האוטובוס עוצר בתחנת הדלק איפשהו בפאתי כביש שש. כולם יוצאים. אני קונה לעצמי במבה ודיאט קולה, השילוב התמידי. חמאת בוטנים מנופחת עם משקה דיאטטי, השילוב הכי אי רציונלי שקיים על פני כדור הארץ. מסביב ברושים. שדות עם מלא ברושים, משמשים כגדרות חיות.
נערה עם עגיל בגבה וגלאח על חצי ראש אוכלת טילון בטעם ריבת חלב. אשה עם מטפחת בקונסטרוקציה עצומה על ראשה, מכוסה בשכמיית פסים שמתחתיה מבצבצות כפות רגליים קטנות ויחפות, לוגמת מים בטעמים. סבתא עם שורשים לבנים ושאר שיער צבוע באדום־כתום בוהק מלקקת ארטיק משמש. גבר חרדי מלטף זקנו, ויושב עם ספר בשמש הקופחת, מוריד את כובעו כמעט עד האף שיסוכך עליו מהשמש, ואוכל צ’יפס בטעם שמנת ובצל משקית חיסכון משפחתית. חייל במדי חיל האוויר יושב בשולחן מולו, פניו פונות אל עבר השמש, משקפי שמש אופנתיים מכסים חצי מפניו, ושותה אייס קפה שטיפות מים קטנות מעטרות את צדדיו. כל נקודות האנוש האלה מתחילות לרחוש ולנוע ולנוד ברגע שנהג האוטובוס, איש רחב מידות בחולצה כחולה ענקית, מניח רגל על המדרגה התחתונה של העלייה לאוטובוס וסוקר את כל הנוכחים במבט סמכותי שמביע בעיקר בעלות.
עולה חזרה לאוטובוס, מתיישבת במושב שלי ליד החלון. הנענוע הדק מרדים אותי, ואני פותחת עיניים רק כשהאוטובוס מתחיל להאט במעגלי התנועה הבלתי אפשריים בעליות לצפת דרך השכונות הדרומיות. לפתוח עיניים ולראות שיכונים זה לא משהו שהורגלתי בו. פאתיה של צפת נראים לי כמו איך שהעולם היה נראה לי בילדותי. האוטובוס מטפס עוד ועוד, כבד לו למסכן, חותר אל עבר הפסגה.
לבסוף, נכנס כמו סוס יגע לתחנה המרכזית, קצף בפיו. אני חומקת מתוכו ומתחילה לטפס רגלי אל העיר העתיקה. הטיפוס לא ארוך ורואים את כל הנופים עוצרי הנשימה מימין. אחר כך פניה חדה לרחוב האר”י והעלייה הופכת לירידה תלולה לא פחות. כמעט בחלק הכי תחתון, בסמטה קטנה שמאלה, נמצא “אסנט”.
חיפשתי בית הארחה כמה שיותר זול בצפת, וכשראיתי שהוא קשור לחב”ד שמחתי עוד יותר. אבל השמחה הזאת היא כאין וכאפס לעומת מה שאני מרגישה כשאני נכנסת פנימה ומוצאת את עצמי בהעתק הדבק קטן של בית חב”ד בפושקר על אדמת הקודש. אני ניגשת לקבלה, מקבלת מפתח לחדר שאני ישנה בו. הכי זול בתפריט, עוד איזה שש מיטות. אבל לפני שאני עולה אליו, אני יורדת חצי קומה ומוצאת את עצמי בחצר מקורה שממנה ואליה מובילות ריבוי מדרגות במבנה הלא שגרתי הזה שמזכיר ציורים של מוריץ אשר. המוני אנשים עולים ויורדים במדרגות האלה.
אני מתיישבת על כורסא קטנה במרכז החצר. עשן הסיגריה של מישהו מאחורי מתערבב בצלילי הגיטרה שמגיעים ממרפסת במפלס שמעלי. אני לא רוצה שאכטה ואני לא רוצה להצטרף לג’ם סשן. אני רוצה לשבת כאן ולספוג את זה. לכמה דקות אני אולי רוצה גם לבכות.
לא ידעתי כמה שהתגעגעתי.
לא ידעתי שהתגעגעתי.
אכן יש אלוקים במקום הזה ואנכי לא ידעתי.
גבר צנום עם זקן וכיפה לבנה גדולה ניגש אלי ושואל לשמי. אני עונה. הוא מציג את עצמו כג’ו ואומר שאני יכולה לפנות אליו אם אני צריכה משהו וישמח לעזור לי. אני צריכה הרבה דברים אבל שומרת את זה לעצמי כי עם אף אחד מהם ג’ו לא יכול לעזור לי כרגע. אני יושבת עוד כמה דקות ופונה לעלות במדרגות בדרך לחדרי. כשאני נכנסת אליו, אני רואה שלמרבה הפלא, בין כל כך הרבה מיטות אני לבד.
רק אחרי שאני מסיימת לארגן לעצמי את הדברים הנדרשים ביותר מחוץ לתיק, להתקלח ולהחליף בגדים, אני מבינה שמישהי ישנה על אחת המיטות האלה. כלומר, אני יודעת שהיא מישהי רק כי זה חדר שמיועד לנשים בלבד, קצה הראש המבצבץ שלה לא מצביע בשום צורה שהיא על שיוך מגדרי כשהיא כולה מכוסה בשמיכה מכף רגל ועד ראש. אני מתיישבת על המיטה שלי ושולפת את הפלאפון שהתאחדתי אתו מאז שחזרתי לארץ הקודש.
התקופות הכי מבאסות בחיים הן כששום צלצול לא יכול לשאת ישועה. את זה למדתי מאבא שלי. עוברת בשעמום על ההודעות. הכל אותו דבר. קבוצת וואטסאפ של החבר’ה מהשנה שלי בלימודים מספרת על המומחה המעצבן מהמחלקה, על משמרות הזויות, פה ושם מוזכרות בחינות ההסמכה. אני משתדלת לא לפתוח את הקבוצה הזאת, אבל כשאני בכל זאת מתפתה, אני כמעט תמיד מצטערת. היא צלילת עומק לתוך עולם שהיה פעם שלי לגמרי, והיום הוא זר ודהוי, כאילו שייך למישהי אחרת, בזמן אחר, במקום אחר לגמרי.
אני נשכבת על המיטה ועוצמת עיניים. אחר כך פותחת אותן ובאצבעות רועדות נכנסת לגוגל מפות. מחפשת “מכון אלטה”. לפחות להסתכל, עד הפתיחה החגיגית בראש חודש אייר. תמונה של עץ זית ענק, כתובת. רחוב ירושלים 33.
שלוש דקות הליכה מאסנט.
אני שוטפת את הפנים שלי, ויוצאת עם תיק הצד הקטנטן שלי החוצה. הגוגל מאפס מדריך אותי. לוקחת ימינה, הולכת בסמטה הקטנה, עולה בגרם מדרגות לא סימטרי. לוקחת שמאלה עד סוף סמטה שמוציאה אותי מקרבי העיר העתיקה אל כביש נורמלי.
רחוב ירושלים.
אני כמעט שם.
לוקחת ימינה חד. חנות ספרים שתכף תכף תיסגר, אבל אני עוד לא יודעת את זה.
פרי וירק יורם.
פרי וירק יורם לא נסגר מעולם, וסביר להניח שלעולם גם לא ייסגר. הוא ישרוד שואה אטומית, מגפה כלל עולמית ואת הגאולה האמיתית והשלמה.
ליד פרי וירק יורם המפה מורה לי שהגעתי. אני מסתובבת ומוצאת את עצמי מול שער כחול ממתכת.
אני עולה במדרגות הספורות שמובילות אליו ומגלה שהשער הכחול נעול, ולכן אין לי אלא לבהות בו בערגה כמה דקות. אני מתרוממת על קצות אצבעותי, מזהה עץ זית גדול או לפחות את העלווה שלו. במדרכה לידי אשה בהירה עם כיסוי ראש ענק, עגלה, ולפחות ארבעה ילדים נוספים ברדיוס של מאה מטר מעיפה בי מבט חשדני.
מצמידה כפות ידי אל השער, יונקת את פיתוחי המתכת שעליו אל תוכי.
עיר מקלט.
אני לא מאמינה שאני לא יכולה להכנס כבר עכשו, לצנוח, יגעה מטרחת הדרך, פנימה, עם המטען היקר הזה שאני סוחבת כבר כל כך הרבה אלפי קילומטרים ומאות שעות. השער הנעול אומר שאני צריכה לחכות עוד והגוף שלי מרגיש לי חלש מכדי לחכות את זה.
אני פונה לאחורי, קונה אשכול בננות בפרי וירק יורם, ויורדת חזרה לעיר העתיקה, להטביע את יגוני בכל שבע הבננות שבשקית. אני יושבת על ספסל ליד המסעדה הטבעונית בכיכר המגִנים, ולועסת בננה אחרי בננה. על פני עוברים תיירים שחייבים דחוף כאן ועכשו ארטיק, עניין של חיים ומוות, משפחות מקומיות עם עגלות עמוסות קניות וילדים, ויצורי כלאיים, לא ממש מקומיים אבל גם לא תיירים, כמוני, תרים אחרי משהו.
בבננה החמישית אני מוותרת על הפרויקט הגרנדיוזי שלי, זורקת את הקליפות לאשפה ומכניסה את שתי הבננות הנותרות לתיק הגב שלי. לאחר מכן נעמדת, ומתחילה לצעוד בצעד החלטי באחת הסמטאות הרחבות שמסתעפות מהכיכר למטה. כמות הגלריות סביבי הולכת ועולה ואני מסיקה במהלך לוגי מתבקש, שככל הנראה הגעתי לקריית האמנים.
יכול להיות שפעם היו אמנים בקרית האמנים, אולי אפילו עכשו יש איפשהו אמנים בקרית האמנים, אבל מה שרואים בפועל זה מלא באסטות, עמוסות בציורים ורפרודוקציות, ושרשראות, ותליונים ומגני דוד ופמוטות וכולי וכולי.
היות שכל מה שאני רוצה הוא להכנס כבר בשער הכחול שברחוב ירושלים, אני עושה את הדבר הכי מתבקש הבא, ונכנסת במקום זה לחצר רנדומלית בקריית האמנים, כי יש איזו תחושה שבאזור הזה הכל פומבי, הכל ציבורי, כל מקום הוא כניס.
בתוך החצר יש עלים יבשים על הרצפה, ומדרגות קטנות שמובילות עמוק יותר פנימה. אני יורדת בהן והולכת ימינה עם השביל, ומוצאת את עצמי ליד שולחן חצר עטור מוזאיקה, שעליו מונחים קנקן וכמה כוסות פלסטיק, אבל מהסוג הלא חד פעמי, הכוסות מוכנסות זו לתוך זו במעין שרוול מאולתר.
אני מתיישבת על אחד הכסאות, משלבת ידי בחיקי. מהדלת שנמצאת בהמשך החצר יוצאים שלושה, שני גברים ואשה בעלת חזות אנדרוגינית. הבחורה אוספת את הראסטות שלה לגולגול ענק על ראשה, והבחורים מהדקים את הגולגולים נטולי הראסטות שלהם בתורם. הם בוחנים אותי בחטף, ומתיישבים על הכסאות הנותרים. אחד מהם שולף מאיפשהו גיטרה, כמו ארנב מכובע קוסמים, ומתחיל לפרוט עליו מנגינה מוכרת לי. אף אחד לא נסער מנוכחותי, ואין שום הכרות פורמלית, חוץ מחיוכים דקים שכל אחד מהם משגר לעברי בשלב מסוים.
כמעט באורח אוטומטי אני מתחילה לשיר, קולי כלי מיומן שבוקע מהגוף שלי משל היה גרמופון, לא מחובר באמת לכל האפרטוס הרגשי או החשיבתי. כך שרתי כל נפאל וכל הודו, זה היה מנהג המקום בכל מקום.
אבל פה, אחרי חמש שורות של שיר אולי, אני מוצאת את עצמי משתתקת בחטף. הנגן, שנהנה מהזרימה הספונטנית שלי לשירה מעיף בי מבט תמה, אבל אחרי שתי שורות שפוספסו מתחיל לשיר בעצמו. אני יושבת, שותקת, ומסתכלת עליו שר. המבט שלי נודד בטבעיות ממנו לשולחן, לעלים, לכוסות.
ואז, בתנועה שמפתיעה אפילו אותי, אולי בעיקר אותי, אני נעמדת, קדה להם סוג של קידה, ויוצאת מהחצר בצעדים אטיים אך בוטחים.
אני פשוט לא שייכת לשם עוד.
.
ביציאה החוצה, הפלאפון שלי משמיע צליל של הודעה.
עידן.
“חזרת ולא אמרת?”
“היי עידן,” אני עונה. זה בטח ייחווה כסטירה בצד השני.
“היי רוני,” חוזר אלי אחרי כמה שניות. “מה שלומך, רוני?” הוא מוסיף, והפעם בגוון ציני.
“ברוך השם,” אני עונה.
“הבנתי אותך.”
גם אני מבינה. גם לשם אני לא שייכת עוד. השאל החם והמפוספס יישאר אצלי עד עולם.
2 Responses
ואוווו איזה סיפור מדהים עמוק ונוגע ללב!!!
זה ממש הפינוק שלי כל יום חמישי אני ממש ממש מחכה לו.
תודה לך!!
וואו. איזה מיוחד!
ממש הפינוק של יום חמישי…
וסמטאות צפת מדויקות באופן מפליא… מעניין אותי איך…