשב עם מקש רווח בעייתי ואותיות נדבקות, ולכן אני לא יכולה להבטיח שום דבר לגבי איכות ההדפסה, אבל לפחות אני אשתדל.
לא ידעתי בדיוק מה לכתוב אבל החלטתי לכתוב בכל מקרה.

אני נמצאת עכשו עדיין בבית חב”ד פושקר, כרגע מוקפת במשהו כמו 436 ילדים (הקרויים צבאות ה’) שעושים רעש כמו צבאות ג’ינג’יס חאן, ומלאים במיליטנטיות ברמות דומות. בכל זאת, ילדי חב”דניקים שדם רוסי זורם בעורקיהם… כל זה לא הולך ברגל.
אני נמצאת פה בנאגלה הנוכחית כבר יותר מחודש.הייתי פה בחנוכה ונשביתי בקסם הרוח והשטות של המקום. נסעתי לשבועיים לחרוש קצת את רג’אסטן (אולי מתוך הבנה פנימית שמהרגע שאני נכנסת באמת למקום  הזה הטיול שלי נגמר.) וחזרתי הנה.לאט לאט אני משלימה עם ההבנה שהטיול הזה כמו שהוא היה – לא יהיה עוד. אני כבר לא אסע מפה לשום תאילנד או לאוס או מה שזה לא יהיה. אם למדתי פה משהו, אפילו משהו הכי קטן, התחנה הבאה שלי תהיה בארץ.

החודש האחרון כבר לא היה מסע פיזי בעולם אלא מסע בתוך הנפש של עצמי. הגוף שלי נשאר נייח ביותר, חולה חלק ניכר מהזמן (אם לצטט אנשים ראויים – אפילו החיידקים מתים פה מזיהום), אבל הנפש שלי הלכה למקומות רחוקים מאד.
אני מסתכלת עכשו על תמונות שלי בפייסבוק ואני רואה שכמעט בכל התמונות, אפילו הכי יפות, אני זוכרת את עצמי כלא שמחה באמת. תמר ניסחה את זה פעם: vaguely dissatisfied.
אבל אני חושבת שזה יותר מזה.אני חושבת שבאלף ואחת דרכים ניסיתי למלא חלל שמיועד לקב”ה בלבד, ושום יציר שלו לא יוכל למלא לעולם. יצא לי לרגע קטן בחיים שלי, אולי אחרי המוות של אמא, להציץ החוצה מתוך המטריקס, אבל זה לא נמשך יותר מהשניה הזו, כי העולם הזה משך אותי חזרה פנימה בכל כוחו.
אחד הדברים החזקים ביותר שהבנתי פה ושהיה בעצם תוכן המכתב הראשון שקיבלתי מהרבי דרך אגרות הקודש (כל מי שהתעלף לשמע המשפט האחרון מוזמן לשתות כוס מים ולומר ארבע פעמים “אין מקרא יוצא מידי פשוטו”),
אז הדבר הזה שהבנתי הוא שעבודת השם שלי מעולם לא היתה שלמה, כי מעולם לא המרתי את סולם הערכים שלי מסולם ערכים גויי לסולם ערכים יהודי. זה לא משהו שאני יכולה לפרט במייל, אבל זה מסביר כל כך את השנים האחרונות בחיים שלי.
משהו צריך ללכת, להיעלם, בעקבות תשובה. אתה צריך להתחיל לרצות דברים אחרים, למדוד את ההצלחה שלך ואת המצוינות האנושית שלך בדברים אחרים. אני חושבת שזה לא קרה לי. אני חושבת שבמידה מסוימת נשארתי ילדה בכתה ח’ שרוצה חצאית קצרה כמו לבת דודה ואת עמרם לוי החתיך, כשיורדים מרמת ההתפלצנות התיאורטית לרמת הרצון הגשמי, תכל’ס.
וכאן, לאט לאט, אני מגלה שהאידאל של החיים היהודיים הוא שליטה בתודעה, חיים שהם לשם שמים לא בבלה בלה שהם מייצרים, אלא בזה שאתה מעלה את התודעה שלך מעל המטריקס. זה מייתר כל כך את כל הדיונים וההתפלספויות של העידן הפוסט־מודרני, כי אתה מוציא את עצמך החוצה מכל זה, בשערות, ממש כמו הברון מינכהאוזן. ואז, ברגע שאתה מחוץ למשחק, הכל מקבל פרופורציות אחרות. בא לי להיות כל החיים בהסתכלות של ערש דווי, להסתכל על כל דבר ממש כאילו היה זה יומי האחרון עלי אדמות, וכל האנושיות שלי נמדדת לפיו. בדרך כלל זו תובנה שמגיעה בדקה ה־90, במקרים קיצוניים שמאלצים אותנו לחשוב ככה, לצאת מהמרוץ של העולם. אבל אני לא רוצה לחכות לדקה ה־90 הזאת רק כדי להיזכר מה באמת חשוב, כי זה אומר שאת כל 89 הדקות שלפני זה בזבזתי על דברים לא חשובים בכלל, דברים שייעלמו בזרימת נהר הזמן, יימחקו ולא יותירו שום חותם. לא ברור לי למה הבנתי את זה רק עכשו. או יותר נכון, לא ברור לי למה רק עכשו התחוור לי שאין דבר יותר חשוב מזה.

