אוקיאני – פרק ל”ד

מוזר לי שוב ללכת במסדרונות בית חולים, ועוד יותר מוזר לעשות את זה בלוקיישן כל כך אקזוטי. החלוק שלי חסר לי באופן שכמעט מחניק אותי. שכחתי איך זה להיות בצד הזה של המתרס.
ממוצע 4.7 | 4 מדרגים

ולא, אני לא בודדה. אני לא בודדה בכלל, וההבנה הזאת אפילו מפתיעה אותי, כי תמיד הייתי. אולי פעם ראשונה אי פעם, ובטח מאז אמא, מלאות עמוקה חובקת אותי. האור ממלא את כל הסדקים החסרים.

ועדיין, למרות שאני לא בודדה, אני רוצה לשמוע אותו אומר, “ידעתי שתוכלי לדבר בסוף באמת. עוד בהיי קמפ ידעתי.” אני רוצה שיגיד שהתקשר כי רק רצה להרגיש קצת ליד. אני מדמיינת את כל המלל שבין השורות, את הפסיקים והגרשיים והמקפים, את מה שניסה לומר בדיאלוג המנומס הזה.

אני מניחה את השפופרת באטיות. יש לי איזה לחץ בחזה. אני יודעת שאני לא יכולה להיגרר שוב לכמיהות בלתי אפשריות, וכמה שאני יודעת לכסוף, אף אחד בעולם לא יכול לנצח אותי בזה. לא עוד ערגה, לא עוד להיות מוחזקת על רצועה בלתי אפשרית של מישהו, אני מחליטה לעצמי. ואיפה בכלל עידן? לא הייתי באיזה אֵבל פסיכי עליו הרגע? את מבינה בכלל שאלה אנשים שונים? או שרק הרגש עצמו משנה לך, והאובייקטים שלו יכולים להתחלף כאוות נפשם?

די לנתח. אני מעסה את צווארי, את רקותי, ולוחשת לעצמי בשקט ככה שרק אני אשמע – די לנתח. אפשר להרגיש בלי לנתח. את מוציאה את המיץ מהכל עם הניתוחים. רק אל תתמחי בפסיכיאטריה בבקשה.

ביילא מגיעה למדרגות מלמטה ולפתע עוצרת לידי. 

“רוני?” 

אני מרימה ראש אליה. 

“את בסדר?”

“אני, אהמ, כן, זה פשוט שיחה כזאת…”

“לא, הרגליים שלך, תראי.”

אני מסתכלת ורואה שהרגליים שלי התחילו לגלוש החוצה מהסנדלים, כמו עיסה ששמו בה יותר מדי שמרים והיא תפחה עד שהתחילה לעלות על גדותיה. 

*

ד”ר גופטה, מיושב כמו תמיד, שפמו משוח במשהו שכנראה לא ידוע עדיין לאדם המערבי, בוחן אותי, ואז אני מבינה שזו לא רק הרגל. הידיים, ובמיוחד כפות הידיים, הצוואר, הפנים – הכל התעגל וקיבל צורה כדורית. העיניים שלי סדקים צרים בתוך הבשר שהנוזלים מילאו אותו לחלוטין.

ד”ר גופטה, מיושב כמו תמיד, שפמו משוח במשהו שכנראה לא ידוע עדיין לאדם המערבי, בוחן אותי, ואז אני מבינה שזו לא רק הרגל. הידיים, ובמיוחד כפות הידיים, הצוואר, הפנים – הכל התעגל וקיבל צורה כדורית. העיניים שלי סדקים צרים בתוך הבשר שהנוזלים מילאו אותו לחלוטין.

“בצקת,” אומר ד”ר גופטה באנגלית הרהוטה שלו. ואם כי ד”ר גופטה תמיד נראה רגוע וגם עכשו הוא נראה רגוע, משהו בקול שלו אומר לי שהוא לא נורא מרוצה. “אדימה.”

אחר כך מסתכל עוד על הרגל שלי, ומתיישב בחזרה בכסא הקטן, במשרד המזערי שסמוך ממש לבית חב”ד, כמעוז צרכנים מרכזי של רפואה מערבית בעיירה ההודית הקטנה. 

“יש לך ביטוח?” הוא מתעניין, מרים אלי עיניים עייפות.

“כן.”

“טוב, אנחנו ניסע להוספיטל. יש באג’מר הוספיטל מצוין.”

“מה זאת אומרת? למה אני צריכה הוספיטל?”

“בצקת.” הוא מחווה בביטחון גמור אל עבר רצועות הסנדלים שלי שכמעט הלכו לאיבוד בתוך הבשר הרווי שסביבן, ביטחון שיש בו גם אמירה של איך־את־אשה־מערבית־משכילה־כמעט־רופאה־לא־מבינה־את־זה־בעצמך. “בצקת זה לא צחוק, בצקת זה רציני וצריך הוספיטל.” אחר כך מעביר יד על סנטרו עטור הזיפים. “בואי.” מחליט לבסוף. “אני אקח אותך.”

אני שואלת את עצמי אם הוא מרוויח משהו מזה שמאשפזים אותי, ואז נוזפת בעצמי על הטלת ספק במניעיו הטהורים של ד”ר גופטה שהוא איש רוח לא פחות משהוא איש רפואה. 

אני עולה בחזרה לבית חב”ד לארוז לעצמי תיק גב קטן, והתרגשות קלה אוחזת בי. 

מאז שהייתי קטנה חלמתי להתאשפז, חלמתי להיות לא בצד הנותר מאחור של המשוואה הזאת, שצריך להתמודד עם החיים ללא המאושפז, לסגור את כל הפינות, להיות שרוי בחרדה, באימה של אובדן. תמיד רציתי להיות הצד שיכול להרשות לעצמו להרפות שריריו, להפקיד את גופו בידי אחרים, לשחרר שליטה ולא לדאוג יותר לכלום. בכל פרידה, כך כתוב בספר אהוב מילדותי, בכל פרידה מי שהולך לוקח אתו רבע מהצער, ושלושה רבעים נופלים על מי שנשאר מאחור. 

כשאני שועטת במורד המדרגות, רגלי הדוב שלי כמו עשויות מצמר גפן, ביילא תופסת אותי במדרגות.

“מה?”

“הוא רוצה לאשפז אותי, נראה לי…”

“ברצינות?” ביילא מעיפה מבט על ארבעת הקטנים שעל הדשא. “אני באה אתך.”

דואגת לסידור לילדים, והנה שתינו במושב האחורי של האוטו החדיש, הקטן, המסודר והנקי במיוחד של ד”ר גופטה. הוא נראה כמו כרכרת הפלאים של סינדרלה בהשוואה לרכבים המפורקים ולאופנועים הנושאים משפחות שלמות שסביבנו בכביש. אני קצת בהלם, האמת, מכל ההתרחשויות האלה, בהלם מקצב הארועים אחרי הישיבה הנינוחה שלי כבר חודשיים בתוך עצמי, בתוך מעמקי הקשר שלי עם הקדוש ברוך הוא. 

העולם נראה לי אחרת, הצבעים מאירים לי אחרת, לכל יש משמעות אחרת לגמרי. מבנים, מכוניות, אנשים, נמוגים אל תוך אותיות והאותיות מאירות, ודרכן יורד לעולם שפע אינסופי, ואני כמעט יכולה לראות אותו בעיניים, כמו ניאו במטריקס, עד כדי כך חזקה הידיעה שלי, ההבנה שלי. 

ואני בתוך זה, וקשה לי לחזור להיות אדם ככל האנשים, קשה לי שוב לשמוח מזה שביילא הביאה אתה כמה צ’פאטים  ושקית בוטנים. קשה לי להיכנס עם ד”ר גופטה למיון. קשה לי ששוקלים אותי ומודדים לי מדדים. הריח של החולי ששכחתי כמעט קשה לי גם הוא, ואולי בסופו של דבר הוא שמחזיר אותי אל מתחת לסטרטוספרה, אל החיים על פרטיהם הקטנים וחסרי המשמעות המלאים בכל המשמעות שבעולם. 

תוך עשר דקות אני מוכנסת לחדר ה־VIP, כי הביטוח שלי משולם בדולרים ולא ברופיות, ורק הצורך לעשות לי אולטראסאונד גורם להם להוציא אותי למסדרון ולהסיע אותי (בהכרח) בכסא גלגלים אל מקום ההתכנסות של האנשים הפשוטים. 

הם לא בטיול, אני מזכירה לעצמי. יש אנשים בעולם שהם לא בטיול. 

בחדר האולטראסאונד יש שלט בסנסקריט ובאנגלית שאומר שחל איסור מוחלט על הטכנאי על פי חוק להגיד להורים המאושרים את מין העובר. אני לבד בחדר, ואין לי עובר, ואני מנסה להדחיק את העובדה שהשלט הזה הוא תוצר של העובדה שהאנשים הנחמדים והיגעים שבחוץ עלולים לסיים את חייו של העובר בגלל מינו. או, בואו נשים את הדברים על השולחן, מינה. 

כשאני חוזרת למעלה, מהחדר שמולי יוצאת אשה שפיה מכוסה במסכה ועיניה מושפלות בענווה מודגשת.

“ג’אינית,” אומרת לי ביילא, ומתחילה לפתוח את הגבינה הצהובה העטופה. “אלה שהולכים עם מקל, כדי לא לדרוך על שום יצור חי. יש להם עניין עם יצורים חיים. ממש עניין.”

“טבעונים?”

“ממש טבעונים.”

“ומה זה המסכה?” אני מגלגלת את הגבינה הצהובה ונוגסת בקצה.

“זה כדי לא לבלוע בטעות איזה חרק. כי, את יודעת… יצור חי.” 

“זה מגניב.”

“לכאורה. מגניב.” ביילא שולפת צ’פאטי מהתיק. “טקס החניכה כולל למרוט לעצמן את שערות ראשן. אחת אחת.”

“מאיפה את יודעת את כל זה?”

“הודים. חיה אתם כבר עשור. קשה להאמין.”

“כן.” 

אני לועסת את הגבינה הצהובה מהורהרת. אני לא מצליחה שלא להריח את ריח בית החולים, שאף שאנחנו ביבשת אחרת, מריח אותו הדבר.

כמעט אוטומטית אני לוחצת על השלט שליד מיטתי.

HBO.

כמות הפעמים שהם הצילו אותי בטיול הזה היא רבה מספור. זה בית, זה מרגיש לי מוכר ולא תלוש ולא הזוי. על המסך אני רואה את פרצופו הירוק של שרק, וכמעט בעל כורחי זעקה של אושר נמלטת מפי. אחר כך מגיע פורסט גאמפ, וכולם ביחד מערסלים אותי אל תוך שנת לילה מתוקה כשביילא נוסעת חזרה לפושקר ואני נותרת לבדי בעלטה של אג’מר. 

אני מתעוררת אל תוך השקט של בית החולים שעתיים אחרי. יש נזירה ג’אינית על הרצפה מחוץ לחדר שלי, היא כנראה שומרת על חברתה. למה מרטת לעצמך את כל השערות שלך, למה? ולמה את, שעושה מאמצים לא אנושיים כדי לא לפגוע בשום יצור חי, פוגעת כל כך בעצמך?

אני חומקת במורד המסדרון. המסדרונות ריקים, ואין להם ריח חומר הניקוי המחניק שיש בצהריים. באגף ה־VIP שלנו יש דממה מוחלטת של אנשים שלא צריכים לדאוג ליום המחר, אף שכולנו מאושפזים, אז די ברור שיש לנו בהחלט מה לדאוג בשל יום המחר. 

מוזר לי שוב ללכת במסדרונות בית חולים, ועוד יותר מוזר לעשות את זה בלוקיישן כל כך אקזוטי. החלוק שלי חסר לי באופן שכמעט מחניק אותי. שכחתי איך זה להיות בצד הזה של המתרס. 

יש שחרור עצום בתוככי החלוק הלבן, בין סיביו המבהיקים, בין כפתוריו שאינם נסגרים, בין שאריות ניחוח המרכך הרודפני. כל דבר מותר לך בתוכו כי לכל דבר יכולה להיות משמעות פוטנציאלית של הצלת חיי אדם. והדבר הכי יקר, הדבר שהיה לי הכי יקר לאורך השנים – החלוק נותן לך מנדט כמעט מוחלט לבהות באנשים. בחוצפה, בעזות, ללא גבולות, להיכנס למרחב הכי אישי של תודעה. אדם רגיל, ללא סמלי סטטוס מיוחדים, פשוט לא רשאי לרוב לעשות את זה. אבל החלוק, הו החלוק! האודה לחלוק. החלוק הוא אדוני המרחב האישי. החלוק הוא גלימת ההיעלמות. החלוק סופג אל תוכו את האנושיות של הלובש אותו, את כללי המרחב הלא מדוברים שבין אדם לרעהו. 

אני זוכרת איך בשבועיים הראשונים של השנה הקלינית הראשונה בהיתי באנשים בלי רחמים, מכל מקום ובכל הקשר, לא יכולתי לשבוע מזה. במיון, כשהם מגיעים הלומים מזה שהם במיון, וקרוביהם מנסים להבין, מנסים להסתגל למציאות הזאת, אולי לתת לה משמעות כלשהי. במחלקות, בתוך הדרמה של חיים שמתהווים ושל חיים שהולכים ונוזלים לאטם, נספגים בסדינים עד שהגוף מתרוקן מהם. בית החולים, בית הרפואה, הוא קודם כל מעוז הגוף. אבל הנפש, היא הרי לא הולכת לשום מקום, והיא נשרכת בעקבותיו לכל מקום, כמו ילד עייף שהוריו גוררים אותו בכף ידו מחנות רהיטים אחת לאחרת, ולא נותר לו בין לבין אלא לנמנם על אחת מהספות המוצגות. 

ובדחף עוצמתי כל מה שתמיד חיפשתי היה להציץ, ולו לרגע, אל תוך הנפש הזאת, לנסות לראות מה קורה שם בפנים, לנסות ולגעת, גם אם ממרחק, לזהות קימורים ורוך, להושיט יד וללטף. ומה שהמרחק הרגיל בין אנשים לא מאפשר, החלוק כן, כי אנחנו בוחנים. הם תמיד בטוחים שאנחנו מסתכלים על הגוף, ואז לנוכלים כמוני, שמחפשים את הנפש מבין החרכים, יש יד חופשית להגיע לאן שאנחנו רוצים. 

אבל פה באג’מר אין לי חלוק, והפנים מסביב זרות לי, זרות כל כך שאני לא מצליחה לגלות מספיק סקרנות למה שקורה בפנים. 

פה באג’מר אני לבד במסדרון ריק לחלוטין מאדם, ובחוץ, מישור שטוח לחלוטין של העיר, מישור כמו שאין בארץ בכלל, מישור שרק הר אחד יחיד ועצום מפר אותו ומתנשא אל על אי שם באופק, אבל בדיוק מול החלון שלי. בחוץ השמש שוקעת, וכל האנשים הלכו לביתם וכמעט כל העובדים הלכו לביתם. בית חולים בהודו הוא לא מציאות מעל הזמן כמו בארץ, עם אורות דלוקים חזק תמיד ואנשים ערניים מסתובבים במסדרונות כאילו שתים עשרה בצהריים. בהודו גם בית החולים הולך לישון, לפחות במסדרונות שבהם אני נמצאת. חדר ההמתנה של המיון ריק, ואני מרגישה כמעט לבד לחלוטין בבניין הזה, ואושר שקט חופן אותי, אושר דק יורד במורד גבי כשאני מתיישבת על אדן חלון רחב במסדרון וצופה בשקיעה שהולכת ואוזלת מול עיני, הולכת וגומרת את היום מבלי יכולת להשיב. 

יש הקלה מסוימת במוות של מישהו שחרדת לחייו. הגרוע ביותר כבר קרה, מה יש לדאוג? לרגעים, בעמקי האסון, אפשר לחוש לפתע שלווה, השרירים רפים. אולי אפילו נדמה שיותר קל לשאת אסון ממשי מאסון ממשמש ובא. באותו יום, כשיצאנו מבית ההספדים, ידעתי שכבר לא אצטרך להריח חדרי אשפוז מבלי לשלוט במה שקורה בתוכם, ורווח לי. ושנאתי את עצמי על שרווח לי.

מדהים שבכל השנים הקליניות במחלקות ובטח בסטאז’ מעולם לא הרגשתי בריח של החולי, מעולם לא נרתעתי ממנו. כאילו להיות בצד לבוש החלוק והסטטוסקופ הגן עלי מהריחות, מהתחושות, מהמוות ומהאבל.

אבל כאן הכל מרגיש אחרת, גם בלי החלוק. אולי המקום פשוט מלוכלך יותר, אבל היעדר משב האקונומיקה החזק בכל מקום, מנתק את הקשר בין המוסד הרפואי לבין אמא, משחרר אותי.

אבל כאן הכל מרגיש אחרת, גם בלי החלוק. אולי המקום פשוט מלוכלך יותר, אבל היעדר משב האקונומיקה החזק בכל מקום, מנתק את הקשר בין המוסד הרפואי לבין אמא, משחרר אותי.

ואני לא חושבת שאולי אם הייתי במצב חמור יותר, המסדרונות הריקים היו מפריעים לי ומפחידים אותי. אני לא חושבת על האינפוזיה שהוצאתי מהוונפלון והשארתי בחדר, כי אינפוזיות פה ממוסמרות למיטה ולא יודעות ללכת ממקום למקום, בניגוד לארץ הקודש. אני חושבת רק על זה שהקדוש ברוך הוא הולך אתם בתוך טומאותם. אני חושבת על זה שלכל מקום שהגעתי, ולא משנה כמה נמוך ומלוכלך הגעתי, הוא הלך אתי לשם, והתלכלך ביחד אתי. גלו לאדום שכינה עמהם. 

ואני חושבת שזהו, אני חושבת שזהו זהו זהו. אני לא לוקחת אותו עוד למקומות כאלה. ולא כי אני משחררת את היד שלו מאחיזתי, אלא כי בשבילו, רק בשבילו, אני מפסיקה ללכת לכל מקום שלא טוב לו. 

אני מבטיחה לך, אני אומרת לעצמי, אני מבטיחה שלא תצטרך יותר להתלכלך בגללי. רק אני בעולם יודעת לאילו תחתיות ירדת אתי ומעולם לא התלוננת, רק ליטפת וחיבקת, וניסית לגונן. ועכשו שאני יודעת את זה, אפילו שגיליתי מאוחר, עכשו אני מבטיחה לך שזה נגמר. 

לא אמשיך להוציא אותך לגלויות יחד אתי.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

2 Responses

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן