אוקיאני – פרק מ”ב

קסם לא מחזיק מעמד לאורך זמן מול שגרה שחוזרת על עצמה, ושום מידה של אורות לא יכולה לטשטש את החיכוכים שחייבים להיווצר במרקם של כמה עשרות נשים צעירות שעוברות תהליכים נפשיים עוצמתיים, שמגדירות את עצמן מחדש, וכל עצב שלהן חשוף עכשו.
ממוצע 4 | 3 מדרגים

למרצפות של צפת יש זוהר מיוחד. כעין עננת ניצוצות עולה מהן בכל רגע נתון, ואז כל האוויר הופך להיות חצי שקוף, חצי מרצד, כמו שולי גלימתה של פיה טובה בסרטים מצוירים של פעם, שצוירו ביד ולא במחשב. והאור, שעולה כמו אד מהמרצפות, דבק בקירות בתים, בחלונות ובסורגי הפיתוחים, בצמחים המטפסים מתוך אדניות של אבן, ואפילו בגגות, על אבניהם, רעפיהם ובריחי עציהם. כל החומר בצפת ספוג באור, עד כדי כך שטיפות של אור מטפטפות ויורדות אל הקרקע כשאוחזים בכל דבר שהוא שם. המעטפת הגשמית דקה יותר משהיא בשאר העולם, ומבעדה רואים בבירור את החיות האלוקית המוזרמת בכל רגע נתון. תפוח, עץ זית עתיק, מזלג, וילון אמבט, חתול, דלת פלדה כחולה. הכל נושם, ונשימתו ניכרת בבירור באדוות השקטות שהנשימה שולחת אל כל שאר הבריאה ומניעה עוד נשימה ועוד נשימה. 

לנחות בצפת זה כמו לחזור להודו. היא כל כך זרה לחיים שהכרתי בארץ ישראל, באוויר, באווירה, בריח, שהמציאות שממנה הגעתי דוהה אל הרקע ונעשית לא משמעותית יותר מדי. כמו בטיול, אני יכולה להתמסר פה כולי לגילויים, לחוויות. שום דבר לא נושף בעורפי, ואני יכולה בקלות להתכחש לעולם ולשכוח בהדרגה כל מה שהחלטתי בנחישות לשכוח.

הקירות העבים של הבניין של אלטה כמו מפרידים בינך ובין מציאות העולם האמיתי שהשארת מאחורייך, או מגוננים עלייך מפניה. כל יום אני מתעוררת אל נטילת ידיים בגיגית ליד המיטה, צחצוח שיניים, שוב נטילת ידיים אך הפעם בכיור, ברכות השחר, קפה ושיחה לאה של בוקר. משהו בשגרה הקטנה הזו שנוצרה כל כך מהר מרגיש ביתי, כאילו לא באמת זזתי יותר מדי לאחרונה. אבל יותר מכל שורפת אותי סקרנות עצומה, עוצמתית, מרותקת, לגבי המקום שאליו אני הולכת ומה הולך לקרות אתי בקרוב, או לא כל כך קרוב. זה כאילו אני בו זמנית חיה את החיים שלי וגם צופה בהם. התפניות בעלילה כל כך בלתי צפויות וקשות לעיכול שאני לא יכולה לחכות ולראות מה קורה עם זה הלאה. 

אבל יותר מכל שורפת אותי סקרנות עצומה, עוצמתית, מרותקת, לגבי המקום שאליו אני הולכת ומה הולך לקרות אתי בקרוב, או לא כל כך קרוב. זה כאילו אני בו זמנית חיה את החיים שלי וגם צופה בהם. התפניות בעלילה כל כך בלתי צפויות וקשות לעיכול שאני לא יכולה לחכות ולראות מה קורה עם זה הלאה. 

היום יום במכון יכול להיות קסום. שוקו של בוקר, לימוד חסידות בעיניים חצי ישנות, תפילה בחצר האבן שדוק סמוי של מסתורין תמיד מצוי בה, בצלו של עץ הזית העתיק. תפילה שבוקעת רקיעים, בוקעת מולקולות ואטומים, תפילה שבסופה מצליחים לראות קצת אל עומק המציאות, לחדור עם התודעה אל פנימיותה של ההויה. עוד לימוד, עולם שלם נפרש, אוחז בקצוות הימים והלילות.

