אוקיאני – פרק ל”ו

אני יודעת שאני נפרדת מהודו מבלי שבכלל ירדתי לסוף דעתה, מבלי שהבנתי משהו ממנה. נפרדת מהטיול על פנטזיות ההליכה לאיבוד שלו. כלומר, זה לא שלא הלכתי. הלכתי ועוד איך. הלכתי והלכתי והלכתי, ורק אני יכולה להגיע לכזאת רמה של איבוד בכל כך מעט זמן, ואז פתאום להפסיק, בום טראח.
ממוצע 5 | 4 מדרגים

המרקט נושם את נשימותיו המדודות והלאות, כמו חתול שאכל יותר מדי ועכשו מגרגר בשמש, לא בטוח אם זה היה הדבר הכי טוב שקרה לו אי פעם או שמא באמת הגזים.

הדוכנים עמוסים בכל דבר שאפשר לדמיין, ואפרוריותם של הבניינים והדוכנים הישנים עצמם מופרת על ידי הסחורה הצבעונית, כמו גם קירות הבתים שחלקם צבועים בצבעים לגמרי לא אפשריים. סגולים פסטליים, תכולים, כחול מטאלי, אינדיגו, ורוד־ברבי, ורוד־תעקרו־לי־את־העיניים־בבקשה. 

מגשים עצומים עם ממתקים מטוגנים ודביקים, קערות עצומות של תבלינים בריחות דומיננטיים, פריטי עץ מגולפים, פריטי עור, תכשיטים – כסף, זהב, אבנים טובות, מתכת פשוטה, עבודות יד צבעוניות מחרוזים, עגלות עמוסות פירות – בננות, אננס, פפאיה, סטנדים של שייקים, בוטנים בקליפתם, בוטנים ללא קליפתם, בדים בשלל צבעים, באסטות של ממתקים וסיגריות, קטורת שעוטפת את הכל מסביב ועושה אותו קסום וסמיך, חלילים קטנים משויפים ומכוסים לק, מוצרי היגיינה בסיסית, ומעל הכל, כמו אשכולות ענבים בשלים וכבדים, יער של חולצות, מכנסיים ושמלות תלויים.

וכמובן, והרגליים כושלות רק מלחשוב, שאלים. 

פשמינות קלילות וחלקות, עם פיתוחים מוטבעים לתוכן, שאלים גדולים ועבים יותר, פיסות בד רבועות קטנות שדומות יותר למפות עבור שולחן קפה, שאלים מבדי אטלס מבהיקים ויוקרתיים, והשאל האולטימטיבי, שיכול לשמש ככל פריט טקסטיל אחר, זה שעידן הילל, השאל החורפי העבה, מזכיר במשהו שמיכת סקביאס צה”לית, אבל רך יותר ואקזוטי הרבה יותר, הדפסיו נעים מפסים אפורים מאופקים לדפוסים מורכבים בצבעים בוהקים. 

מאחד המקדשות הסמוכים בוקע צליל חליל יחיד. הוא משחק מחבואים, משתמש באור וצל, מופיע ונעלם שוב, מהפנט, מרגיע ומבהיל. מבהיל בחדות שלו, בסולמות המינוריים שלו, בבדידות של הצליל הזה, מרחף בחלל בלי שום ליווי או עזר כנגדו. 

הוא משחק מחבואים, משתמש באור וצל, מופיע ונעלם שוב, מהפנט, מרגיע ומבהיל. מבהיל בחדות שלו, בסולמות המינוריים שלו, בבדידות של הצליל הזה, מרחף בחלל בלי שום ליווי או עזר כנגדו. 

עוצרת למרגלות הצליל המופלא הזה, קופאת על מקומי.