אני זוכרת שאמרתי לעצמי לפני שנסעתי שאני אוכל לחזור רק כשאוכל להסתכל על רחובות ירושלים בעיניים אחרות, רק כשהמיאוס ירד מהמבט שלי. ולאט לאט אני מבינה שמה שבעצם נמאס לי ממנו הוא אני עצמי. זאת לא מחשבה חדשה, אבל רק פה הבנתי, שאם לחלק בי נמאס ממני, זה אומר שיש איזו דואליות מהותית בנשמה שלי, שיש חלק שלא רוצה את כל ההסתובבות המתמדת סביב הזנב של עצמו, שמסרב לחיות חיים שבמרכזם ניצבת אני והרצונות השרירותיים משהו שלי. אז עכשו אני בוחרת לתת לו את קדמת הבמה.

אני ממש לא הולכת לנצל את המייל הזה כדי לטחון לכם את המוח בעניינים משיחיים, מה גם שאני עוד לא סגורה עליהם בעצמי, אבל כרגע נרקמות בי המחשבות ללכת ללמוד בצפת עם שובי ארצה (זה יהיה בסביבות פסח, כנראה). אי אפשר להתעלם מזה שכל ההבנות האלה, שגברו באחת על מערכת שלמה ומורכבת של רגשות וכמיהות שאני מפתחת כבר שנים, קרו פה ובין האנשים האלה.
כן כן.
מי ביקש רוני עם פאה משיער אינדונזי ולא קיבל?!

*

אחרי שנגמרה השבעה התחילה השבעה.

אחרי שהבית התרוקן מאנשים ומאוכל, השירותים התפנו ונותרנו רק ששתנו, המומים והלומים, כאילו לא התכוננו לזה כל כך הרבה זמן. 

אחרי שתמר ארזה את הדברים וחזרה למדרשה כמו חיה פצועה שמתחפרת בין שיחים. 

אחרי ששמוליק הפסיק להסתובב סהרורי בלילות והתחיל במקום זה להרדם ולהתעורר בצרחות אימה ואז להרדם שנית וחוזר חלילה.

אחרי ששמוליק הפסיק להסתובב סהרורי בלילות והתחיל במקום זה להרדם ולהתעורר בצרחות אימה ואז להרדם שנית וחוזר חלילה.

אחרי ששילת הפסיקה לאכול והגוף שלה פיתח חסרים. 

אחרי שדביר התחיל לעשן ג’וינט אחרי ג’וינט בחצר של אליסף ויצמן. 

אחרי שהתחלתי לשטוף כלים ארבע פעמים בכל יום, לטאטא שש פעמים ולהקפיד על לפחות ספונג’ה אחת, כאנדרטה. 

אחרי שנגמרו המלים, האותיות, העיצורים, הניקוד, האוויר.

אחרי שאבא הושיב את כולנו מסביב לשולחן והודיע לנו שהחיים צריכים להימשך ושזה מה שאמא היתה רוצה בשבילנו. 

אחרי שבפרקטיות מודגשת הוא ארז את חפציה הגלויים, הפזורים, שלא היו מכוסים על ידי ארון או מעטפת אחרת כלשהי. בקבוק ישן של קרם גוף עם חלקיקי זהב, סידור, גרבי צמר, אטמי אזניים, המון המון איבופרופנים, האמן ומרגריטה, מד חום בנרתיק שקוף, כתונת לילה של חרדיות, הסט המלא של תווי בטהובן, נעלי בית עם חורים כל כך גדולים שרואים את המילוי של הסוליה,

דבקמגע,עיפרוןעםלוגושלמלוןבנתניה,תיקצדחום,פנקסכתובות,

מטעןלפלאפון,מספרםלצפרנם,שקתשלסכרזת,חבלתממחטת,

שמפקשקשם,גזרעתןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן

ןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן

ןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן

ןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן

ןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן

ןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן

ןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן

ןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן

————————————————————–

————————————————————-

להדפסה