היום יום במכון יכול להיות מתיש, אפור, כמו שרק היום יום יודע להיות. קסם לא מחזיק מעמד לאורך זמן מול שגרה שחוזרת על עצמה, ושום מידה של אורות לא יכולה לטשטש את החיכוכים שחייבים להיווצר במרקם של כמה עשרות נשים צעירות שעוברות תהליכים נפשיים עוצמתיים, שמגדירות את עצמן מחדש, וכל עצב שלהן חשוף עכשו.

בשבוע הראשון מישהי לא מגיעה בזמן לתורנות שטיפת הרצפה שלה. בשבוע השלישי המישהי הזאת היא אני. מישהי מפעילה פן במסדרון לפני שש בבוקר. לפני שש בבוקר, בבניין שרוב החדרים שלו מחולקים על ידי קירות גבס! לפני שש בבוקר היא מפעילה את הפן ומאותו רגע אני פקעת עצבים מחכה לפריחתה. אחר כך התפילה נתקעת לי, המחשבות מתפזרות לכל עבר כמו גולות שהופלו על רצפה מגובה. אחר כך השיעור של הבוקר משעמם. אחר כך אני רוצה לקנות לעצמי שמפו חדש אבל בדיוק נגמר הסוג שרציתי, ואחר כך אני מקבלת הודעה מדביר שהשעו את שמוליק מבית הספר ליומיים, וכשאני כותבת על זה משהו לאבא הוא בכלל לא עונה לי.

לכן כשמגיעה תורנות שטיפת הרצפה שלי באחת בצהריים ואני עדיין מנסה להשיג את אבא ללא הצלחה, ולירז נכנסת לחדר שלי לקרוא לי, מאופקת וחמורת סבר כמו תמיד, אני שואגת עליה ללא הכנה, “תגידי, אני לא מבינה, חזרתי לטירונות?!” 

לירז ההמומה לוקחת צעד אחורה ופוצחת בדקלום הקבוע שלה, שכבר שמעתי אותו מופנה לבנות אחרות, קולה עייף ומנסה להסתיר כעס.

“אנחנו חיות פה כולן ביחד, ולכל אחת יש החובות שלה כדי שנוכל להמשיך להחזיק את המקום ביחד – “

“לירז, אני אשה בת עשרים ושש, דוקטור לרפואה. מילא אתן שולחות אותי לשטוף רצפה, אבל קיבינימט, אפשר לא לבוא להביא אותי אם אני מאחרת בחמש דקות כאילו אני ילדה בת עשר שמרגילים אותה לעבודות הבית!”

אני חושבת שמאז שבחרתי את המסלול הזה, קיבלתי בהכנעה, כדבר מובן מאליו, את העובדה שהוא מאתחל את כל מי ומה שאני והופך הישגים קודמים ללא רלוונטיים, אבל יש רגעים שאני מורדת בזה, יש  רגעים שאני מתקוממת על זה שנטלו ממני את כל מה שהשגתי, את הסטטוס והיוקרה והכבוד. אני מתקוממת על זה שאני נוטלת אותם מעצמי, מנסה להיות מישהי שאני לא. מובן שכל אותו היום אני מרגישה נורא עם עצמי ומתנצלת בפני לירז על שהיתה צריכה לספוג את רסיסי המרד שלי.

אז אני עוד לא יודעת שבלי קשר לסטטוס וכבוד, בחב”ד לא מוחקים הישגים.

*

בימים אנחנו לומדות ולומדות ולומדות. 

פותחות את הבוקר בלימוד שיחה של הרבי כהכנה לתפילה, ואז תפילה ארוכה ומאומצת, של התמקדות וניסיון להשקיט מחשבות וניסיון להתבונן בכך שהעץ שבחצר עשוי מאותיות ע’ וצ’ סופית מרחפות בתוך ואקום. המון ואקום למעשה, כי אנחנו יודעים הרי שמרבית האטום, רכיב הבסיס של המציאות, מורכב מריק. כלומר, המציאות היא רוב רובה ריק, חלל פנוי, עדיין. וה’ הרי צמצם את עצמו על הצד כדי לייצר את החלל הפנוי ובתוכו לברוא את העולם, ואז מסתבר שרוב המציאות היא עדיין חלל פנוי!

