אני מתעוררת כמעט בבהלה.
הגוף שלי תפוס וכואב. שמונה עשרה שעות כבר, כולל הקונקשן. אבל כשאני פותחת את העיניים, אני בעיקר אסירת תודה על זה שהצלחתי להירדם לבסוף, כשכבר התייאשתי והשלמתי עם זה שאצטרך לשאת את המתח הבלתי נסבל ואת ההתרגשות העוד יותר בלתי נסבלת של הטיסה הזאת במצב ערות.
אני חושבת שאני מתעוררת מהפעמון הקטן הזה שמצלצל תמיד כשנדלק השלט של צריך לשים חגורה, אולי מידה של הדיילת שנוגעת קלות בכתפי. כשהמוח שלי מצטלל מספיק שאבין מה קורה אתי, אני משכילה להציץ החוצה מבעד לחלון שרציתי כל כך שיושיבו אותי לידו. השמים מאדימים לקראת זריחה, אבל עדיין חשוך למדי, ומרחוק אני מזהה את נצנוץ האורות של תל אביב שמזוהה עם שיבה הביתה, אפילו שתל אביב אף פעם לא הרגישה לי בית. הבניין עם הגג המואר בהמון צבעים לא רחוק מעזריאלי. ההתרגשות העמומה שבערה בי על אש קטנה מתלקחת ופרץ אדיר של אושר חונק אותי, כאילו בסתר לבי עד לרגע הזה לא האמנתי שאראה שוב את הארץ הזאת אי פעם.
המטוס חג, נוטה הצדה מעט. איוושת גלגלים נוגעים במסלול נחיתה. אני מוצאת את עצמי בנקודת הפתיחה, אבל כמישהי אחרת.
*
משמאל דוהרת לעברי תחנת הדלק הצהובה של שער הגיא, שעוד מנערותי מסמלת עבורי את הכניסה האמיתית לגזרת ירושלים. אף שהיא חלק בלתי נפרד מהאזור הזה, לי היא פתאום נראית קצת חדשה. שמה לב לשילוט חדש לידה, לצבע שהתקלף בקצה האות פ’ שבתוך המשולש הצהוב הגדול.
דביר, לשמאלי אף הוא, מרוכז בנהיגה. דביר מאז ומעולם נסע כמו סבתא בת שמונים, ולא עזרו כל ההערות שלי שזה לא מכבד מ”פ. אנו מזדחלים על שישים קמ”ש מקסימום, וברגע שעוברים את תחנת הדלק ומתחילים הפיתולים של הכניסה לירושלים הוא מוריד לחמישים. משמאלנו דוהרות מכוניות שבקושי אפשר לזהות את קווי המתאר שלהן, בגלל הפער העצום בין המהירויות שלהן לשלנו. מפרקי אצבעותיו של דביר לבנים, וסיכת המ”מ שלו נוצצת בשמש האביבית.
מה שברור הוא שאי אפשר לדבר אתו.
אחרי שיצאתי לחצי עיגול של טרמינל שלוש ולא מצאתי שם את אבא, נעמדתי נטועה במקומי לכמה שניות ואז המשכתי ללכת לכיוון היציאה מהטרמינל. או אז ראיתי את דביר מזנק לעברי מאחד הדוכנים שם ומושיט לי קולה זירו קפואה. כל כך התרגשתי לראות אותו שדבר ראשון פתחתי את הקולה, בירכתי ושתיתי כמה שלוקים חפוזים מאד, כי היא היתה כל כך קרה שטיפות קטנות עיטרו את צדיה ואי אפשר היה לעמוד בפני זה, תגובה מותנית מצפייה מוגברת בטלוויזיה בילדותי.
הקולה הגנה על עיני מלהצטלב בעיניו של דביר, כי העיניים של דביר היו קרובות כל כך ואיתן כל מה שהשארתי מאחור ושעכשו היה אמור לקבל אותי חזרה בשינוי צורה דרסטי כל כך. העיניים של דביר עקבו אחרי העיניים שלי, והעיניים שלי הלכו ונעשו לחות יותר ויותר כשהרמתי אותן לקראתו, ובמיקרו־רגע, בננו־רגע הזה הבנתי שחזרתי
הקולה הגנה על עיני מלהצטלב בעיניו של דביר, כי העיניים של דביר היו קרובות כל כך ואיתן כל מה שהשארתי מאחור ושעכשו היה אמור לקבל אותי חזרה בשינוי צורה דרסטי כל כך. העיניים של דביר עקבו אחרי העיניים שלי, והעיניים שלי הלכו ונעשו לחות יותר ויותר כשהרמתי אותן לקראתו, ובמיקרו־רגע, בננו־רגע הזה הבנתי שחזרתי, ושאם לא הייתי עוברת את כל מה שעברתי הייתי גולשת בקלילות לכל מי ומה שהייתי, שמאומה לא השתנה פה בהיעדרי ורק אני השתניתי כל כך שלהכנס חזרה לתוך כל זה יהיה כמו לנסות ללבוש את אותם הבגדים על גוף שמת ונולד מחדש בצורה אחרת לגמרי.
בגלל החשש ואפילו החרדה שזיהיתי בעיניו פתחתי את הזרועות שלי לחיבוק והזקן שלו דקר אותי ועדיין השרה בי את הדבר הכי קרוב לבית שיכולתי לדמיין. בהגיעו לחבק אותי זיהיתי היסוס, אבל לא אמרתי כלום.
אבל כשמבשרת ציון נשארת מאחורינו אני לא מתאפקת.
“מה נשמע?”
“הכל טוב.”
“אתה רוצה שאני אנהג?”
“למה?”
“לא יודעת, אתה נראה קצת מתוח.”
“מה פתאום. אני תמיד נוהג ככה, את מכירה אותי.”
“גם בבן גוריון היית נראה קצת מתוח.”
“את מנסה לשכנע אותי שאני מתוח, תגידי?”
“אחות לא טועה, טיפש.”
“בעצמך.” הוא מגרד את זקנו, משפשף את צדי פניו ומחזיר את אחיזתו הנואשת בהגה. “סתם, לא ידעתי אם מותר לי לחבק אותך.”
“בקטע?”
“נו, מה את רוצה? בקטע דוסי כאילו.”
“לא הצטרפתי לכת ביערות הגשם, גאון. זו אותה הלכה.”
“לא לכל הדעות אחים בוגרים אמורים להתחבק.”
“התחרפנת לגמרי.”
“כן. ברור.” לשניה, למאית השניה, לאלפית השניה הוא מעז להוריד את העיניים מהכביש, מסתכל לי בעיניים, ומחזירן מיד. “זה אני שנסעתי לטיול גילוי עצמי במזרח הרחוק וחזרתי חרדי.”
“זה לא מה שקרה.”
“אז מה קרה?”
אני שותקת. גם כשאנחנו מגיעים לפניות של ירושלים, גם כשלוקחים שמאלה לבגין, גם כשלוקחים עוד שמאלה לפסגת זאב, ורק כשהאוטו עוצר בחיזמה, אני מצליחה לתת לעצמי מלים. אולי החרדה והתקווה היוקדת לראות את העלווה של בנימין מחדש מצמיחות אותן על לשוני.
“מה שקרה…” בגלל שעברה אולי חצי שעה מאז השאלה, דביר כבר לא באמת מצפה לתשובה ולכן לוקח לו כמה שניות לקלוט שאני בכלל מדברת אליו. “מה שקרה הוא שאני כבר לא בודדה.”
בגלל שהפנים של דביר לא מביעות שום הבנה ביחס לאמירה האניגמטית הזאת, אני מבינה שאני צריכה לגייס עוד מלים. והן קשות לי, הן לא באות לי וזה לא אופייני לי. כמה זה גדול, אני אומרת לעצמי. אף פעם לא פגשתי משהו שלא יכולתי לשים במלים בקלות.
“אתה מבין,” אני מפנה מבטי לכביש. חיזמה מאחורינו והטרשים היפהפיים של גזרת הבית שלי חולפים על פנינו. “תמיד הרגשתי לבד.”
אני קולטת את המבט המבועת שהוא מבזיק לעברי.
“עוד לפני, דבירי. זה היה עוד לפני. זאת חוויה בסיסית שלי, משהו שהוטבע בי, החיפוש הזה של הבית. לא חושבת שזה קשור באמת לאמא.”
המבט של דביר מונח על הכביש לפנינו מזכיר לי פתאום את אבא. הוא מחזיק משהו.
“וזה היה כל כך תמיד אתי שכבר הפסקתי לשים לב. כמו תקתוק השעון שמתרגלים אליו וכבר לא שומעים. ומעבר לכל מה שהבנתי שם ולמדתי, ובאמת למדתי המון ונפלו לי המון אסימונים, אבל כנראה הדבר הכי משמעותי קרה לגמרי בהסח הדעת. בוקר אחד קמתי והבנתי שתחושת הבדידות פשוט נעלמה. כל כך התרגלתי שהיא כמעט חסרה לי. ומאז זה ככה. אני כל הזמן… מושגחת. נלקחת יד ביד. לא יודעת אם זה מעביר את התחושה. רק שתבין שזה לא ששכנעו אותי במשהו, או לפחות לא רק ששכנעו אותי במשהו. זו חוויה שקשה לשים במלים. אני מה זה מתאמצת עכשו, שתדע לך…”
יש קצת שקט.
“סליחה שאני אומר את זה דבר ראשון, אבל זה הדבר הראשון שעולה לי. יש בזה…” דביר מכחכח בגרונו “יש בזה משהו כמעט עלוב. כאילו, מה? מלטפים לך את הראש ואת משנה את כל החיים שלך? זה כאילו הדימוי הכי לא מחמיא של בעלי תשובה. אנשים אומללים שמחפשים ישועה, חיבוק. מוכנים לעשות הכל בשביל זה.”
“נראה לי שהסטיגמה הזאת של העליבות באה מזה שאנשים תופסים הזדקקות כמשהו שמקטין אותם.” עוד שלוק מהקולה. “אני עבדתי קשה כדי להצליח להזדקק ולא לספוג את ההעדר ולקחת אותו כמובן מאליו. כדי לרצות לשנות אותו.”
“את מדברת כל כך גבוה שאני מאבד אותך.”
“אתה יודע מה? שיהיה עליבות. אני יכולה לחיות עם עליבות. כולם מחפשים חום, ולאהוב ולהיות נאהבים. כולם כולם כולם, ללא יוצא מן הכלל. והכי אומללים הם מי שמסיבות שונות צריכים להסוות את הכמיהה, שמלמדים אותם שערגה ותחושת חיסרון מצביעות על חולשה. זה חארטה, דביר. זה שקר. אין דבר עגום יותר ממספיקות עצמית.”
“את מדברת עלי, כאילו?”
“האמת שממש לא, אבל אם חשבת שאני מדברת עליך אז אולי זה יותר שייך אליך ממה שחשבתי.”
“את כזאת מתנשאת, יא אללה.”
“באמת? סליחה. לא התכוונתי להיות מתנשאת.”
“את סופר מתנשאת. חוזרת כולך מוארת ומתחילה לנאום לי.”
“שאלת.”
“בסדר, סליחה ששאלתי.” דביר מגרד את הזקן שלו ומנפח את הלחיים שלו קצת, כמו פעם, כשהיה מאשים אותי שגנבתי לו את הדבק סטיק מהקלמר. הדמיון שלו לעצמו בגיל שמונה מצחיק אותי וממלא אותי רוך ולכן אני מפנה את הראש אליו ומסתכלת עליו באריכות.
“אני ממש אוהבת אותך דביריק. ונורא התגעגעתי אליך.”
הלחיים מאבדות קצת מהנפח שלהן.
“ואני מצטערת שחזרתי אחרת. באמת שלא תכננתי את זה, זה פשוט קרה. ואני מניחה שזה מלחיץ ואולי אפילו מעורר איזושהי תחושת אובדן, כאילו מי ששלחת להודו לא תחזור יותר אף פעם.”
הגרוגרת של דביר עולה ויורדת בחדות.
“אבל רק שתדע שזה הדבר הכי יקר בשבילי בעולם עכשו, וזה עדין ושביר ופגיע, ולכן אולי אני קצת מתגוננת.”
“הכי יקר?”
“אחריך. אתה מספר אחד ביקר.”
“חנפנית.”
“קנית לי גלידה? אני חולמת על גלידה.”
“אין גלידה בהודו?”
“לא חלב ישראל.”
“את רצינית אתי עכשו?”
“מה?”
“חלב ישראל? כל המקרר מלא דניאלות. לא הכנו את עצמנו למתקפת הדוס”
“והדוס בכל זאת הגיע.” אני עושה פרצוף מאיים ומרימה ידי כמו המפלצת המפחידה שחיכתה לדביר מתחת למיטה בביצועי פעם פעם. הוא היה נבהל כל פעם מחדש, ואני נהניתי מזה כל פעם מחדש. כשנעשה בן שש והתחיל להתעלם ממני באלגנטיות כל הרוח יצאה לי מהמפרשים וכנראה לא עשיתי לו את הפרצוף הזה מאז.
“נו, אמרתי לאבא שמתאים לך להתפלפ שם. מכל המשפחה תמיד היית המועמדת מספר אחת להתפלפ.”
“אתה סתם מקנא.”
החיוך של דביר קצת נמוג.
וכשאנחנו עוברים את הש”ג ופונים לרחוב שלנו הוא מגניב אלי מבט.
“אולי אני באמת מקנא.”
האוטו עושה את הקולות של הרוורס בזמן שהוא מחנה.
“מי לא רוצה להיות מואר?”
הוא בא לצאת מהאוטו, אבל אני מניחה את ידי על ידו.
“איך אבא?”
“לא יודע. אבא.”
“לא, אבל איך הוא עם כל הסיפור הזה?”
“מה, של ההתחב”דות?”
“כן.”
“בואי, תראי.” דביר צוחק איזה דקה, ואז מקנח את האף בקולניות ומרצין. “מה אני אגיד לך… אבא אף פעם לא היה חזק מול נון־קונפורמיזם, לא משנה לאיזה כיוון.”
“אוי ווי…”
“לא אוי ווי. הוא לא יותר אבוד מתמיד, יש לו פשוט תירוץ חדש לזה.”
אני שותקת כמה דקות. וכשהוא מבין שסיימתי לומר את מה שהיה לי ופונה בכל זאת לצאת, אני מניחה את היד שלי שוב על שלו. הוא מסתובב אלי, מבטו שואל.
“זה שקר. זה לא נכון.”
דביר לא מבין מה אני רוצה מהחיים שלו.
“זה לא נכון מה שאמרתי קודם. שלא שכנעו אותי ועל זה שהבדידות נעלמה. היא באמת נעלמה, אבל כן שכנעו אותי. כן שכנעו אותי.”
“מה את רוצה לומר בזה?”
לא יודעת אם בפועל מישהו שכנע אותי כמו שאני השתכנעתי. הבנתי משהו עמוק, והבנתי אותו בצורה כל כך פנימית שאני לא יכולה לעקור אותו מתוכי, כמו שאני לא יכולה לעקור מתוכי את ההבנה ששתיים ועוד שתיים הן ארבע
“שזה לא רק רגש. חשבתי שזה נשמע כאילו זה רק עניין של רגש. שכבר לא הרגשתי בדידות והרגשתי מושגחת והנה אני פה, כולי בהחלטה הנחושה הזאת להיות חב”דניקית, חרדית. אבל זה לא רק רגש. אם זה היה רק רגש זה היה חלש יותר, ואולי אפשר היה לתת לזמן לעבור וזה היה נרגע. אבל זה לא.” העיניים שלי צורבות. “לא יודעת אם בפועל מישהו שכנע אותי כמו שאני השתכנעתי. הבנתי משהו עמוק, והבנתי אותו בצורה כל כך פנימית שאני לא יכולה לעקור אותו מתוכי, כמו שאני לא יכולה לעקור מתוכי את ההבנה ששתיים ועוד שתיים הן ארבע, לא משנה מה אני ארגיש ביחס לזה. וההבנה הזאת מניעה אותי עכשו הלאה ואני לא אוכל להרגע עד שלא אתרגם אותה למעשים בפועל. ואני לא יכולה להתעלם מהמקום והדרך שההבנה הזאת הופיעה.”
“את מופשטת מדי בשבילי אחרי נסיעה ארוכה כל כך.”
דביר מוציא את המפתח מהסוויץ’ ופותח את הדלת, ואני פותחת את שלי ובאה לצאת, אבל בשניה האחרונה הוא פונה אלי. “מה הבנת?”
אני מסתכלת עליו קצת מופתעת, אולי כי כבר לא ציפיתי שישאל ולא הספקתי לנסח לעצמי בצורה ברורה דיה. אבל מחליטה לא לחשוב על זה אלא פשוט לומר את הדבר הראשון שעולה לי.
“שיש אלוקים.”
“זה מה שהבנת?”
אני מהנהנת.
“לימדו אותך את זה מגיל אפס.”
“נכון, לימדו אותי להאמין. גם אותך.”
“ו…?”
“ושם בחרתי לדעת.”
דביר מסתכל עלי רגע, ואז החוצה מבעד לחלון, בא להגיד משהו, אבל במקום זה קם ויוצא מהאוטו.
תגובה אחת
פרק מדהים. תודה