אני עם ההפרדה המגדרית סיימתי עוד כשהייתי שביעיסטית. הייתי אז באיזה כנס פמיניסטי שארגנה אחת המורות שלנו, והשתכנעתי לחלוטין שאני לא צריכה לאפשר לממסד הפטריארכלי להפלות אותי על רקע הפער המגדרי ביני לבינם. באותה נשימה גם השתכנעתי שחצאית היא ביטוי לאותו דיכוי פטריארכלי נלוז, וגם ההפרדה בין המינים.
“עצם ההפרדה הופכת אותך לאובייקט!” צעקתי בלהט לתמר יומיים אחרי, כשהיא סיפרה לי על השרות הלאומי השווה שהיא החליטה ללכת אליו, כולו על טהרת המין הנשי, כמובן.
“תגידי, מה את רוצה ממני?” שאלה תמר בהגיון שהיה קשה להתווכח אתו.
“למה את נותנת להם להכניס אותך לשבלונה הזאת? מה הקטע לבודד את עצמך מבנים עוד שנתיים? לא הספיקו לך שתים עשרה שנות בית ספר שחפרו לך על אשת חיל עטרת בעלה?”
“אבל למה את צועקת?” שוב תהתה תמר, ממאנת להיכנס אתי לוויכוח המיוחל.
“כי אני לא יכולה לראות איך את מובלת כמו כבשה למשחטה! לא עוצרת לחשוב שניה על כמה זה מקטין כשמצמצמים אותך לאיברי הרבייה שלך! זאת הדרך שלהם לשלוט בך!” ניבאתי לה שחורות לסיום, הסתובבתי ונכנסתי בראש מורם לחדרי, כיאה לנציגת הנאורות בבית שלנו.
מאותו יום תמר כבר לא חלקה אתי בחופשיות את כל המתרחש אתה בשרות לאומי, ואני התחלתי באופן הדרגתי לעבור למכנסיים בשעות הפנאי שלי. בהתחלה כשאמא עוד היתה בחיים, רחבים, מהסוג שיכולתי להכניס את עצמי לכל רגל של המכנס בפני עצמה, ואז רחבים רגיל, ולבסוף צמודים לגמרי, כך שאף אחד מחברי הלא דתיים בפקולטה לא ניחש שאני דתיה, אבל כל הדתיים המגניבים כמוני ידעו שאני כן.
במקביל לרכישת המכנסיים ובמתאם כמעט מלא עם הצרתן, התחלתי לרכוש גם ידידים בנים, ומשום שזה היה מאמץ מודע פיתחתי אותו כמעט לכדי אמנות.
במקביל לרכישת המכנסיים ובמתאם כמעט מלא עם הצרתן, התחלתי לרכוש גם ידידים בנים, ומשום שזה היה מאמץ מודע פיתחתי אותו כמעט לכדי אמנות. בהתחלה המין הגברי הרגיש לי כמו הלא נודע, ולכן התיישבתי ללמוד אותם. לא עבר המון זמן עד שירד לי האסימון שתכלס אין הרבה הבדלים בינינו, הפמיניסטיות צדקו לגמרי, וגם הם כמו כולם רוצים להיות נראים, מובנים ואהובים.
אז התחלתי להתאמן בשטח, על רטוב, כמו שיאמרו אחר כך בצבא. ומאינטראקציות גמלוניות בהתחלה, באזור אמצע השנים הפרה־קליניות הגעתי לכזו רמת מיומנות בקבלת תשומת לב גברית, שבשלב מסוים רציתי להפסיק ושיעזבו אותי קצת לנפשי. אבל כבר לא יכולתי לכבות את המנגנון שהודלק, וחיי התמלאו בעוד ועוד בנים. חלקם היו קשרים בכיוון רומנטי שלא צלחו, אבל לא היה לי לב לנתק אתם את הקשר לגמרי.
באותם ימים לא היה לי לב לנתק את הקשר עם אף אחד, כי ניתוק קשרים הרגיש לי סופי באופן שלא יכולתי לשאת.
אבל איכשהו, כשהרבי כותב לי על שמחת בית השואבה, כל ההתנגדות שהתכוננתי אליה לא מגיעה. לא מפריע לי להיות במרחק, לא מפריע לי להיות בצד, לא מפריע לי להיות מאחור. זה לא מרגיש לי, באופן פתאומי ולא צפוי, לא כאילו דוחקים אותי הצדה, ולא כאילו מדירים אותי ולא אף אחד מהפעלים הכוחניים האלה. זה מרגיש לי פתאום טבעי, נכון, נינוח. כאילו מסווה הוסר מעל עיני, ואני יכולה לראות בפשטות שכל אלה ששכנעו אותי להתנגד לממסד הפטריארכלי ניסו לשלוט עלי בעצמם. ולהיות במקום שמקבל את המרחק, את ההבדל, את הפער. מרגיש פתאום עוצמתי ומלטף, כאילו נלקחה ממני ההשפלה של לנסות להיות מישהו שאני לא, כשבתוך זה מקופלת ההנחה שהמישהו הזה גם יותר טוב ממה שאני בפני עצמי.
