אני מתעוררת כשהאוטובוס מתחיל להאט בכבישים העמוסים של בוקר בניו דלהי.
השמים אינם, אבל האמיתיות של זה נשארת. גם כשחוויה עוברת, ידיעה נשארת. זה כוחה של ידיעה.
אני מציצה החוצה. התיק שלי עדיין שם, נראה כתמול שלשום. אני מתיישבת בתא הקטן שלי, פותחת את הזכוכית שמפרידה ביני ובין ים של הודים. אישה הודית קטנה, עטופה סארי לילך, מרימה אלי עיניים וחיוך רחב מתפשט על פניה, ולוקח לי כמה דקות להבין שהיא מחייכת כי אני מחייכת אליה כל כך. אני שמחה כל כך לראות אותם, ומופתעת מכמה שאני שמחה לראות אותם. אני שמחה שהלילה הזה מאחורי, אני שמחה שאני חיה. שמחה עצומה על זה שאני פשוט קיימת מתיישבת בשורשי כפות ידי. כפות ידי שאני צריכה ליטול כי בוקר, אבל אין שום דרך לעשות את זה כאן.
אני ממששת את חגורת הכסף שמתחת לחולצתי. מבעד לכל הבדים אני יכולה להרגיש את חומו של הדולר שאיציק הביא לי. אוספת את שערי, וכשהאוטובוס כבר ממש לקראת עצירה מארגנת את בגדי על גופי, קושרת את הנעליים על רגלי ומשלשלת בזהירות את רגלי החוצה מהתא. יורדת למעבר, בוחנת את התיק שלי בעיון. הכל באמת במקום.
כורכת את רצועות התיק על מותני, מהדקת הידוקים אחרונים, ויורדת לאדמת דלהי.
קשה להגיד שההגעה מורידה משהו מהאורות שאיתם אני מגיעה. אדרבה. כאילו ההתקרבות חזרה הביתה, חזרה לחיים, חזרה לאדמת הקודש של ארץ ישראל רק מעצימים אותם, עד שאני כמעט שוכחת לנשום לפעמים.
קשה להגיד שההגעה מורידה משהו מהאורות שאיתם אני מגיעה. אדרבה. כאילו ההתקרבות חזרה הביתה, חזרה לחיים, חזרה לאדמת הקודש של ארץ ישראל רק מעצימים אותם, עד שאני כמעט שוכחת לנשום לפעמים.
בהגיעי למרקט, אני שוכרת חדרון, ובהגיעי אליו מיד נוטלת ידיים ונכנסת להתקלח. אני לא יודעת אם אני צריכה חדרון. חדרון ללילה אחרי חדרים לחודשים נראה מגוחך, אבל יותר משאני רוצה שיהיה לי מקום לישון אני רוצה להתקלח. אני כל כך רוצה להתקלח שאני מוכנה לשלם על זה כל סכום של כסף, וכל מידה של קרבה למיין באזאר.
המיין באזאר הוא השוק הראשי של ניו דלהי ואימת התרמילאים הטריים שנוחתים בהודו מיעדים פחות אקזוטיים. בליל של ריחות, צבעים, קולות בעוצמות משתנות מערבב את החיך. בליל של חיוכים, מקומיים אומרים מלים בעברית כשהם אך מזהים שאל מרחוק. (ישראלי בהודו נראה כמו ערמת בדים עם רגליים.) בליל של ילדים יחפים ומנוזלים שרודפים אחריך ומתחננים למטבעות, בליל של מומים על בליל של אנשים שישנים על בליל של קרטונים ובליל של מחשבות על זה שזה בפועל הבית שלהם ולכאן הם חוזרים בערב.
קשה מאוד לשאת את זה. אגדות אורבניות מספרות על אנשים שרק נחתו, ומיד עשו אחורה פנה וחזרו לביתם. בספרי מסע להודו מכינים אותך מקסימום לפרות, לא לגפיים קטועות.
