מה נשתנה.
ערמת פירה במרכז הצלחת שלי. זה לא נשתנה.
תמר נסעה להורים של אודי, אז זה רק חמשתנו. טיפה נשתנה.
פשטידת חצילים ובשר עם בסיס מקמח מצה שדביר הכין ועכשו נעלב עד עמקי נשמתו שאני לא אוכלת כי קיבלתי על עצמי לא לאכול מצה שרויה. די נשתנה.
אני מחכה בקוצר רוח לצאת החג. לא ממש נשתנה.
אני מחכה בקוצר רוח לצאת החג כי אני אמורה להתקשר ולקבוע ראיון קבלה למדרשה של חב”ד בצפת, שאליה אני מתכוונת ללכת במקום להתחיל התמחות. מה??
נשתנה. ועוד איך נשתנה.
אני נוברת עם המזלג בפירה, דביר מלכסן אלי מבטים חמורי סבר, אבא מקריא משהו של הרב סולובייצ’יק, שמוליק פורס לעצמו בהפגנתיות גובלת בהתרסה עוד פרוסה מהפשטידה, שילת מקשיבה לאבא בתשומת לב מיוחדת רק כדי להפריך את כל מה שאמר ואת האופן שיפרש את הדברים בשניה שהוא יסיים לדבר.
זה דומה קצת לסעודת החג שלפני הטיסה, אני קולטת פתאום. אני שוב הולכת, אבל הפעם לא בשאט נפש, לפחות לא בשאט נפש מעצמי. אני הולכת לקראת משהו, הפעם הולכת לקראת.
זה דומה קצת לסעודת החג שלפני הטיסה, אני קולטת פתאום. אני שוב הולכת, אבל הפעם לא בשאט נפש, לפחות לא בשאט נפש מעצמי. אני הולכת לקראת משהו, הפעם הולכת לקראת.
הפירה בצלחת שלי חסר טעם.
רק אחת ואני כבר צריכה שהחג הזה ייגמר.
כשנכנסתי הביתה, אבא קפץ מהמטבח, משקפיו לגמרי בקצה אפו, סינר משובץ מעטר את חלקו הקדמי וביד שמאל הוא מחזיק מקצף ידני בצבע תכלת שממנו מטפטף משהו סמיך בצבע ביז’. גם יד ימין שלו מרוחה במשהו הזה, ולכן הוא נעזר בפנים אמתו כדי לנסות ולהחזיר את המשקפיים למקומם הנכון. עם כל האנסמבל הזה הוא ניגש בכל זאת לחבק אותי ונראה לכמה דקות נרגש באמת. דביר מגניב את הדברים שלי לחדר, ואבא מיד מושיב אותי על אחד מכסאות הבר במטבח ומעמיס לי על צלחת פנקייקים, שעליהם אני מסתכלת בבהלה.
“אבא, זה נראה מדהים.”
אבא מהנהן וממשיך לערבל. “תגיד, יש לך מושג אם כל הרכיבים זה חלב ישראל?” אין מה לדחות את הקץ. תמות נפשי עם פלשתים.
סתומה, אני אומרת לעצמי. היית יכולה לחכות לפחות רבע שעה אחרי שנכנסת לבית.
אבא מעקם את האף וניגש לפח האשפה, נובר למצוא בפנים שקית חלב ומכל שמנת מתוקה.
“לא יודע. ועדת מהדרין תנובה זה חלב ישראל? הרב ויטמן כתוב.” גם אני לא יודעת, אבל מחליטה להיאחז במלה מהדרין.
“כן, זה סבבה.”
אני מברכת ולוקחת ביס, הברכה שלי אטית ונוכחת הרבה יותר מתמיד. “אבא, אתה חמוד נורא.”
אבא ממלמל משהו לעצמו, וגל עצום, כמעט בלתי נסבל, של רחמים שוטף אותי.