זה מרגיש חופשי.
אז בבוקר למחרת אני נכנסת לבית חב”ד, וחולפת על פני שניאור בהנהון קל. גם ינון, הברסלבר היפיוף שהגיע להודו במיוחד עם כיפה לבנה בכיס, מעוטרת בסוג של פונפון שעיר, וגם אסיף, הקיבוצניק ממועצה אזורית משגב, מקבלים ממני הנהון. כך גם ביומיים הבאים. והיות ואני בחורה די נוכחת ודי ורבלית בדרך כלל, שניאור, ינון ואסיף מבינים שמשהו אחר.
אחרי חמישה ימים ביילא מתיישבת לאכול אתי ארוחת בוקר.
“מה נשמע?”
“ברוך השם. אחלה צ’פאטי ראג’ הכין הבוקר.”
“נכון. יש שיעור באחת עשרה.” היא לוקחת כף סלט.
“מעולה.” גם אני לוקחת כף סלט, ושמה מעל שלוש כפיות טחינה. “מה לומדים?”
“שיחה. על אליהו בכרמל. על כל העניין של לפסוח על שני הסעיפים. נראה לי כבר קראנו אותה ביחד.”
“נחמד. אני זוכרת.” ביילא מגניבה אלי מבט מחויך.
“אבל לא יודעת אם את צריכה אותה.”
אני מרימה גבות מופתעות.
“את כבר לא נראית לי כל כך מהפוסחים.”
“באמת? אני האמא של הפוסחים. רגל פה ורגל פה, וקצת פה וקצת שם. ולגמרי מרגישה שזה פוטר אותי מהצורך לקבל החלטה נחרצת, כי אני גם וגם וגם.”
“אולי היית. אולי השתנית ולא שמת לב.”
“יש מצב שאני ממש אתגעגע לזה. יש משהו קסום, מקודש בפסיחה. אולי את לא מבינה את זה כי מעולם לא היית שם. יש תחושה עצומה של חופש בהתחלה כשאת נמצאת בכל מקום בו זמנית. קצת דתיה, קצת חילונית. קצת לומדת גמרא בבוקר, קצת הולכת לפאבים בערב. קצת לובשת שמלת תחרה לבנה בקבלת שבת, וקצת סקיני ג’ינס בדרך לאוניברסיטה.”
ביילא מסתכלת עלי בעיון. “מתה על הכנות שלך. ממש.”
אני מחייכת לביילא. פשוט פתטית אני, חסרת אונים בפני מחמאות. במיוחד כאלה כמו של ביילא, אמיתיות.
*
הימים בבית חב”ד זוחלים ורצים בו זמנית.
הילדים זוחלים ורצים בו זמנית.
ט”ו בשבט מגיע. אוכלים משמש מיובש מהארץ.
אני זוכרת את עצמי, ביום חורפי חם ומהביל בהודו, מסתכלת על אחד השליחים בבית חב”ד, לובש את מקטורנו הארוך (שאז עוד לא ידעתי שקוראים לו סירטוק), חוגר עצמו באבנט, ומניח על ראשו תחילה כיפה, ואז כובע. בחוץ אדים עלו מהנהר המקודש להודים, ואני נמסתי בתוך הטי־שירט שלי. ניגשתי אליו, ובגלל שהרגשתי שיש דיבור בינינו אמרתי לו, “תשמע, אני מבינה. אתם מתעסקים פה עם משהו גדול ונשגב, יש לכם שליחות. אתם באמת עושים עבודת קודש, ואני מבינה למה הדגש במצוות ולימוד תורה. אבל למה כל זה? למה צריך להיראות כמו ציור מכפר יהודי ברוסיה לפני מאתיים שנה, ללבוש צמר בחום הזה?”
הוא הביט אלי במבט פשוט, חסר מבוכה, חסר התנשאות, וללא יומרה לומר לי משהו שהולך לשנות לי את החיים ואמר: “את רואה פה בתמונה? זה מה שהרבי לובש, אז זה מה שאני לובש.”
אני חושבת שבאותו רגע האירה לי, לראשונה בחיי, ההבנה שהגדלות של אדם לא נמדדת בכמות המלים המסוגננות שהוא מסוגל להפיק מפיו ברגע נתון, אלא ביכולת שלו לשים את עצמו, את הבנותיו, את השכל הישר שלו – בצד. לפנות מקום לדבר גדול ממנו, לגילוי אלוקות.
ראיתי בעיניים “התקשרות”.
אני נשמעת פלצנית לעצמי.
אני מפסיקה לכתוב ומרימה את ספר התניא בחזרה אל חיקי. הוא הדבר הקרוב ביותר אלי עכשיו, הכמיהות, הרצונות, החלומות, השאיפות, הכל התנקז אל תוכו עכשו. הכאבים, האבדן, הפרידה.
כי באמת, אני שואלת את עצמי, כמה, כמה כבר אפשר להיפרד?
כמה אפשר לשחרר אחיזות בהיקשרויות עד שנפתחנו ובקושי גדול כל כך הוצאנו את הקישקע החוצה? עד שנתנו למישהו או למשהו להיכנס ולהיות משמעותי ולהיות יחיד ובלתי ניתן להחלפה, כמה אפשר לשאת את פרימת החוטים החוזרת ונשנית הזאת? כמה אפשר לקרוע מעליך את שהפכו להיות חלק ממפת הנפש, וריד בתוך הגוף?
אני פותחת ומתחילה לקרוא כשהראש של שניאור מציץ, מוצא אותי ומשפיל עיניים, כמו תמיד.
“רוני, יש לך טלפון.”
אני קמה בלאות גדולה, כי זה יכול להיות רק אבא, וזה נדרש ממני, וזה בלתי נמנע וזה מייגע. מאז שאבא גילה שיש טלפון קווי בבית חב”ד וזה אומר בעצם שלראשונה מאז שיצאתי לטיול במזרח אני זמינה לו מתי שתחפץ נפשו, זה הפך להיות טקס יומי. הוא עשה מנוי לשיחות בינלאומיות באחת החברות וזה נהיה בשבילו כמו להתקשר לעפולה.
אני ישובה על המדרגות שמובילות מחצר בית חב”ד הגדולה למטה לחלל המרכזי של בית המדרש־בית הכנסת־חדר האוכל. סנדלי השורש שלי נחים לידי, ואני צריכה לספר לו מה שלומי במרכז הבית חב”ד כשכל האנשים שמהווים כרגע את החיים שלי מסתובבים סביבי הלוך ושוב.
במקום מושבי בבית המדרש אני מרימה את הסנדלים ונועלת אותם, כי המדרגות מאובקות היום אחרי סופת החול, ועולה אל עבר המכשיר, מתיישבת, מגלגלת את השיער שלי לגולגול עצום מאחורי הראש שלי ומרימה את השפופרת.
“היי אבא… מה נשמע?”
“היי רוני.” זה לא אבא.
“זה לא אבא.”
“היי.” אני כבר יודעת אבל לא מעזה לדעת בקול רם.
“מה שלומך?” שתיקה קצרה. מה שלומי. “מזהה?” אני באמת לא יכולה לומר שום דבר. אני שותקת עוד קצת “הלו?”
“הלו.” אני לא מבינה את עצמי, אני לא מבינה למה תקוע לי משהו בגרון עכשו. אני לא מבינה למה נחמה עצומה פושה בבית החזה שלי, כאילו בן משפחה קרוב, מישהו מוכר ואהוב שמעורר געגועים עצומים, כאילו הושיט לי יד, ליטף לי את הפנים, חפן לי את השיער, ביקש שאשאר. אני בקושי מכירה את הבחור הזה.
“את פה?”
“אני פה.” אני שותקת עוד כמה שניות. “ואיפה אתה?” אני עושה ממש מאמץ להסוות את המחנק והגוש. מרגישה טפשית ודרמטית.
“איפה שאמרתי לך שאהיה. רמת אביב.” לא יודעת איך אפשר להרגיש כזה דבר רק מקול ומנשימה ממרחק אלפי קילומטרים, אבל פתאום הוא נשמע לי אחרת, פתאום הוא נשמע לי כמו שאני מרגישה את עצמי מבפנים.
“התקשרת אלי.” אולי אני באמת לא יודעת מה לומר לזה, אבל משהו חייב להיאמר.
“אני מצטער – “
“אתה מצטער?”
“אולי לא הייתי צריך. אבל,” הוא פתאום מדבר נורא מהר, “אבל לא התאפקתי.”
עוד שתיקה.
“אז מה שלומך?” אני לא מתאפקת, לא יכולה לשאת את השתיקה הזאת, כי היא עמוסה והיא קרובה לי מדי. ואין כמו לשאול לשלומו של אדם כדי להרחיק אותו ממך. “מה שלומך, אביתר?”
“אז מה שלומך?” אני לא מתאפקת, לא יכולה לשאת את השתיקה הזאת, כי היא עמוסה והיא קרובה לי מדי. ואין כמו לשאול לשלומו של אדם כדי להרחיק אותו ממך. “מה שלומך, אביתר?”
“מחכים למשיח. ברוך השם.” שתיקה. “רציתי לשאול מה שלומך. ואיך את מרגישה. היו לך עניינים עם הבריאות.” עוד שתיקה.
אני נושמת ומנסה להרחיק את האפרכסת מהפנים שלי, משהו ממלא לי את הגרון. געגוע לבית.
“אני בסדר.” מחזירה את האפרכסת למקומה. “כל פעם איזה בלגן אחר, אבל בסדר בסך הכל.”
“יופי, יופי.” שתיקה קלה. “מוטי ונועה אמרו לי שאת בפושקר.” הוא עוצר, נושם. “כבר זמן מה.”
“נכון.”
“ואיך?”
“טוב. מיוחד.” אני יודעת מה הוא שואל באמת. “לומדת חסידות רוב היום.”
“כן?” בשביל זה התקשרת. לראות אם המשכתי מהמקום שעצרנו. “יופי.”
“יופי.”
“טוב, אז… תמסרי לכולם ד”ש.”
אין לי מושג למי פה אני אמורה למסור ממנו ד”ש.
“טוב, אמסור.”
“ושמח ממש לשמוע שאת לומדת.” הוא משתעל קלות.
“תגיד, זה נהוג ככה מהישיבה להתקשר לבנות מהטיול?” יוצא לי בלי שליטה. לא היה לי מושג שאני בודדה כל כך. הוא עוצר רגע, מזל שאני לא רואה אותו.
“לא.” השתיקה מתארכת. הפעם לי לא נעים. “טוב, תרגישי טוב. בהצלחה.”
“תודה.” אני מרגישה שאני רוצה להוסיף משהו, להתנצל אולי על הבוטות, אבל הוא כבר לא על הקו.
5 Responses
ואין כמו לשאול לשלומו של אדם כדי להרחיק אותו ממך
אחד הטובים
מדהים התהליך שרוני עוברת
מרגיש אמיתי ואותנטי
כתיבה משובחת. סיפור מדהים.
כשהספרות החרדית רוצה להישמע לעצמה מקצועית, עניינית, תרבותית, עם חשיבה והגות, יש לה כמה דרכים לעשות זאת. אני לא מכיר את הסופרת, אני רק שואל את עצמי, האם החדירה של סגנונה הבוטה של החילוניות – הוא הכרח?! האם אי אפשר לכתוב את הסיפור הזה, על כל מסריו החיוביים, בלי לכתוב משפט כמו ‘אני נשמעת… לעצמי’?!
רצינו משהו, רצינו את האוטנטיות של החיים, רצינו ספרות בלי סוף טוב ילדותי… רצינו ספרות שלא מדחיקה את החדרים החשוכים בנפש, ורצינו ביטוי לדילמות שיש בנפשו של אדם. רצינו גם לשמוע על מי שמחפש את עצמו, ולאו דווקא בבית המוסר. אנו שמחים גם לשמוע על מי שמוצא את עצמו בחב”ד למרות שהרבה מאתנו ממש לא מזדהים עם החב”דניקים.
אולי התגובה שלי נשמעת להרבה קוראים כמו שרוני נשמעת לעצמה, ובכל זאת כדאי שנחשוב שוב, מה רצינו ומה קיבלנו 1+1 בלי שרצינו.
מהמקום של התגובה אני פונה למערכת, ומבקש, אי אפשר לכתוב כמו חילוני ולספר על הרגשות גבוהות של אלוקות בכל גבעול של דשא. זה לא תועלתי, זה לא מכובד, זה לא מדבר ללב. הסיפור הזה יכול היה להיות קדוש יחד עם הפתיחות שלו, כי יהודי שמחפש את עצמו הוא בעצם מחפש את ה’. רק המילים הגסות הופכות אותו לסיפור של בית כסא.
מעריכים את הרגישות שלך ואת המשוב הכן.
נדמה לנו שכקורא שמכיר את העיתון אתה מודע למאמצים של בין הזמנים לתת חומר איכותי תוך שמירה על גבולות ראויים.
נדייק אותך כי הביטוי שכיוונת אליו נגזר מן המילה ‘מפלצת’ ומשמעו ‘גרנדיוזי, מתאמץ מדי להרשים’.
ביטוי זה נשמע גם במחוזותינו ואיננו שונה מביטויים אחרים שלקחנו בהשאלה מן הציבור הכללי.
זליגה של סלנג וז’רגון היא בלתי נמנעת במרחב משותף.