אבל במיין באזאר יש בית חב”ד, וזה מרגיש לי כמו הדבר הכי קרוב לעיר מקלט כרגע. לא יודעת אם אני רוצה להיות שם כדי לברוח מהודו וכבר קצת לא להיות בה, או כי ההבנה, האור המפעם בי מרגישים לי שבירים כל כך, אגרטל באמצע מטווח, שאם אצא איתם אל העולם האמיתי הם עלולים להתנפץ לי והמחשבה על לאבד אותם היא בלתי נסבלת לחלוטין עכשיו.
השליחים בדלהי הם זוג צעיר, שמספרים לי מיד עם הגיעי סיפור גבורה על איך בהריון של הבכור אחת מהפרות במיין באזאר נגחה בבטנה ההריונית של השליחה. אף אחד מהם לא יודע אז שבקרוב ממש היא כבר לא תהיה, ולא בגלל פרות הודיות אלא בגלל טילים עזתיים. הרכות שלה עם הילדים מהממת.
אחרי ארוחת צהרים בבית חב”ד, אני מחליטה לצאת החוצה בכל זאת, ספק לראות את העיר, ספק להתכונן לבאות.
אני עולה על ריקשה ממונעת שלוקחת אותי לאזור העשיר של דלהי, שנראה כמו הדבר הקרוב ביותר לסביבת חיים מערבית. וילות יפות ולבנות, גינות מטופחות ללא זבל. כמעט שכחתי, מסתבר, איך נראית רצפה חלקה, רצפה שלא מקושטת בקלידוסקופ של נקודות צבעוניות. הזבל הפך לידיד כמעט, למלווה קבוע במעבר ממקום למקום.
אני מתיישבת על ספסל באחת הגינות, מיד כשאני מסיימת להיות בהלם מזה שיש שם ספסל. ציפורים חגות מעלי, ציפורים הודיות שתכף יישארו מאחור. הגוף שלי נמס, הגפיים שלי רפות.
אני חוזרת.
*
אני טסה דרך טורקיה.
אין לי מושג למה אני טסה דרך טורקיה, אבל זה מה שמוחי מלא אנדורפיני־התגלות־אלוקית בחר לקנות עוד בהיותי בפושקר. צריך לטוס דרך איפשהו, וכולה קמיה כלא חשיב, אז נטוס דרך טורקיה. טרום הפרידה הגדולה מהודו אני עוטפת לעצמי כמה צ’פאטים עם ממרח אדום, אבל עם כמות האדרנלין בדם שלי, תכלס אני יכולה להסתדר גם בלי אוכל.
בלילה האחרון, כמה שעות לפני שעוד ריקשה לוקחת אותי לשדה התעופה הגדול והמערבי בדלהי, אני יורדת מהבית חב”ד לרחוב ומתחילה ללכת. קולות מזמזמים מכל הכיוונים, ואני מרגישה שאסור לי להתרחק. אחרי כל הזמן הזה, תחושת הסכנה עוד לא נעלמה.אני רוצה להפרד, אפילו שכמעט ולא הייתי בה באמת.
להגיע להודו כדי להתחרד.
מגוחך.
אני מתיישבת בדוכן הקרוב ביותר ומזמינה ספרייט. מה עוד אני יכולה לשתות פה עכשו?
הבקבוק לא מספיק קר, אבל אלה פרטים שאתה לא באמת מצפה להם מהודו. קבוצת גברים נעצרת לא רחוק ממני ומעיפה מבטים לעברי. אני מתכווצת במעיל הפליז שלי, שמלווה אותי עוד מפוקארה. אני קמה ללכת, משלמת ויוצאת החוצה, ונתקלת כמעט חזיתית באסף.
“רוני?!”
“אסף! וואו… מה אתה עושה פה? הייתי בטוחה בטוחה בטוחה שחזרת ארצה.”
“כמעט. הייתי כבר עם כרטיס טיסה וזה לא קרה.”
“ברצינות?”
“כן. רגע, מה את עושה פה?”
“טסה הלילה הביתה. זהו.”
“מגניב לך. מגניב לך שאת יכולה. רוצה לשתות משהו?”
אני מתיישבת בחזרה בשולחן שהרגע קמתי ממנו, מזמינה שוב ספרייט.
“יש להם אחלה לאסי. מנגו לאסי פליז.” אסף פונה למלצרית. “האו אר יו?”
“אתה מכיר אותה?”
“אני פה כבר איזה חודש.”
“ברצינות? מה יש לעשות בדלהי חודש?”
“אני מנסה לטוס.”
“לא הבנתי.”
“ארבע פעמים קניתי כבר כרטיס, וביטלתי דקה לפני הרגע שאחריו אין החזר.”
“אתה רציני.”
“לא יודע מה להגיד לך. זה הפסיק להיות מצחיק כבר בפעם השלישית. עכשו אני מתחיל ברצינות להאמין שאני אזדקן ואמות פה.”
“אבל למה? מה הקטע?”
“לא יודע איך להסביר לך ממש, אבל… אני מדמיין את המטוס נוחת בבן גוריון. כאילו, ממש בחיות ככה. ואותי נכנס דרך השרוול לטרמינל, ויורד בירידה הזאת של טרמינל שלוש, עובר ביקורת דרכונים של אזרחים ישראליים, מגיע לאיסוף הכבודה, התיק שלי בסוף מופיע ואני שולה אותו מהדבר המסתובב הזה ומלביש אותו על הגב שלי, חוגר רצועות, ויוצא החוצה לחצי המעגל הזה, את יודעת, איפה שפוגשים את הנוסעים שהגיעו ויש תמיד אנשים עם בלוני הליום. וברגע הזה שאני עובר דרך הדלת הזאת, עם התיק, ורואה את בלון ההליום הראשון בצורת כוכב, נהיה לי בלק אאוט. אני לא מסוגל לדמיין שום דבר אחרי. ואני מתכסה זיעה קרה ונראה לי שיש לי התקף פאניקה כל פעם שאני מגיע לחלק הזה.”
הלאסי מגיע ואסף מהנהן למלצרית. “למה שלא תזמיני גם? הם מעולים.”
“תודה,” אני נוהמת קלות. “רק בקטע של חלב ישראל עכשו.”
“באמת? ממתי?”
“עברו עלי קצת שינויים בינתיים… אבל רגע, זה ממש נורא מה שאתה מספר. קרה לך פעם משהו דומה?”
“לא נראה לי.” לוקח עוד כמה לגימות. “האמת, שנראה לי שזה קשור איכשהו להתמחות שלי. כל הקטע הזה של פסיכיאטריה. לא יודע איך לחזור לשם.” הוא מוציא סיגריה ומדליק אותה בהסח הדעת. “לא סתם לקחתי חופש, זה… יש ריח של מוות. באמת, ליטרלי, ריח של מוות. כל פעם כשאני נכנס לשם, הוא מכה בי ואני לא יכול לשאת אותו, את השחור השחור הזה, זה כאילו המסדרונות מוצפים כאב ואני כמו איל מובל לעקדה, צריך להכנס כל בוקר, לשבת שם ולהכיל את כל הכאב הזה. לא מסוגל לדמיין את עצמי חוזר.”
“תתחיל התמחות אחרת אז.”
“לא יכול.” הוא לוקח כמה שאכטות בשקט ופונה אלי שוב. “לא רוצה. אני מתחיל התמחות אחרת, ואני מסיים התמחות אחרת והחיים מתחילים וזהו, אין דרך חזרה.”
“חזרה לאן?” הספרייט שלי כמעט נגמר.
“לא יודע. חזרה.” הוא מוציא עוד סיגריה ומדליק אותה מהראשונה. “אז לא הבנתי, איזה שינויים?”
“מה, אצלי כאילו?” אני שואלת כדי למשוך זמן. אני שואלת כדי למשוך זמן כי אורות התחלתיים של תשובה הם שבירים כמו שהם עוצמתיים. כמו להבה קטנה על נר דק, שצריך להעביר ממקום למקום ברוח פרצים. ואתה פוחד שכל תנועה קטנה יכולה לכבות, הכל עדין וגולמי כל כך, ועם זאת הדבר היקר ביותר עלי אדמות, הדבר האחד שלא תסכים לוותר עליו עכשו. והעיניים החצי מכובות של אסף, והתדהמה הפוטנציאלית שהן נושאות בתוכן, הפתעה מעורה בגועל, הרתיעה הדקה של החלקת לחלוטין וסופית על השכל, שאני יכולה להרגיש את הופעתה כמעט בבשר.
אני לא בטוחה שאני מוכנה.
“אז אצל מי?”
אני שותקת.
“איפה טיילת בסוף? חשבתי שתהיי כבר בלאוס עד עכשו.”
“לא נסעתי לשום מקום.” אני לוקחת שלוק, נמנעת מקשר עין. “האמת שהפסקתי לטייל מזמן.”
“מה ז’תומרת?”
“אני עכשו אחרי ארבעה חודשים פלוס מינוס בבתי חב”ד.”
“באיזה קטע?”
“בקטע של אני עכשו נוחתת בארץ, מנקה את הבית של אבא שלי ונכנסת למדרשה של חב”ד.”
אסף מוותר לרגע קצר על המבט המיוסר ובוהה בי בחוסר אמונה מהול בגועל קל, או כך נדמה לי לפחות. אולי אני מרגישה גועל קל ולכן אני מסיימת את הספרייט שלי ומזמינה מים.
“את רצינית.” ספק מציין ספק שואל.
“לגמרי רצינית.” אני מעזה להרים את העיניים ולהסתכל בשלו, למרות שאני רק רוצה להיות בחזרה בחדר הגסט האוס שלי. “הכי רצינית שהייתי אי פעם.”
שתיקה בינינו. לא יודעת אם אסף מעביר בראש את ימיו בישיבת ההסדר שמרגישים לו רחוקים עכשו כמרחק שנות אור ואולי מעוררים נוסטלגיה כלשהי, או חושב על דרך לסיים את השיחה הזאת, שהוא לא ידע שהוא מתחיל אותה עם בעלת תשובה באורות עם כל ההשלכות של זה.
“טוב. בהצלחה שיהיה.” הוא מביא את עצמו לומר לבסוף, ומזמין עוד כוס בירה מקומית, וזה מבטיח לי שלכל הפחות הוא לא מתכוון לברוח.
“אתה לא יודע מה להגיד.” ספק מציינת ספק שואלת.
“ברור. מה אני אגיד? כל כך לא ראיתי את זה בא, שהיית יכולה לומר לי שאת נכנסת לגור באשרם במלזיה ומתחתנת עם לטאה והייתי מגיב באותה צורה.”
שנינו מחייכים. ולפתע אסף מרצין, ואני לא יודעת אם מה שהוא רוצה להגיד באמת חשוב או שהשיח כל כך לא נוח שהוא מוכן לכל דבר רק כדי להעביר נושא. “תגידי, יש לך מושג מה עם נלי?”
“לא ממש. כתבה לי פעם אחרונה לפני חודש. סיפרה שהיא בגואה. פאלולים, אם אני לא טועה.”
“איך היא היתה אחרי – ” הוא מחווה עם הראש שאבין בעצמי למה הוא מתכוון.
“על הפנים.” אני מפזרת את הקוקו ומסדרת אותו מחדש על הקודקוד. “אבל אם זה מעודד אותך, זה לא היה שונה בהרבה כשהיא ואני נפרדנו.”
חלק בי רוצה ללכת וחלק אחר מתקשה פתאום להפרד מאסף, כאילו הוא חוט מקשר בין עכשו לבין מה שהיה ואיננו עוד וכנראה לעולם לא ישוב להווייתו כבראשונה. “בגדול, תלמד להמשך החיים שיש אנשים שלא נותנים להם להיקשר אם אתה לא מתכוון לזה באמת. יש אנשים שאיתם זה פשוט אסור, זה מפרק אותם באופן שלא ידעת שאפשר להתפרק.” אסף נראה מופתע ופגוע, ובכלל אף פעם לא היינו קרובים בשום צורה.
“אז מה, את באמת הולכת למדרשה של חב”ד?”
“כן.” אני מהנהנת בהחלטיות, כאילו עצם ההנהון יוסיף לי נחישות פנימית.
“בקטע של אסור לנו לדבר עכשו כי את דוסית?”
“אנחנו מדברים עכשו.” אני נושמת עמוק. “וכנראה שתכף אהיה ממש ממש דוסית.”
“אבל למה?”
“מה למה?”
“תקשיבי, ממה שאני יודע לגבייך, את אחת הבחורות המוצלחות שאני מכיר. מה חסר לך שאת צריכה את זה?”
“למה צריך להיות חסר לי משהו?” אני קצת נעלבת ואז מבינה. “אני מבינה שזה שומר על אנשים לחשוב על התחזקות רוחנית או חזרה בתשובה כתגובה למשבר, כדרך למלא חסך. זה הופך את זה לאנושי, למובן יותר, לנשלט יותר. כאילו אם רק אמצא דרכים אחרות למלא את עצמי, ואם אהיה מוצלח מספיק, אז אין סיכוי שההזיה הזאת תקרה לי אי פעם.”
אסף ממצמץ ואני משתדלת שלא.
“אז קודם כל, לכל אחד חסר משהו. לך חסר משהו, לי חסר משהו, לבחור בשולחן ההוא חסר משהו. אנחנו חסרים. ודבר שני, את זה אני בוחרת לא כדי למלא חסר ולא כי שום דבר. את זה אני בוחרת כי זו פעם ראשונה בחיים שלי שאני באמת בוחרת. שאני לא מגיבה, שאני לא עושה את הדבר הבא בשרשרת הדברים שצריך או מצפים ממני לעשות או הגיוני לעשות. אני עושה את זה כי בוער לי, כי מבעד לזה אני מרגישה שנגעתי בגלעין הרותח של המציאות, כי זה דבר מטורף לעשות ואני לא יכולה שלא לעשות אותו. בגלל זה.”
אסף שותק.
גם אני שותקת.
לרגע נדמה לי שההודים האמידים יחסית שלוגמים צ’אי סביבנו גם הם שותקים, ואני אומרת לעצמי שאני וואחד דרמה קווין.
לרגע נדמה לי שההודים האמידים יחסית שלוגמים צ’אי סביבנו גם הם שותקים, ואני אומרת לעצמי שאני וואחד דרמה קווין.
אבל אז אסף לוגם עוד, מוריד עיניים לשולחן ומשחק עם הכובע שהניח עליו.
“טוב. מקבל.” מרים אלי עיניים. “אולי אפילו מקנא בך קצת.”
“תקנא בי עוד שנה. כרגע אני בחרדה קיומית שעוד רגע אתעורר ואגלה ששטפו לי את המח, או שעוצמת הנחישות שלי תרד או שיקרה משהו אחר שייקח לי את זה.”
“אבל אם זו שטיפת מח אולי עדיף שייקחו לך את זה, לא?”
“זה הדבר הכי יקר שיש לי עכשו.” המבט שלי מתמקד. “אולי שאי פעם היה לי.”
“באמת?”
“ברור. אתה מבין מה הולך פה? אין דרך להתכונן לתסריט הזה.” אני מסתכלת ארוכות הצדה, ואז מפנה אליו שוב מבט. “ואין דרך להכיל את זה כשזה קורה בפועל.” מעבירה יד על המצח. “אין דרך להכיל שום דבר באמת חשוב כשהוא קורה בפועל. זה תמיד גדול מדי. תמיד.”
היום, כל כך הרבה שנים אחרי, אני כבר לא בטוחה אם אמרתי את זה או רק חשבתי.
