בצהריים יש הפסקה ואני יוצאת לאינטרנט קפה שבו יש גם טלפון. אני יושבת לכתוב מייל ומחליטה ספונטנית גם להתקשר לדביר. הוא מקבל את המיילים הקבוצתיים שלי, אבל לא ענה לי מאז שהגעתי לפושקר.
הטלפון שלו מצלצל.
צלצול.
עוד אחד.
הכבל מחבר מרחקים מטורפים ובצד השני דביר עסוק בענייניו.
כשנשאר עוד צלצול אחד לפני שאני מועברת לתא הקולי של אפס חמש ארבע וכו’, הוא עונה.
“הלו.”
“מה הלו? אתה מצפה לעוד טלפונים מהודו?”
“רונ.” הוא נשמע מאופק. “זה מספר חסוי משום מה.”
“אני אברר אחר כך עם המפעיל של האינטרנט קפה על איזה סודות בדיוק הוא שומר פה. ביטחון שדה זה חשוב.”
“את מצחיקה גם ביבשת אחרת.” הוא נשמע הכי לא מוצחק שיש. “מה נשמע?”
“בסדר. מה אתך? כמה עוד לטיול?”
“האמת שחתמתי עוד שנה קבע.” שתיקה.
“חשבתי שאתה רוצה לנסוע.”
“אני רוצה לנסוע. מה זה משנה עוד שנה? אין להם מי שיחליף אותי. וככה אני חוסך. לא רוצה סתם הודו…”
“כמוני.” שלא במתכוון אני נשמעת לעצמי עוקצנית.
“לא קשור אלייך.”
“אתה כועס עלי או משהו?”
“לא, מה יש לי לכעוס עלייך?”
“לא יודעת. אתה נשמע קצר רוח. ומאופק כזה.” שתיקה קצרה. “כמו אבא,” אני מוסיפה ליתר ביטחון.
“תגידי רגע… שי, אתה יכול רגע להמתין בחוץ? אני כבר מתפנה אליך.” הוא כנראה שם יד על השפופרת אבל אני שומעת הכל. “תגידי, אבא סיפר לי שאת עדיין בבית חב”ד?” ספק שואל ספק קובע.
“תגידי רגע… שי, אתה יכול רגע להמתין בחוץ? אני כבר מתפנה אליך.” הוא כנראה שם יד על השפופרת אבל אני שומעת הכל. “תגידי, אבא סיפר לי שאת עדיין בבית חב”ד?” ספק שואל ספק קובע.
“אכן.” עייפות גדולה פתאום נוחתת עלי. נבואה של העתיד לבוא. הצורך להסביר את עצמי פעם אחרי פעם.
“ו… מה, כאילו? מה את עושה שם? מה התכניות?”
“לומדת חסידות.”
“של חב”ד?”
“חסידות. תניא. שיחות, מאמרים. חסידות.”
“ואיך?”
“דוגרי?”
“תמיד דוגרי, נו.”
“מדהים. ברמה שמרגיש שכל החיים עד כה היו הפרולוג לזה.”
“אבל נסעת להודו לטייל…” אני שומעת אותו קם ומסתובב. “נסעת להודו לטייל, לא?”
“כן.”
“אז מה הקשר חסידות?”
“לא יודעת, דביבון. לא תכננתי את זה.”
“ומה?”
“לא יודעת גם. אני רק יודעת שאני לא יכולה לעצור עכשו, לא יכולה לוותר על זה. זה מרגיש כמו קצה חוט של משהו, כאילו עליתי על משהו, על איזו נקודה שעוד לא ירדתי לעומקה ואני לא יכולה לשחרר עד שאני לא אבין כמו שצריך.”
“אז מה זה אומר?”
“אני באמת לא יודעת.”
“את, כאילו, הולכת לחזור משם עם פאה וזה? דוסית? יחב”דו אותך וכאלה? תסתובבי עם דגל צהוב ברחובות ותכריחי אנשים להניח תפילין?”
“נראה לך? אני נראית לך בן אדם ניתן לחיבו”ד?” אני מגרדת מאחורי האוזן. הרגע הזמנתי שלוש חולצות בסיס אצל התופר בשוק והייתי צריכה לצייר לו על דף מה אני רוצה בדיוק – בד לייקרה, צווארון סגור, שרוול שיורד מתחת למרפק. מזל שדביר לא יודע.
