השחר עולה על המיטאל הוספיטל.
התודעה שלי חוזרת אלי לאט בתוך הטיילת שנוצרת בחדר כל בוקר.
קודם הגברת הנחמדה עם הסארי הירוק שמנקה.
אחר כך הגברת הנחמדה עם הסארי הכחול שלוקחת לי מדדים.
בין לבין הילד הנבוך שמביא לי צלחת עם בננה ומלפפון לא חתוך ולא מקולף כפי שביקשתי מטעמי כשרות. הוא תמיד נראה מבוהל ממני כשהוא מגיש לי את הצלחת, כי על רקע ארוחות הפאר להן זכאים תושבי חדרי הווי־איי־פי, מה שאני אוכלת בטח נראה לו תוצר של מחלת נפש או קיצוניות פנאטית שאפילו אנשי הודו לא הורגלו בה, בטח לא כשהיא מגיעה מתיירים מערביים. אולי הוא חושב שאני אוכלת את זה כי אני הולכת למות, ואנשים נוטים למות תמיד מפחידים, במיוחד את הצעירים והנוחים להתרשם.
אחר כך מגיעה הגברת עם הסארי האדום שמחליפה לי את האינפוזיה.
לבסוף, הגברת בחלוק הלבן (שמתחתיו, בהן צדקי, מבצבץ סארי צהוב בוהק) שמודיעה לי שיש לי מחסור חריף בחלבונים וזה מה שגרם לבצקת.
הידד, אני אחיה. אולי זה יבלבל את הנער שמביא לי ארוחות, אבל אני יכולה לחיות גם עם זה.
ביילא מגיעה מהבית חב”ד עם אשכול מבקרים שאני לא באמת מעוניינת בהם אבל הם לעולם לא יידעו את זה עד שלא יקראו את הספר הזה, ופיצה ענקית שבה אני דוקא מאד מאד מעוניינת.
זה נשמע טריוויאלי, פיצה, אבל צריך להבין מה המשמעות של להביא לי פיצה מכוסה בגבינה צהובה עבור ביילא. אין חלב ישראל בהודו. חלב ישראל הוא חלב שיהודי נכח בזמן חליבתו. הוא יכול לחטט באף או לקרוא הארי פוטר תוך כדי, אבל הוא צריך להיות שם, בזמן החליבה. בשביל זה צריך שמישהו יטרח לנסוע לאזור בו חולבים פרות, וייתקע שם את כמות השעות הנדרשת כדי שיחלבו לו (ידנית, כי זה הודו) את כל החלב שהוא צריך. עם החלב הזה הוא צריך לחזור מרחק נסיעה, תוך תפילות נמרצות שהחלב לא יחמיץ מהחום ומטלטלות הדרכים.
אחר כך, אם רוצים משהו מהחלב הזה, צריך להכין אותו. צריך לגבן, להחמיץ, לעטוף בחיתולי בד, ועוד כל מיני תהליכים וטקסים שאני מפחדת לחשוב עליהם. והגבינה הצהובה… אין מצב להכין גבינה צהובה בהודו, אז אותה מביאים מהארץ. כלומר בהביאה פיצה אלי, ביילא מוותרת מרצונה החופשי על איזו חבילת גבינה צהובה שהילדים שלה היו יכולים לאכול.
אחר כך, אם רוצים משהו מהחלב הזה, צריך להכין אותו. צריך לגבן, להחמיץ, לעטוף בחיתולי בד, ועוד כל מיני תהליכים וטקסים שאני מפחדת לחשוב עליהם. והגבינה הצהובה… אין מצב להכין גבינה צהובה בהודו, אז אותה מביאים מהארץ. כלומר בהביאה פיצה אלי, ביילא מוותרת מרצונה החופשי על איזו חבילת גבינה צהובה שהילדים שלה היו יכולים לאכול.
*
אני עומדת מחוץ לחדרו של הרופא בזמן שהוא מנסח מכתב שחרור. על מכתב השחרור מופיע המשקל החדש שלי אחרי חודשיים של ישיבה בבית חב”ד ואכילת צ’פאטי ולכן, במלוא הכנות, אני לא מעוניינת לראות את מכתב השחרור שלי.
חדר ההמתנה הוא מסדרון צר למדי עם חלון רחב באופן מפתיע יחסית להודו שפונה אל החניה. צדדיו מעוטרים בעצים ירוקים להפליא בהתחשב באופיה המדברי של רג’סטאן, ובזמן שאני עומדת שם, טיפות קטנות מתחילות להופיע על הזגוגית. הן מתחילות לאט, בעדינות, מלטפות את הזכוכית כמו דמעות של אשה עקרה, דמעות זהות בהודו, בישראל או בכל מקום אחר. באותו רגע הטריוויאליות של המציאות, של החיים שמחוץ לספרי הקודש, מכה בי. האובדנים הם אותם אובדנים, החור באטמוספירה הוא אותו חור, הכאבים הקטנים של היום יום הם אותם כאבים, טיפות קטנות על זכוכיות הן אותן טיפות. לאט לאט העוצמה שלהן הולכת וגדלה, והן ניתכות על הזכוכית ברעב קדמוני, ביצר הכחדה עצמית, כמו קמיקזי אובדים. הן נמעכות אל תוך החלון, ניתזות, ומתאחדות מחדש כדי לזלוג שוב במורד הזכוכית, ותנועתן מלנכולית כפי שהייתה בטרם התחיל מחול השדים שלהן.
ולמרות שהטריוויאליות הזאת מוציאה בגדול את האוויר ממצב הרוח האפי שלי, שמוכן להחלטות גרנדיוזיות הרות גורל, וגורמת לי להסתכל בציניות שהורגלתי בה על המחויבות החדשה שלי לשנות את העולם על ידי זה שאשנה את עצמי, למרות זאת, אני מנתקת את עיני מהטיפות, ומעבירה יד בעובי רגיל לגמרי על עורפי שהבצקת התפוגגה ממנו אחרי כמה מנות עירוי מזינות. למרות זאת, אני קמה מהכסא, אוספת את מכתב השחרור שד”ר גופטה מוציא לי מהמשרד של הרופא הראשי. למרות זאת, אני נכנסת לאוטו המצוחצח שלו ונוסעת איתו את הדרך המאובקת מאג’מר לפושקר, וכשרואים את הבתים הראשונים אני נרעדת על אמת, כי קיבלתי החלטה ואני עוד מסרבת להודות לעצמי מה הן המשמעויות שלה.
אני נכנסת לחדר המיותם שלי בבית חב”ד, מניחה כמה דברים על המיטה, ויוצאת לאינטרנט קפה.
המייל נטען כמו תמיד באטיות בלתי נסבלת. אני רואה מייל תשובה ממוטי. אני רואה מייל מדביר. אני רואה מייל מעידן.
האינטרנט נטען כל כך לאט שיש אינסוף זמן לעכל את עצם העובדה שיש מייל לפני שאני יודעת מה יש במייל, ולפתע לראשונה אני רואה את ההשגחה הפרטית שבדבר, כי אני לא חייבת לדעת מה יש בפנים כדי לדעת מה טוב לי ומה לא.
ברגע שהמייל מסיים להיטען, בתנועה מהירה לפני שאתחרט, תנועה שמורכבת מחרדה אינסופית ומתקוה אינסופית עוד יותר, אני מוחקת את המייל של עידן.
אני לא אמשיך להוציא אותך לגלויות יחד אתי.
אולי בשביל זה אני צריכה להפסיק בעצמי לצאת לגלויות.
השבועות האחרונים בחיי היו הזויים במיוחד. במיוחד כנראה בשביל לציין את ההתחב”דות שלי, כל הדלקות שחטפתי פה הצטברו יחד וזה נגמר בבצקת עצבנית ברגליים שלי. אז אושפזתי לארבעה ימים בבית חולים הודי. זאת היתה חוויה שלא תיאמן בכלל. כאילו, הרופאות והאחיות שם בסארי… אבל בית חולים איכותי ממש הוא היה, תנאים יותר טובים מבארץ (על חשבון הביטוח כמובן). מרגיש כמו בועה, עת מגלגלים אותי בכסא גלגלים במסדרונות במצוחצחים שמריחים מקארי.
בנס גלוי אפשרו לי להכניס אוכל מהבית חב”ד (למרות שבדרך כלל אסורה הכנסת כל אוכל מבחוץ) וכך זכיתי למשלחות כמה פעמים ביום וזכיתי לפינוקים שלא ראיתי כמותם בזמן בריאות.
הסתבר בסוף שזה בעיקר מחסור בחלבונים שגובל בתת תזונה, והיום אני מחסלת ביצים בכמויות מסחריות (חשוב לציין שהן לא חוקיות בפושקר, ומייבאים אותן בשושו מערים אחרות, ככה שזה לא פשוט. לא חוקיות ברמה שעדיף להיתפס עם קילו קוקאין מאשר עם קליפות ביצים טריות), ונמצאת בכמיהה מתמדת לכרע עוף, שהולך לפני מבטי הרעב בכל אשר אפנה.
שם, אגב, הגעתי להבנה שהודים הם אחלה אנשים כל עוד הם לא באים במגע עם תיירים. תעשיית התיירות פשוט משחיתה אותם.
בבית חולים הגעתי לעוד הרבה הבנות.
במסגרת ההבנות הללו, הגעתי למסקנה שאם אני באמת מאמינה במה שאני עושה עכשו (ואני כן), הגיע הזמן לקחת את זה בחזרה לחיים שלי ולהפסיק להתחבא בהודו.
חוץ מזה אני כבר לא באמת מטיילת.
חוץ מזה בעיות הבריאות כבר הכריעו אותי ואני רוצה להיות בריאה במשך חודש אחד רצוף.
חוץ מזה נורא התגעגעתי.
ובעיקר חוץ מזה, נגמרת לי הוויזה.
אי לכך ובהתאם לזאת:
אני חוזרת הביתה!!!!!!!!!!!!!!!!
קניתי כרטיס ל־2/4!
מה שאומר שכשאני מגיעה, יש שבת, נקיונות לפסח, ואז פסח.
אני, כאמור, מתכננת לנסוע למדרשה בצפת בהקדם האפשרי, אבל אני מבטיחה זמן איכות עם כל אחד ואחת מכם לפני כן, כולל הסברים מפורטים של מה לעזאזל קרה לי, ומה בכלל אני חושבת לעצמי, ומה עבר לי בראש וכו’.
מיד אחרי שקניתי את הכרטיס הבנתי כמה באמת התגעגעתי, ולמרות שזה רק עוד כמה שבועות התחלתי להתרגש נורא.
אני באמת מרגישה שאין זה הזמן לחדש חדשות, כי יש כל כך הרבה, ורובן כל כך ערטילאיות, אבל גדולות מכל סיפור הרפתקאות שיכולתי לספר. אז אני חושבת שפעם הבאה כבר פנים מול פנים, אלא אם כן משהו ישתנה.
פתאום אני קולטת את זה – זה כנראה המייל הקבוצתי האחרון שלי מחו”ל.
ממש תקופה שהגיעה לקצה.
אולי אני בכל זאת אכתוב עוד קצת לסכם.
היא התחילה, התקופה הזאת, בצורה כל כך פתאומית, נחתה עלי כמו נבוט בראש, והיא מסתיימת בצורה עוד יותר פתאומית. עוד לא הספקתי באמת להתרגל וכבר זה השתנה לגמרי, רק לא מזמן זה נהיה שגרה והנה זה תכף נגמר, ובנימה כל כך מפתיעה שאני לא יודעת אם לצחוק או לבכות.
כשהלכתי לקנות את כרטיס הטיסה הוצאתי את הטרוולרס צ’ק של האלף דולר ששמרתי במיוחד למאורע הזה וזה הדהים אותי עד כמה לא התרגשתי בזמן שעשיתי את זה, עד כמה לא היה שם שום טקס של משהו שנגמר, כי הטיול קיבל כזאת תפנית חדה שלא היה לי זמן לעכל או להיפרד מהאופנות הקודמת.
וגם עכשו, ההחלטה לחזור, אפילו שחשבתי עליה היטב, היא יחסית ספונטנית, לא עיכלתי אותה מספיק וכל הטקסיות שמסביב יוצאת ספונטנית גם היא.
גם המייל הזה התחיל להיכתב בצורה ספונטנית וממש בשניה האחרונה עצרתי את עצמי ואמרתי – זה צריך להיעשות עם מחשבה, עם כבוד, עם עיכול של משהו שנגמר. בכל זאת, מגיע לטיול, לכם, לי.
גם המייל הזה התחיל להיכתב בצורה ספונטנית וממש בשניה האחרונה עצרתי את עצמי ואמרתי – זה צריך להיעשות עם מחשבה, עם כבוד, עם עיכול של משהו שנגמר. בכל זאת, מגיע לטיול, לכם, לי.
אני יושבת כאן מותשת אחרי שעות של שופינג של מתנות, במרקט הקצת מסריח שלנו. אני כבר כמעט ולא יוצאת אליו בכלל ובכל פעם זה דורש ממני ממש מסירות נפש.
התודעה שלי, הדבר המרכזי שאני עובדת עליו לאחרונה, נמצאת עכשו במקום אחר.
אני חושבת שלסיום אני אשתף אותכם באיזו הבנה שהולכת ומתגבשת לי לאחרונה ויכולה אולי להבהיר בכל זאת מה קורה לי, כמין פרומו לשיחות שבטוח ננהל בארץ.
אני מבינה לאט לאט שכל החיים שלי עד היום היו צירוף בלתי נגמר של ארועים שנארגו זה בזה ונועדו להביא אותי למקום הזה.
חשבתי על זה בפורים, כשקראנו את מגילת אסתר.
זה הרי הספר היחיד בתנ”ך שעוסק בנס מאד מאד ספציפי אבל גם היחיד שלא מזכיר בכלל את הקב”ה. זו מין עדות ליד הנעלמת האלוקית שמסובבת בהסתר אינספור אירועים, שחלקם מכאיבים ומפריעים לנו, בשביל להביא אותנו לאופציה של התגלות, של נס. אבל אם אנחנו נשב בחיבוק ידיים (אם החרש נחריש) אז שום דבר מזה לא יצא לפועל.
לא מספיק שהקב”ה ימשוך אותנו, צריך גם שנרוץ אחריו.
וזה מה שאני עושה עכשו.
רצה.
מרתון.
2 Responses
פרק מרגש
חצויה
מצד אחד נפעמת מהמחויבות העמוקה והכנה של רוני להקשבה לקולה של נשמתה
אך בד בבד תוך כדי התפתחות התהליך של השינוי – אני נאלצת לקלוט שהסיפור מגיע תכף לשיאו
ובאופק הקרוב הולך ומסתמן לו הסיום……
ומה ימשיך ליגוע בי מידי שבוע בשבוע – לאחר הסיום?
תקני אותי אם אני טועה
או תציעי נחמה בצורת המשך או הבטחה לכתיבה חדשה
אוף- רק אני רגשנית שמתמודדת עם הפרידה הקרובה מרוני עי’ הכנה מוקדמת?
שמישהו יגיד שאני מספידה בטרם עת