אלה הרגעים הקטנים שאני יודעת שאני נפרדת מהודו מבלי שבכלל ירדתי לסוף דעתה, מבלי שהבנתי משהו ממנה. נפרדת מהטיול על פנטזיות ההליכה לאיבוד שלו. כלומר, זה לא שלא הלכתי. הלכתי ועוד איך. הלכתי והלכתי והלכתי, ורק אני יכולה להגיע לכזאת רמה של איבוד בכל כך מעט זמן, ואז פתאום להפסיק, בום טראח.

אבדן האיבוד גם הוא משהו שצריך להתאבל עליו.

אבדן האיבוד גם הוא משהו שצריך להתאבל עליו, אני אומרת לעצמי בלי להבין עד הסוף מה אני אומרת, ונכנסת לאחת מחנויות השאלים, חזיתה מעוטרת בפשמינות חינניות במיוחד. 

“מי איי הלפ יו, מאם?” הודו מעולם לא התגברה על הבריטים. לנצח הם ימשיכו לדבר כמו רבי־משרתים באחוזה ויקטוריאנית.

מחייכת אליו חיוך לאה, שרק יידע שהבחנתי בקיומו, כי הוא לא באמת מצפה לתשובה ממני. 

אוספת שש פשמינות חדגוניות, אולי שבע. הטורקיז לתמר, יצא לה כיסוי ראש מדהים מזה. הוורודה לשילת, כעליונית לשבת. שלוש לי, מה יש, גם אני בן אדם. עוד שתיים לחברות מהאוניברסיטה. רק לאנשים שאשכרה מצפים ממני למתנה. לאבא קניתי שעון מגולף ולדביר מעיל שאנטי שבקושי הצלחתי לדחוס לתיק שלי, אבל לא יכולתי לוותר על ההזדמנות להביא לו משהו שיזכיר לו שהוא משתחרר בסוף. לשמוליק – חלילית. יאללה, שילמד. ולבסוף, כבר בפתחה של החנות, אני לא מצליחה להתגבר על עצמי, אף שאני נורא רוצה, ובוחרת שאל עבה, שמיכתי וחורפי, עטור פסי אפור, בז’ ולבן דקיקים ולא מחייבים. 

זה לעידן, אני אומרת בשקט. מתנת פרידה.

המוכר מסתובב אלי בפתאומיות. “דיד יו סיי סאמתהינג, מאם?”

“יס,” אני פונה אליו בחיוך רחב, שפתאום נרעד לי. “איי וונט טו פיי.”

*

הפרידה מאיציק, מביילא, מהילדים, מבית חב”ד, קלה יותר משיכולתי לדמיין. אולי כי אני מרגישה שאני לא באמת נפרדת, אלא הולכת בעקבותיהם.

השעה קצת אחרי תשע בערב, שעת יציאתו הרשמית של הסליפר. הרחובות חשוכים וכלבי פושקר יוצאים כהרגלם לסיורי הלילה. הרחוב עוד לא שקט לגמרי, אבל נע לשם. רוב החנויות כבר סגורות, רק המכולת של ארנב עדיין פתוחה. היא מאד פופולרית בקרב הישראלים, כי הם נורא אוהבים להגיד “המכולת של ארנב”, במיוחד כשהם על סמים. הם לא יודעים שארנב בסנסקריט הוא אוקיאנוס.

כל הדברים שלי ארוזים, הם יוצאים כולם למדרגות שבחוץ לחכות אתי לסליפר, האוטובוס הלילי שייקח אותי לדלהי ומשם הביתה. הקטנים רצים אל הפרה התורנית שמהדסת ברחוב הראשי, ביילא מחזיקה את משיח שלה בידיים, נראית נרגשת יותר מבדרך כלל. איציק מכה בכף ידו על מצחו ונעלם בתוך בית חב”ד, ואני נשארת ישובה, מסתכלת סביב, ולא מאמינה שזה הולך להגמר. לא מאמינה שהגעתי לפה, שזכיתי להגיע לפה, לא מאמינה שכל זה קרה. ומי היה מאמין? מי צפה את השתלשלות הארועים הזאת? מתחת לטי שירט הנפאלית שלי, מעל למכנסי האלאדין בצבע ג’ינס, יש לי חולצת בסיס לבנה שתפרו לי במיוחד במרקט. השרוולים מכסים את מרפקי, ופתח הצוואר ההדוק מסתיר את עצמות הבריח שלי. אבל החשוב מכל זה הוא שלגמרי לא אכפת לי. שום דבר לא אכפת לי, גם אם היו מלבישים אותי עכשו בג’לביה לא היה אכפת לי. אור שמימי מאיר לי מכל מקום, והוא מסנוור כל כך שהכל מתגמד.

איציק קופץ מדלתות הבית, מנופף במשהו לעומתי, או לעומת ביילא, אני לא בטוחה.

“מצאתי!” הוא מתקרב אלי בצעדים גדולים. “חשבתי הסליפר כבר לקח אותך.”

“לא לא. אני עוד פה…”

“תראי,” הוא מושיט לי והתרגשות עצומה אוחזת בי ללא הכנה מוקדמת. “זה דולר של הרבי. קיבלתי בעצמי, תשרי תשמ”ח. הייתי נער בר מצוה אז. זה לכבוד השיבה ארצה.” אם לא הייתי יודעת מה המשמעות של זה, אם לא הייתי יודעת שהוא קורע עכשו פיסת קשר אישי שלו עם הרבי, פיסת קשר עם בורא עולם, אולי הייתי צוחקת מזה שהוא מושיט לי דולר בהודו. 

אבל אני ידעתי.

“לא, מה פתאום, איציק. זה דולר בר מצוה שלך.”

“אל תדאגי, יש לי עוד שלושה איפשהו. זה חיכה לך מששת ימי בראשית.”

מרחוק עולים לעומתנו אורותיו הגדולים של האוטובוס בן שתי הקומות שנכנס באטיות לרחבת בית חב”ד.

אני לא יכולה לחבק את איציק, אז אני מחבקת את הדולר, ואז את ביילא, ואז את אחד הילדים שבדיוק נקלע לסביבתי לרוע מזלו, כי החיבוקים שלי חזקים וטומנים בחובם את הצער שלי המהול בהתרגשות.

ביילא מושיבה את הילדים על משהו דמוי רפסודה על גלגלים שמשמשת מונית הובלות בפושקר בימים כתקנם ועגלה מרובת ילדים בתשלום בלילות. ביילא נותרת מאחור ואני מבינה לפתע כמה מתוכה היה עוגן בשבילי בחודשים האלה, כמה לא ידעתי שאני כמהה לאמא, כמה מרבית האנשים שנכנסים לבית חב”ד לא יודעים את זה.

אני עולה עם שני התיקים שלי על הסליפר, מושיטה את הכרטיס לכרטיסן הרציני שעומד ליד הנהג, והוא מצביע בידו אל התא שבו אני אמורה להעביר את הלילה. תאי השינה באוטובוסי הסליפר הם בעצם מדף מעל כסאות הנוסעים הרגילים, מדף גדול וסגור בדלתות זכוכית חד־כיוונית. עד עכשו תמיד הייתי עם אנשים במסעות הסליפרים שלי, ובסליפר זוגי אין בעיה לדחוף את התיקים ולהשתמש בהם ככריות. אך הפעם אני נוסעת לגמרי לבד, ולכן תא הסליפר שלי קטן וצר ומסרב בכל תוקף להכיל גם אותי וגם את התיק הענק שלי. האפשרות היחידה שנותרת לי היא להוציאו החוצה ולקשור אותו לאחת מרגלי הכסאות, תוך שהוא מפריע לעוברים ושבים. במסעות הקודמים שלי התיק היה עטוף בשק מיוחד, שהיה אמור למנוע מאלמונים להוציא לי דברים מהכיסים, והיה לי חוט מיוחד מפלדה וסיליקון שהיה אמור למנוע מאלמונים מושחתים אף יותר לקחת לי את התיק בכללותו. אבל החודשים בפושקר השכיחו ממני שאני נמצאת בעצם עדיין במדינת עולם שלישי, וכך הן השק והן חוט הפלא הלכו לאיבוד. לכן אני מתגברת על החרדה הקטנה בצד הבטן שלי, יורדת למטה וקושרת את התיק שלי לרגל המושב עם הבנדנה הכי רגילה שאני מוצאת באחד מכיסי התיק הקטן שלי. 