שמוליק קופץ מהחדר ומתנפל עלי, וקופא בזרועותי.
אחר כך, כששמוליק יירדם, ושילת תפסיק לקפצץ ותתכנס בחדרה, ודביר ילך לנהל דברים מרחוק מהחצר שלנו, ואבא יהיה מנוגב ושטוף ידיים, הוא יתיישב לידי ויסתכל לי בעיניים במבט של מחנך יודע דבר שבגדול ממש רוצה שהיום יסתיים והוא יוכל ללכת הביתה.
“מה שלומך, רוני’לה?”
“אתה מתכוון לפטר אותי?” אני לא מתאפקת ופורצת בצחוק.
“מה זאת אומרת?”
“הפתיחה שלך חגיגית כזאת. כאילו אתה עומד לעשות משהו נורא לא נעים ביחס אלי, ואתה צריך לפתח יחסי ידידות לפני שאתה מנחית את הפצצה.”
אבא נראה מהורהר לרגע.
“לא, לא חושב שיש לי פצצה בשבילך. את ממילא בטח יודעת את כל מה שאני רוצה או חושב להגיד.”
“מה אתה רוצה או חושב להגיד, אבא?” הצחוק נעלם לי פתאום, כי כל מלה שלו מחזיקה בדידות.
אבא שותק.
אבא אלוף השתיקות.
פעם ספרנו את השתיקות שלו, דביר ואני, כשעוד רצינו להקטין אותו בעינינו כמה שיותר והפכנו את קווי האישיות שלו לקריקטוריים. ספרנו כמה זמן במצטבר הוא שותק ביממה. זה היה מגוחך כי לא ראינו אותו באמת 24 שעות ביממה, אבל לדביר היה קורס מבוא לסטטיסטיקה בתכנית למצטיינים במתמטיקה שהוא משום מה למד בה מדי פעם, והוא החליט לקחת מדגם מייצג של שעות, וככה במשך עשרים וארבעה ימים היה דוגם כל פעם שעתיים אחרות ביממה, וחזר על הסבב הזה פעמיים. אין לי מלים לתאר איך היה מתגנב בשתיים לפנות בוקר (השעות תמיד התחילו, מטבע הדברים, בשעות זוגיות) לחדר של אבא ואמא ומעמיד מכשיר הקלטה על השידה שליד אבא. אחר כך, שם שעון מעורר בארבע כדי לבוא ולקחת את מכשיר ההקלטה שלו בחזרה. דביר האמין בכל נפשו בדיוק מחקרי ולא חיפף אפילו טיפה. אחר כך עשה איזה חישוב מתוחכם ובסוף יצא לו שבממוצע אבא שותק כתשע עשרה נקודה שבע ארבע חמש שעות ביממה. כששמעתי אותו מספר לי את זה חשבתי שקשה לי לדמיין מתי בדיוק אבא מדבר ארבע פלוס שעות כל יום. גם בעבודה שלו מול מסך המחשב לא יצא לו לדבר הרבה. אלגוריתמים הם לא פרטנרים מוצלחים לדיאלוג.
אבל פה אבא שותק אחרת. אחרי כמה דקות מרים אלי עיניים.
“אני רוצה להגיד לך שאת יקרה לי מאד, קודם כל. ושמאד התגעגעתי אלייך.”
הבעת הרגש הספונטנית הכל כך לא אופיינית מוציאה ממני חיבוק פתאומי שמפתיע אותי ואותו. “וגם שקצת דאגתי לך,” הוא אומר לי עוד תוך כדי החיבוק, אולי כי אני חונקת והוא רוצה שאשחרר כבר. “לא בדיוק הבנתי מה עבר עלייך שם,” הוא פונה אל פני המתרחקות מכתפו. “דביר אמר לי כל מיני דברים, ואת רמזת כל מיני דברים, והייתי רוצה לשמוע ממך מה קרה.” הוא פוכר אצבעותיו ולפני שאני מספיקה לומר משהו מוסיף, “וגם מתי את מתכוונת להתחיל התמחות.”
למה אתה אף פעם לא נותן לי לאהוב אותך בשקט?
“טוב, אני אגיד לך הכי בקצרה והכי בסיכום.” אני מכחכחת בגרוני. “התחלתי ללמוד חסידות בזמן שהייתי בהודו. חסידות חב”ד.”
“תניא?”
“גם. וישבתי ולמדתי בשקידה ממש, כמה חודשים. ממש כמעט כל היום ישבתי ולמדתי. וקיבלתי שם כמה החלטות.”
“אוי.”
“כן, החלטתי, למשל, שברגע שאני חוזרת לארץ אני מתכוונת להיכנס למדרשה. של חב”ד. כאילו, לא סתם מדרשה. מדרשה קונקרטית. בצפת. קוראים לזה מכון אלטה.”
“מדרשה שקוראים לה מכון זה לא סימן טוב.”
“למה?”
“יש בזה משהו ארכאי.”
“כן, טוב, זה לא ברוריה.”
אבא שותק, וזוויות פיו מתכווצות מעט.
“בקיצור, זאת היתה אחת ההחלטות.”
“לכמה זמן?”
“אני לא יודעת, אבא. מבטיחה לך שכרגע אני לא יודעת כלום וברגע שאדע – אגיד לך.”
אל מול מבטו מלא התמיהה, הכמעט אבוד של אבא, אני מרגישה הכרח להוסיף, “אני כרגע במצב מאד רגיש. אתה רואה אותי עכשו סבבה, לא שונה בהרבה ממה שהייתי לפני שנסעתי חוץ מחולצת הבסיס הדבילית הזאת. היא באמת חונקת אותי. אבל בתוכי יש… בתוכי הכל עמוס וסוער ונורא קשה לי לחזור לכאן ככה, אני מרגישה פגיעה נורא, ואני צריכה להחזיק את זה, את ההחלטה הגדולה והשבירה הזאת אל מול העולם, ואני ממש מבקשת שתרחם עלי ושלא תדרוש ממני עכשו עוד המון הסברים והבהרות. תן לי זמן בבקשה. אני מבקשת ממך ממש, נורא קשה לי גם ככה. רק להיות שוב בבית גורם לי להרגיש כאילו התעוררתי מחלום.”
אבא שותק שוב. הפעם גם אני שותקת.
“ומה עם ההתמחות?” הוא מוציא מעצמו לבסוף.
“אני לא יודעת, אבא. כרגע באמת לא אכפת לי מההתמחות. זה הדבר האחרון שמעניין אותי.”
מבטו, מולי, מתמלא אימה. אבל אין לי מה לתת לו הפעם בשביל שייאחז בו, אז אני משפילה עיניים.
“טוב, אני מקווה שאת יודעת מה את עושה.”
אבא קם, מהדק את הסינר המשובץ המגוחך שלו לגופו, ונכנס חזרה למטבח. אני הולכת למיטה, ורק בבוקר, אל מול מזווה מבריק מבינה שאנחנו כבר בח’ בניסן, ועוד חמישה ימים בדיקת חמץ.
*
באמצע סעודת החג יש דפיקה על הדלת ואל החדר נכנסים יואב ואפיק, החברים של דביר, שכבר מזמן השתחררו. אפיק אפילו התחיל רפואה בבן גוריון. דביר מחבק אותם ומציע להם קצת פשטידת בשר בחצילים. הם ממלמלים משהו על זה שכבר אכלו, ומתיישבים מתחת לפסיפלורה. אני מנצלת את זה שנראה שכמעט סיימנו ומתחילה לברך. כשאני מסיימת ונפנית לעלות לחדר, אפיק נכנס לתוך הסלון וצועד לקראתי.
“רוני?”
“כן?”
“יש לך דקה?”
“בטח.” אין לי כלום. תעזבו אותי בשקט.
“רציתי להתייעץ אתך. דביר אמר לי שכדאי. אני מסיים תכף את השנה השניה ואני, יש לי מחשבה לעבור לעברית אולי, כי שמעתי דברים הרבה יותר מוצלחים על הדסה בהשוואה לסורוקה ורציתי לשאול אם את יודעת איך עושים את זה אולי.”
“המזכירות שלכם בטח ידעו.”
“ואם אולי את יכולה לספר משהו מהחוויה שלך בהדסה? שאני אדע שזה לא סתם.”
“לא יודעת אם זה לא סתם. בית חולים… כלומר בית רפואה זה בית רפואה. לא בטוחה שכדאי לך לנער את הסירה עכשו. הדסה זה אחלה מוסד, יש מלא רופאים מקצועיים – ” הקול שלי נמוג, ואני ממשיכה לדבר, אבל אני לא באמת שם, זה דיבור ריק, מהסוג שתרגלתי לאורך השנים. אני מדברת ומדברת ומדברת, וככל שאני מדברת יותר כך המלים שלי חסרות תוכן יותר, וחסרות אני באופן קיצוני. אני כבר לא שם, אני מסתכלת מהצד על אפיק.
הקול שלי נמוג, ואני ממשיכה לדבר, אבל אני לא באמת שם, זה דיבור ריק, מהסוג שתרגלתי לאורך השנים. אני מדברת ומדברת ומדברת, וככל שאני מדברת יותר כך המלים שלי חסרות תוכן יותר, וחסרות אני באופן קיצוני. אני כבר לא שם, אני מסתכלת מהצד על אפיק.
אפיק בן עשרים וארבע, גבוה ויפה כמו שבני הטובים בארץ יודעים להיות יפים. שיער דבש מסתלסל מסביב לפניו, אפו הרומי מחודד ואצבעותיו ארוכות ודקות, ואני יודעת שהוא מנגן מעולה על גיטרה. בגלל שאני מכירה אותו מגיל אפס בערך, אני גם יודעת שהוא תמיד היה נער זהוב. אני יודעת שהיה מצטיין בלי מאמץ מגיל אפס, והתנדב במד”א והיה מדריך בבני עקיבא, והתקבל לסיירת מטכ”ל ונפל משם רק בגלל פציעה בלתי הפיכה בברך שחסכה לו את הקבע המפרך שקבר עכשו את דביר. ומרוב שהוא כל כך מושלם אני גם יודעת על לפחות ארבע בנות ביישוב שהיו מאוהבות בו עד כלות בשלבים מסוימים, אחת מהן בת גילי המופלג. אני יודעת כל מיני דברים, אבל הדבר המרכזי שאני יודעת זה שפניו היפות של אפיק מעוררות עכשו גל עוצמתי של ערגה אליו, לא כאל אדם, אלא כאל נציג של משהו, משהו שהפרידה ממנו פתאום מכאיבה לי נורא, בזמן שאני מדברת על מחלקה פנימית א ופנימית ב, יש לי גוש בגרון ואני לא מפסיקה. אפיק מרים את התלתלים ממצחו ובא לי לבכות.
אני נפרדת מיפה הבלורית.
והכמיהה החזקה הזאת שחונקת אותי פתאום, הגעגוע טרום-הפרידה אל העולם שבתוכו גדלתי ושבו ראיתי את העתיד שלי, תחושת השייכות שהולכת ומתפוגגת לנגד עיני, גורמת לי להרגיש סלידה.
“בקיצור, שיהיה בהצלחה רבה,” אני חותכת קצת בפתאומיות, למרות שברור לי שאפיק רוצה עוד. לא יודעת אם את המידע כמו את השיח הזה אתי כשווה בין שווים, את היררכיית הגיל שפתאום הפכה חסרת משמעות. אבל לי האינטראקציה הזו דוקרת את הבשר, פנטזיות של חיים שלמים מתנקזות עכשיו אל הפרופיל הרומי שלו וכל מה שהוא מייצג עבורי. זה לא קשור לאפיק באמת בשום צורה, הוא פשוט מושא נוח להשליך עליו את כל הדימויים האידיאליים שטיפחתי במשך שנים. מתחשק לי להגיד לו כמה כל השיטה הזאת שגדל עליה היא דפוקה, וכמה אין ערך לזהביות שלו אם אין לו יראת שמים ועבודת ה’ אמיתית, ובא לי להטיח בו את הדברים הכי קשים, לאו דוקא כי הם אמת או כי אני יודעת משהו על יראת השמים האישית שלו או כי זה מה שצריך להגיד, אלא כי הנוכחות שלו מעלה בי כמיהה שאני פוחדת להיכנע לה ולוותר על הכל.
במקום זה, אני מסתובבת ועולה מהר במדרגות, שלא תהיה לו שהות לקרוא בשמי.
6 Responses
בתור דתית לאומית שגדלה קרוב מאוד לבית של רוני אני ממש מוחה על הצגת הסיפור כאילו כל הזרם הדתי לאומי הוא לא באמת ירא שמיים ועובד ה’ וחייבים להיות חרדים כדי להיות עובדי ה’ ואוהבי ה’ ומחויבים להלכה ברצינות . זה ממש ממש לא נכון ומשחיר ציבור שלם סתם
איפה זה כתוב בטקסט?
זה בכלל לא מה שהיא אמרה.
לא רק שהיא לא אמרה את זה, היא גם הדגישה שהתגובה של רוני לבחור הזה היא לא אמירה של מה שהיא באמת חושבת על הציבור הדתי לאומי, אלא דרך שלה להגן על עצמה מהאיום של המשיכה חזרה אל תוכו, דווקא בגלל שהיא כל כך מעריכה ואוהבת אותו (את הציבור)
מה שאביגיל ציטטה, ולא רק זה. כל התת מודע של הסיפור .. זה לא שהיא היתה חילוניה וחזרה בתשובה, אלא שהיתה דתיה לאומית וחזרה בתשובה. וזה נותן תחושה שצריך לחזור בתשובה מלהיות דתיים.. ושדתיים לא באמת עובדים את ה’ אלא זה רק חיצוני אצלם. אמנם יש דתיים שהם יותר פושרים, אבל להציג ככה את כל הציבור הקדוש הזה זה ממש מצער
מזדהה עם מה שאת אומרת (ואני חבדניקית)
מפריע לי גם התיאור הציני של המשפחה והבית שלה. מאוד אוהבת את התהליך האישי שרוני עוברת חושבת שזה מדהים! אבל לא חושבת שצריך כל כך להדגיש את החסר והפגום במקום ממנו באה. תהליך כזה יכולה לעבור כל אחת מכל מיני מגזרים
כן מבינה ומזדהה מאוד עם החיבור המדהים לתורת החסידות והשינוי שזה נותן בחיים, לכל אחד!
גם אני נפגעתי מאוד
״כמה כל השיטה הזאת שגדל עליה היא דפוקה, וכמה אין ערך לזהביות שלו אם אין לו יראת שמים ועבודת ה’ אמיתית״
להגיד שהגישה הדתית לאומית לא אמיתית?
נכון שהצגת כאן גישה די ליברלית (שמשקפת חלק מהציבור הדתי לאומי אך לא את הרבנים שלו) אבל הציונות הדתית היא ממש לא משהו לא אמיתי או חפיפיניקי.
ממש ממש לא יפה
איפה הפרק החדש?
כל כמה דקות מרעננת את האתר כדי לבדוק אם עלה.. הסיפור שגורם לי לספור את הימים עד חמישי
נוגע במקומות העמוקים שבנפש!