“אוקיי. ומתי נראה לך שאת חוזרת?”
“לאיזה תפקיד אתה מראיין אותי?”
שתיקה.
“דביר?”
“את ממש מעצבנת, את יודעת?”
“כן. תעצור שניה עם הראיון. תספר לי לפחות בכמה מלים מה באמת שלומך. לא התשובה למה שלומך שאתה עונה לפרידמן ממניין הותיקין בשבת.”
“מה שלומי… שי, אתה יכול שנייה שוב לצאת?”
“מתי הוא הספיק לחזור?”
“מה?”
“מה.”
“אהמ, מה שלומי. לא יודע. פרווה.”
“אוי.”
“לא אוי. פרווה.”
“פרווה זה אוי.”
“היית צריכה להיות פסיכולוגית. יש לך יכולות עידוד יוצאות מן הכלל.”
“אולי עוד אהיה פסיכיאטרית. חוץ מזה, פסיכולוגים לא מעודדים אנשים. הם מזהים שכשהם אומרים ששלומם פרווה, הם בעצם מתכוונים לזה שהם לא מרגישים שום דבר כבר זמן מה.”
“תפסיקי לנתח אותי, קרציה.”
“אז תן משהו מעצמך, באמאש’ך.”
“באמא שלי?”
“באמא שלנו.”
“השתגעת?”
“סליחה.”
דקת שקט.
“אני לא מרגיש שום דבר כבר זמן מה.” עוד שקט בקו. “אני עושה מלא דברים. בא לאבא כמעט כל שבת. שמוליק מוציא אותי מדעתי. אבא מוציא אותי מדעתי עוד יותר. לא יצאתי עם בחורה אולי… שנה. ברצינות. לא בטוח שאני רוצה לצאת עם בחורה…”
“למה?”
“כי אין לי פנאי.” הוא שותק כמה דקות. “וכי אני בודד בכאלה רמות קיצוניות שלא נראה לי שאפשר לבנות קשר נורמלי ככה. זה כמו בן אדם שהיה במצור חודש ואכל דרדרים, הוא לא יוכל לאכול ארוחה מאוזנת כשהוא סופסוף ייצא החוצה. זאת היתה סיבת המוות מספר אחת של שבויים שיצאו משביים, הידעת? הם פשוט היו טוחנים כמויות שהגוף שלהם לא ידע להכיל. ומתים.”
“דביר.”
“מה?”
“אני אוהבת אותך.”
“אז תחזרי כבר.”
*
ערב שבת מגיע. כל בנות פושקר הענוגות, בוגרות האולפנות והמדרשות, ואלה שסתם אוהבות את הווייב, מתכנסות באולם של בית המדרש, שמתמלא מבעוד מועד בסירי ענק, ויושבות לברור.
קילוגרמים של חומוסים נפתחים אחד אחד, הררי אורז מוזזים מצד לצד על צלחות לבנות תחת עין בודקת, המוני תרמילי אפונה נפערים, גבעות קמח מנופות, עלי חסה נשטפים. כל מה שההלכה דורשת בשבילו עין בוחנת.
השבוע, יש לי מכנסי אלאדין חדשות בצבע ירוק ג’ונגל, ואני מתיישבת בכורסא אקראית. אני נאנחת בכבדות ותופסת מלוא חופן חומוסים. יש שמסגירים ממבט ראשון מה יש בפנים וחוסכים לי את מראות הזוועה. אבל לרוב אני נאלצת לפתוח חומוס חומוס ולתהות אם הגרגרים האלה קיבלו אי פעם חשיבות כזו, תשומת לב ממוקדת כזו של תודעה אנושית, כמו עכשו, רגע לפני שהם הופכים לעיסה שתאיין את הקיום העצמוני שלהם.
ואז החומוסים נגמרים. ומתחילה האפונה.
האפונה עדיין בתרמיליה, ככה זה בטבע. אני פותחת עוד תרמיל, ועוד אחד, האפונים נושרים לכף ידי, ואז ממנה הלאה, אל תוך סיר הענק המיועד לקלוט את האפונים הברורים. עוד תרמיל ועוד אחד, ואני מורידה את עיניים למכנסי האלאדין שלי ומגלה שאחד האפונים קם לתחיה. גוש ירוק ושמן מתחיל לנוע, לפרכס עלי. אני משחררת צרחה. איך הגעתי למקום שבו מתוך תרמילי אפונה נוחתות תולעים שמנות וירוקות, שנראות כמו שלב באבולוציה של האפונה שבתוכה הן חיות אל עבר יצור חי?
אחרי שראיתי את התולעת אני לא יכולה להמשיך לברור. אני מפחדת מהאפונה. בגדול, אני מפחדת מכלל הפאונה ההודית שחיה בתוך קטניות. ואפונה ופאונה זו אותה מילה בשינוי סדר האותיות, אז בכלל.
אז אני קמה ללכת לשירותים, ובמעלה המדרגות מסתכלת אחורה, רואה את גבה הקמור של ביילא, רוכנת מעל האפונה שאני נטשתי בשאט נפש, ואת שאר עלמות החן שלצדה עמוק בעבודת הבירורים, ואני מבינה שאני מצלמת, אני מצלמת את זה מנטלית כי זה מרגיש לי כמו הדבר הכי קסום שאי פעם הייתי חלק ממנו.
*
השעה סביבות אחת עשרה. הרגע סיימנו את סדר שיעורי בוקר. עוד שעה וקצת ארוחת צהריים, ואני יושבת רכונה מעל הספר שלי. בית חב”ד הומה, כהרגלו.
לבית חב”ד נכנסים שלושה בחורים צעירים. היו פה כבר מיליון כאלה, אני אפילו לא מרימה מבט, ואפילו לא נוזפת בעצמי על קהות החושים. עוד תלתלים או ראסטות, מתיישבים לידי, שואלים אותי משהו, אני עונה משהו, לא רוצה להרים עיניים כי כל כך מתוק לי, שמחה ומלאות פנימית נוהרות בי.
וְנִמְצָא כִּי כָּל תַּכְלִית שֶׁל יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ וּתְחִיַּת הַמֵּתִים, שֶׁהוּא גִּלּוּי כְּבוֹדוֹ וֵאלֹהוּתוֹ יִתְבָּרַךְ וּלְהַעֲבִיר רוּחַ הַטֻּמְאָה מִן הָאָרֶץ, תָּלוּי בְּהַמְשָׁכַת אֱלֹהוּתוֹ וְאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא לַנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית שֶׁבִּכְלָלוּת יִשְׂרָאֵל, בְּכָל רְמַ”ח אֵבָרֶיהָ, עַל יְדֵי קִיּוּמָהּ כָּל רְמַ”ח מִצְוֹת עֲשֵׂה; וּלְהַעֲבִיר רוּחַ הַטֻּמְאָה מִמֶּנָּה בִּשְׁמִירָתָהּ כָּל שְׁסָ”ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁלֹּא יִינְקוּ מִמֶּנָּה שְׁסָ”ה גִּידֶיהָ. כִּי כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם שִׁשִּׁים רִבּוֹא נְשָׁמוֹת פְּרָטִיּוֹת, הֵם כְּלָלוּת הַחִיּוּת שֶׁל כְּלָלוּת הָעוֹלָם. כִּי בִּשְׁבִילָם נִבְרָא, וְכָל פְּרָט מֵהֶם הוּא כּוֹלֵל, וְשַׁיָּךְ לוֹ הַחִיּוּת שֶׁל חֵלֶק אֶחָד מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא מִכְּלָלוּת הָעוֹלָם הַתָּלוּי בְּנַפְשׁוֹ הַחִיּוּנִית, לְהַעֲלוֹתוֹ לַה’ בַּעֲלִיָּתָהּ. דְּהַיְנוּ בְּמַה שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ מֵעוֹלָם הַזֶּה לְצֹרֶךְ גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ הַחִיּוּנִית לַעֲבוֹדַת ה’, כְּגוֹן אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְדוֹמֵיהֶם, וְדִירָה וְכָל כְּלֵי תַּשְׁמִישָׁיו.