ובו ברגע שאני עולה בחזרה לתא הסליפר שלי, מפקירה את התיק הגדול שלי, שמכיל את כל רכושי בנכר, מכיל את כל מה שקניתי וצברתי, מצבורי שאלים ועוד, בידיו האמונות של מי שברא את העולם, שלווה גדולה יורדת עלי. אני סוגרת את דלתות הסליפר שלי ואחרי רבע שעה אפילו מצליחה להפסיק להציץ כל חמש דקות למטה כדי לראות אם התיק עדיין שם. כשאחרוני בתיה של פושקר נשארים מאחורינו, לוחשת את תפילת הדרך, מילה מילה, אות אות, קמץ חיריק שורוק. 

גופי שעטוף בשאל, עוד שאל, אולי אותו שאל, מי סופר כבר. גופי הדרוך הולך ורפה, אפילו שהאוטובוס נוסע בדרכים לא דרכים, ואפילו שאני לא סומכת על הנהג בגרוש, ואפילו שבהודו אין באמת כללים על הכביש. 

מעל גופי יש חלונות. הם צרים, אבל כשאני שוכבת שם על המדף שלי, רואים דרכם את כל העולם, רואים דרכם את השמים, מחוררים בידי אינספור כוכבים. הנה, אני אומרת לעצמי, בזמן שהייתי במזרח הרחוק הקדוש ברוך הוא סופסוף החליט להפסיק את משחק המחבואים הזה. והוא חורר את השמים במזלג אלוקי ונשגב, ועכשו מבעד לכל אחד מהחורים האלה זורמים נחלי אור אל תוך העולם. אור שלא שייך לעולם, אור שהעולם לא יכול להכיל, אבל מבעד לחורים חלקיקים שלו חודרים פנימה וסופות מופלאות של אור גועשות בבריאה, אותיות מעשה בראשית תלויות בין שמים וארץ, ונימיהן השקופים מלאים אור.

אתם כבר לא מסתירים כלום! אני רוצה לצעוק לשמים. אני רוצה לצעוק שכולם ישמעו.

אתם כבר לא מסתירים כלום!!!

אני יודעת. אני יודעת. אני יודעת כל כך חזק שאני לא יכולה להפוך את זה, לא יכולה לעולם שלא לדעת יותר. הידיעה פושה בדמי, גואה בסינפסות שלי, מציפה את חלל הבטן. הידיעה נוטפת החוצה דרך הנקבוביות שלי, הידיעה בתוכי, אני בתוך הידיעה.

אני יודעת. אני יודעת. אני יודעת כל כך חזק שאני לא יכולה להפוך את זה, לא יכולה לעולם שלא לדעת יותר. הידיעה פושה בדמי, גואה בסינפסות שלי, מציפה את חלל הבטן. הידיעה נוטפת החוצה דרך הנקבוביות שלי, הידיעה בתוכי, אני בתוך הידיעה.

מבעד לשמים, באופן חד, ברור ומוחשי אני רואה את אור אינסוף, ואת מהווה אור האינסוף. מבעד לשמים אני רואה אותו מושיט גלי פוטונים ללטף את ראשי, ללטף את גופי המעורסל בתוך שאל בתא עליון של אוטובוס הסליפר שלי. מבעד לשמים המציאות פושטת את המעטה ואני רואה את התמצית, המהות, הגרעין. מבעד לשמים אני מתמוססת בתוך אוקיאנוסים אדירים של אור, והכל מפסיק להיות ממשי בשבילי.

הכל חוץ מן האור.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

3 Responses

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן