לבסוף, אבל ממש לבסוף, כשטיפות הסבלנות האחרונות שלי נסחטות עד תום, מגיע ראש חודש אייר.
הדברים שלי נארזים מהר. הפכתי מיומנת אש בלצרור את החיים שלי. בגדים שונים המפעם האחרונה שארזתי. עשיתי סיבוב קניות במאה שערים.
אני
עשיתי
סיבוב
קניות
במאה
שערים.
מי היה מאמין.
מכניסה לתיק ספר חת”ת שיש בתוכו גם סידור וגם קופת צדקה קטנה שתפורה לצד האחורי של הכיסוי שלו. ביילא נתנה לי את החת”ת הזה בשבוע האחרון, עם הקדשה וזה, “רוני’לה דרגיה” היא כתבה לי, נסמכת על השורשים המשותפים “גם מלשון מעלה ודרגה”.
דרגיה ברוסית זה יקרה. להיות יקרה למישהו זה דבר יקר.
מסתובבת לגלות את אבא עומד בפתח, עם הסינר המגוחך הזה שאימץ לעצמו, סטייל מיסיז דאוטפייר. כדי לחזק את הדימוי הנ”ל אבא גם מחזיק מגבת מטבח וממולל אותה בתנועה של ניגוב ידיים.
“לקחת הכל?”
“נראה לי.”
“יופי, אני תיכף יוצא, יכול להקפיץ אותך לתחנה המרכזית.”
“האמת, בר אילן מספיק לי. ולך יותר נוח.”
“בר אילן? האוטובוס עוצר שם?”
“כן.” אני מסתכלת על אבא שלי בעניין. הוא מאבד אותי זו הפעם השניה בתוך שמונה חודשים.
“בסדר גמור. לעשות לך סנדוויץ’?”
בא לי להקיא מהתרגשות, אבל גם לאבא יש צרכים. “כן, אבא. תודה. עם חביתה.”
“חביתה,” הוא משנן לעצמו.
“ומלפפון.” ככל שיהיו שם יותר רכיבים, אני יודעת, כך תיקל הפרידה על אבא. “וטחינה.”
“טחינה לא הולכת טוב עם מלפפון.” אבא נראה מהורהר משהו.
“אז מלפפון חמוץ.”
אבא יוצא לכיוון המטבח, ואני שוב ניצבת בפתח חדרי עם תיק על הגב. חולצת הקפוצ’ון הירוק היא אותה חולצה, רק מהודקת בצוואר עד לרמת אפס מחשוף, ובמקום הג’ינס אני לובשת חצאית כותנה שחורה.
אני מסתובבת מהר למטבח, ניגשת לאבא ומחבקת אותו מהצד בתנועה גמלונית. אבא קופא במקומו, ואני מרגישה גל של אהבה גואה בי אל מול הנוקשות הזאת של הגו שלו, נוקשות של ילד דחוי שמקבל נשיקה פתאום ולא יודע מה לעשות עם עצמו.
אני מניחה את הראש שלי על הכתף שלו ולוחשת, “יש לנו אבוקדו, אבא?”
“נראה לי שכן.”
“ונבטים?”
“רק דקים.”
“אז לא צריך חביתה.”
“גם לא מלפפון חמוץ?”
“גם לא,” אני מתרגשת.
*
מאחורי שער הברזל הכחול מתגלות מדרגות מעוגלות שמובילות לחצר מרוצפת אבן שבמרכזה עומד אותו עץ זית ענק, שנראה עתיק ושבע מראות. את חצר האבן תוחם בניין עתיק ונספחיו הקטנים שנבנו עם השנים. הבניין מקדם את פניך בקשת אבנים עצומה, שחלקה עשוי חלונות ויטראז’ וחלקה דלתות מתכת ישנות, שמתגלה שהן נעולות באופן תמידי כשמתקרבים אליהן. לידן יש דלת צנועה שמכניסה אותך לתוך הבניין. הכניסה לתוכו מובילה אותך למשהו דמוי מנהרה, מקושת ומקומר כמו החלון בכניסה, ומייצר הד כמו כל מנהרה בעולם. אם תיקחי שמאלה, תמצאי את עצמך בהיכל. החדר לא גדול, אבל התקרה העצומה, הגבוהה, הנישאת אל על כמו מובילה לצריח ימי־ביניימי, נותנת לחלל כולו תחושה מלכותית.
בחלל זה עומד שולחן פשוט ומלא כסאות פלסטיק שלא הולמים בעליל את הנשגבות המרוממת של החלל.
אם תיכנסי מבעד לדלת בקיר הימני, תמצאי את עצמך מול גרם מדרגות מתעגל, ישן ורפונצלי למראה, שמחזק את מידת האותנטיות של הבניין פי כמה וכמה. בסוף גרם המדרגות הזה החללים הופכים להיות אגדיים פחות ומוזנחים הרבה יותר.
אני מגלה את זה כשסוף סוף אני רואה נפש חיה באולם הזה.
לירז המדריכה היא בעלת גוף בריא והבעה רצינית מאד בכל רגע נתון, אבל אני עוד לא יודעת את זה.
“כולן בשיעור,” היא מברכת את פני לשלום.
“הבנתי אותך. נעים מאוד, אני רוני לוין.”
“לירז. אני מדריכה פה. שנה שלישית כבר.”
אני לא בטוחה אם היא אומרת את זה בגאווה או בייאוש, או גם וגם, וההתרגשות שלי לא מאפשרת לי להיות קשובה מספיק, או שיהיה לי אכפת באמת.
“את מבנות פושקר?”
“יש בנות פושקר?”
“בטח. יש פה כמה מהמחזור הקודם וזה שלפניו. תפגשי את כולן. ביילא תמיד שולחת את הבנות הכי איכותיות.”
משהו בביילא תמיד שולחת לא מתיישב לי טוב בבטן, אבל אני שומרת את זה לעצמי. לירז לא נותנת לי להרהר בדבר. “בואי, קחי את התיקים שלך, ונעלה. תשימי את הדברים בחדר ואז תוכלי להצטרף לשיעור.”
“יש מצב להיות בחדר אז עם אחת מבנות פושקר האלה?”
“בטח, בהמשך. בינתיים נשים אותך בחדר זמני ואחר כך תעברי.”
אין קבוע יותר מזמני אמר משורר אלמוני, או לפחות משורר שאני לא יודעת את שמו, אבל אני צועדת באמונה תמימה במעלה המדרגות הלולייניות. אנחנו לא עוצרות בקומה השניה, אלא עולות לקומה שאחרי, ועם כל עשרה סנטימטר שאנחנו עולות כלפי מעלה המדרגות נעשות מפורקות יותר והקירות מתקלפים יותר. בקומה השלישית, הדלתות נראות כמו משהו ששרת את אנשי המנדט הבריטי, ולכן אני ממש מופתעת לטובה כשמכניסים אותי באחת מהן ואני מוצאת את עצמי בחדר לא קטן, עם ריצוף מודרני יותר, וקירות מקושטים נורא, עם המון פריטים קטנים על המדפים ועל שולחן הכתיבה למרגלות המיטות. מעל החלון יש מוט לווילון נטול וילון, אבל בעל קצוות יפים בצורת עלים. עם כל העושר הזה, מיטת היחיד החדשה שלי והמדף החשוף שמעליה נראים מיותמים.
אני מניחה את התיק שלי למרגלות המיטה ומתיישבת עליה, בוהה בחלל, כי להגיע למקום שחלמת עליו זה תמיד דבר נורא. וביות חדרים הוא משימה שלעולם לא מתרגלים אליה באמת.
*
שבועיים אחרי הגעתי אני יורדת לשוק שנפתח בימי רביעי ליד התחנה המרכזית. בארץ ישראל אני כבר לא מצליחה להסתפק בקיום נוודי, אז אני הולכת לקנות לעצמי סט מצעים ווילון, ואז הפינה שלי תהיה שלי באמת ולמוט היפה תהיה תכלית אמיתית בעולם.
אני בוחרת מצעי פלנל בצבע תכלת כי שמעתי שהחורפים של צפת הם לא פשוטים בכלל, ווילון ארוך בצבע שמנת, ומתחילה לפסוע במעלה רחוב ירושלים, חזרה לאלטה. העליבות של השוק שחושף את כל הפריפריאליות של צפת מתחלפת מיד בריצוף האבנים התיירותי של העיר העתיקה. מימיני ומשמאלי המבנים של המכללה האקדמית של צפת שמעוררת בי רתיעה, כי היא מייצגת את כל מה שזנחתי מאחור, ואני לא יודעת אם אי פעם אחזור אליו.
אני הולכת שם, חצאית ארוכה לגופי, ומעליה אחת מהחולצות הקצרות שלי מהבית, שתחתיה יושבת חולצת בסיס מהסוג הדוסי ממש שבעלות תשובה טריות נורא אוהבות, אחת כזאת שחונקת אותך וממלאת אותך אושר עמוק על הצניעות המופלגת שלך. שערי קלוע לתוך צמה, וברגעים שאני קצת יוצאת מהגוף שלי אני שואלת את עצמי איך אני לא מרגישה זרה בתוך נערת עליית הגר”א הזאת, מה לי ולה.
היום חם, ואני מזיעה ועוצרת במכולת לקנות לעצמי קולה זירו. זו היתה הקלה משמעותית לגלות שהיא בהכשר מספיק טוב כדי לבוא אתי למצב הצבירה התורני הנוכחי שלי.
אני ממשיכה עם כל הרכישות שלי לאלטה, נכנסת בשער ואז בדלת הצדדית שמובילה אותי ישירות לגרם המדרגות המאתגר לקומות העליונות. בחדר שלי אני נעמדת על כסא להלביש את הוילון על המוט. יורדת מהכסא, מתרחקת מהחלון ומסתכלת. הווילון יפה. מהחלון רואים חצר של משפחה עם בימבות וזוג אופניים ישן ורעוע. פעוט מדדה החוצה, מאכף את אחת הבימבות ודוהר עליה חזרה לתוך הבית.
יש פה חיים, ומאיפה שאני נמצאת אני לא רואה אפרוריות, אני רואה אור. המון המון אור.
אני מפנה את פני מהחלון, ומתחילה להלביש את המצעים.
שני, השותפה שלי, נכנסת לחדר, יפה בקיצוניות ומפיצה רסיסים של שלוה. שני גדולה ממני בעשור, ולפני שנתיים היא עזבה את החיים הנוחים שבנתה לה בבלגיה עם בן זוגה הבלגי, כי אחרי שהסכימה להתחתן אתו, התחילה לראות חלומות שבהם איש עם זקן לבן ולבוש של חרדים ליטף את ראשה. הוא ליטף בלי לגעת ממש, שולח מעין אלומת אור שחיממה את שערה הערמוני והיפה, והחום שהתפשט מכפות ידיו חדר מבעד לשערה ולעור הקרקפת שלה אל תוך ראשה ומשם התפשט אל הצוואר, הכתפיים והחזה, עד שהלב שלה התחיל לפרפר בקרבה, וכשהקיצה כל פעם ידעה שהיא צריכה לעשות משהו, רק שהיא עוד לא ידעה מה.
בפעם השבע עשרה להישנות החלום, היא החליטה לחפש יהודים שמבינים משהו בחרדים בבלגיה, וכך הגיעה לבית חב”ד בבריסל, עיר מגוריה. אחרי שנכנסה בדלת העץ הוויקטוריאנית, ועברה במבואה של הבניין שלא שופצה ברצינות זה זמן מה, מצאה עצמה מול דלת שחורה ומרופדת. כשזו נפתחה בפניה שני חוותה לראשונה בחייה התקף ואזו־וגאלי שגרם לה לחולשה בכל הגפיים וודאות גמורה שהיא הולכת להתעלף. שני לא ידעה שהיא חווה התקף ואזו־וגאלי, היא רק ידעה שמתמונה ממוסגרת ועצומה שקידמה את פניה בחדר שאליו הובילה הדלת השחורה הביט עליה האיש מחלומה. היא ניסתה לומר לעצמה שהיא מדמיינת אבל זה לא הועיל, כי זה היה הוא, ולא היה טעם אפילו לנהל דיון פנימי בנושא.