כל תכלית ימות המשיח כרוכה בי. בבחירות שלי. במעשים שלי. בהחלטות שלי. יש לי אחריות על חתיכה מהמציאות שרק אני יכולה להעלות אותה לקדושה, וכל מצוה שלי מושכת אור חדש ונשגב לעולם, מכינה את החלקה שלי לקראת הגאולה. כמו שמיכה שצובעים אותה וכל אחד אחראי על חוט אחד משלו. וכשכלל החוטים צבועים פתאום גם השמיכה צבועה. כך, כשאני מושכת אור לחלקה שלי, ועוד מישהו מושך אור לחלקה שלו, בסוף כל מה שיהיה פה זה אור, ואז תתחיל הגאולה.
מישהו פונה אלי ואני מהנהנת בהסח הדעת, אבל אז מבינה שזה לא סיפק את מי שמדבר. מרימה עיניים. אכן תלתלים.
“אמרת משהו?”
“כן, אני צריך לדבר עם מישהו. את יודעת מי אחראי פה?”
“כן, איציק. אבל הוא לא פה עכשו. אולי שניאור יכול לעזור לך, הוא מתפלל עכשו.” מצביעה לכיוונו של שניאור, שעומד עטור תפילין ומתנועע קלות קדימה ואחורה. תלתלים מסתכל עליו בתקוה מהולה בקוצר רוח.
“יש פה מישהו שלא מתפלל עכשו?”
“קרה משהו?”
“את לא מבינה. גנבו לנו את כל הכסף. קמנו בבוקר ואין בחדר רופי אחד. אפילו מה שהיה בתוך הדרכונים העלימו.”
“והדרכונים עצמם?”
“השאירו.”
“ברוך השם.”
“מה ברוך השם? היה שם איזה שלוש אלף דולר בסך של הכל!”
“בלי הדרכונים המצב שלכם היה הרבה יותר גרוע.”
“בסדר, אבל שלוש אלף דולר… וככה, בלילה, כשישנו.”
“זה אומר שהיה מישהו בחדר שלכם בזמן שישנתם. איך לא התעוררתם?”
“את יודעת איך זה… עישנו קצת ערב לפני…”
“איזה פחד אלוקים. היה אתכם מישהו בחדר בזמן שאתם מעולפים שם מסטולים. ואתם גם בחיים, וגם יש לכם דרכונים!”
“נראה לי עדיין לא הפנמת את הסיפור של השלוש אלף דולר.”
“אתה עדיין לא הפנמת שאתה חי.”
“תגידי, יש פה עוד מישהו לדבר אתו?” אני עוד לא יודעת שמתחזקים טריים בשיא האורות הם אנשים עם נטיה משמעותית לעצבן את הזולת בדיאלוגים, אז אני קצת נעלבת.
“תגידי, יש פה עוד מישהו לדבר אתו?” אני עוד לא יודעת שמתחזקים טריים בשיא האורות הם אנשים עם נטיה משמעותית לעצבן את הזולת בדיאלוגים, אז אני קצת נעלבת.
“הנה, שניאור מסיים.” שניאור בדיוק פונה, שמאלה, ימינה ואז למרכז, כאות מוסכם לסיום תפילת העמידה.
“תודה רבה לך בכל מקרה.” תלתלים פונה אלי שוב, כי לא נעים לו. בחורות בלונדיניות זה לא מוצר שדוחים כל כך בקלות, גם אם הוא באורות לא מותאמים.
אני מהנהנת לו, וחוזרת ללימוד שלי. שניאור מסיים תפילה ויוצא בסערה מהבית חב”ד ללוות את החבר’ה הצעירים לתחנת המשטרה המקומית, שמבלה את רוב זמנה בציד אחר קליפות ביצים במקומות הבילוי בעיר, שכן, כזכור, כל מוצר מן החי הוא מחוץ לחוק פה. מלא אנשים יושבים מסטולים לחלוטין בעיירה הזאת שבה סמים כעיקרון הם מחוץ לחוק, ורועדים מזה שמישהו יגלה שהם אכלו שקשוקה לארוחת הבוקר.
בערב, בין שאר הדברים שאני עושה, אני כותבת לרבי על מצבי, ומקבלת מכתב שמתייחס לשמחת בית השואבה. הרבי כותב שהשמחה לא היתה שלמה, כל עוד ההפרדה בין הגברים והנשים לא היתה מושלמת ולנשים לא יועדה קומה משלהם, שתוכלנה לתצפת על הגברים אבל הם לא יוכלו לראות אותן.