השליח במקום שראה ששני אינה חשה בטוב סידר לה מקום לשכב על אחת הספות והביא לה כמה כוסות מים. הוא היה רגיל לסוגים שונים של מצבי קיצון. כשהבין שהיא דוברת עברית שוטפת, הוקל לו לפחות מבחינה שפתית. אבל העברית השוטפת של שני לא עזרה לה לומר שום דבר נהיר כי היא פשוט לא ידעה מה לומר, היא נשמעה לעצמה הזויה.
אז היא נשארה לאכול צהריים עם השליחים, וחזרה כמה וכמה פעמים בשבועות שאחרי, מספרת לארוס שלה שהתחילה קורס חדש מטעם העבודה. רק אחרי חודש של היכרות וביקורים תכופים ואפילו שבת שלמה שעשתה במחיצת משפחת השליח, היא הביאה את עצמה לספר את מה שארע לה בכניסה לבית חב”ד, תוך שהיא מגמגמת, מאדימה ומחווירה חליפות.
כשסיימה לדבר והרימה עיניה לשליח שישב מולה, הצליחה לומר בקצרה רק “מה כל זה אומר?”
היכרותו של השליח עם שני היתה שטחית מאד, שכן היא שמרה על פרטיותה בקנאות. הוא משך כפות ידיו לצדדים במחווה מתנצלת, אבל אז הניח ידיו על השולחן ואמר “יש לי משום מה תחושה שאת יודעת.”
ושני באמת ידעה.
היא ידעה כל כך חזק, שהידיעה נאחזה בדמה והתפשטה לכל איברי גופה, מובלת יחד עם החמצן לכל תא ותא. הידיעה פשתה בה ללא שליטה והשרישה שורשים, וידיעה כמו ידיעה, היתה לגמרי בלתי ניתנת לעקירה.
אז חמישה ימים אחרי השיחה הזאת וללא התראה מוקדמת שני ארזה את החפצים שהיו יקרים לה מכל, וכך ישבה בסלון ביתה, ליד המזוודות שלה, מחכה לארוסה האירופאי שייכנס לבית. כשנכנס היא לא נדרשה להרבה מלים, כי גם הוא, מסתבר, ידע. היא חיבקה אותו חזק, מרטיבה את בד הכתף של מקטורנו המחויט, ואז יצאה מהדלת, ונפנתה אל עבר שדה התעופה ברוסל נסיונאל, שם עלתה על טיסה לכיוון אחד שהובילה אותה לבן גוריון, ומשם, כמעט ללא עצירות ביניים, לצפת.
החדר שלה עדיין החזיק את כל מי ומה שהיתה, קופסאות תכשיטים רבות מכסות את המשטחים ואיפור מונח ליד המראה, כאילו היא היתה באמת צריכה אותו, יפה שכמוה. שנה וחצי היא ישנה בחדר הזה בטרם הגעתי ושרשרת של שותפות עברו לפני, חלקן עזבו, רובן התחתנו, ושני נספגה בקירות, מחכה לזיווג שיעלים את הבלגי מלבה סופית.
היה משהו בנוכחות שלה שיצר אצלי כמעט הערצה, כמעט נחיתות. מאוחר יותר למדתי לקרוא לו “יראת הרוממות”.
2 Responses
אני מוקסמת מהשילוב של סיפורים אמיתיים שהכרתי כבר בצורה כל כך חיה מוחשית
ובגלל התיאורים החיים של צפת פשוט להתרפק!!
סיפורה של שני הותיר אותי הלומה. ברור ששמענו סיפורים… כן? אבל הצורה הכל כך ריאליסטית בה נכתב, מעבירה בי צמרמורות. על סף התקף וזרוגאלי 🙂
סוג של תזכורת, שגשמיות הקיום שלנו היא מעטה דק ושברירי. כזה שמועד להסדק, להתקלף ולהסתלק לרגע – עם המגע הקל ביותר של הנצח.