מחשבות של תפילה.

מחשבות של בת מדרשה בחצאית שהיא הביאה מהודו ועכשו קצת גדולה עליה כי במדרשה אין זמן או כח או חשק לאכול, יש הרבה מה לעשות והמון אלוקות, וקינואה לארוחת צהריים פשוט לא עושה לה את זה. מחשבות של בת מדרשה שהתחילה ללבוש קשתות על השיער לאחרונה כי היא בונה דמות אחרת בתכלית, דמות שלובשת קשתות וחולצות כפתורים וגרבי ברך. היא לא בטוחה אם הדמות הזאת נורא צנועה או פשוט בת שש.

אחרי התפילה יש עוד לימוד ואז ארוחת צהריים שבה גם כבר נוצר סדר מסוים – הכי טעים זה המשולש עוף שמכוסה בפלפל גרוס גס, ואיפשהו באמצע אני קמה כדי להזכיר לכולן את פלאי הערה שלושים ושמונה ב”קונטרס בית רבינו שבבבל” בתוספת מלתא דבדיחותא, וכל זה הופך להיות כל כך שלי שאני לא מצליחה לזכור שאי פעם חייתי אחרת, והלכתי לאוניברסיטה ודיברתי עם בנים והיה עידן וד”ר פיין ושיננתי חומר על פרוטאוגליקנים ןהידרוקסיאפטיט וידעתי להבדיל בין פיבולה וסקאפולה ולבשתי מכנסיים מתחת לשמלת שבת ונהניתי לקרוא פילוסופים יוונים מהעת העתיקה.

רוני חדשה נבראת, מתהווה ובוקעת, חדשה לגמרי אבל גם משופשפת ובקיאה, כאילו היתה מאז ומעולם, כאילו רק היא היתה מאז ומעולם. 

בלילות אנחנו יוצאות החוצה, בזהירות, מציצות יותר מאשר יוצאות באמת. זוהר, איה ואני, חבורה צבעונית עם נטיות אינטלקטואליות או בוהמיאניות – רקדנית בדימוס שהיתה בטוחה שתהיה סופרת, מורה ליוגה שהיתה בטוחה שתהיה שחקנית, ורופאה שרצתה פעם להיות זמרת ושהיתה בטוחה שיקרה לה הכל חוץ מהתסריט ההזוי הזה, שהיא יוצאת ממבנה אבן המאוכלס על ידי נשים בלבד לבושה כמו נערה חרדית להליכה ברחובות צפת. 

בלילות הרחובות מנומנמים, חיי הלילה פה גועשים בעיקר בישיבות. אפילו העיר העתיקה די שוממת עת אנחנו צועדות במורד הסמטאות המרוצפות. אנחנו אף פעם לא באמת מצליחות לסיים את ההליכה הזו בשלוה, ללכת כמו אנשים נורמליים ולחזור כמו אנשים נורמליים.

לילה אחד אנחנו מוצאות את עצמנו מאלתרות ריקוד בגינה ציבורית שוממת. השמים מככבים בעוז, הכי חזק שיש, ואנחנו קופצות, ופה ופלייה ומסתבכות בחצאיות הארוכות מדי שלנו. בשובנו למכון אנחנו מעלות פנטומימה משותפת במבואה הריקה, מיד כשאנחנו מסתערות חזרה פנימה. מחזה בלי תסריט, חוץ מהערגה והכיסופים וחמדת הלב. לילה אחר, בפרץ של ספונטניות, אנחנו מוצאות את עצמנו יורדות לכיוון מקווה האריז”ל, שהמוני עמך בית ישראל עולים ממימיו זכים ומקודשים. צפת אף פעם לא מספיקה לי. אני תמיד מרגישה שיש עוד שכבה של מסתורין וקסם שלא סיימתי לגרד, תמיד צמאה לעוד משהו עלום.

בימים אנחנו קמות המומות מאיפה שהחיים הניחו אותנו, וחוזרות לחפש בספרים את אותו הדבר שבחסרונו הרגשנו באמת אמש. צוות המכון, ובראשותן פייגי האגדית שאת גילה איש אינו יודע, נע בשקט, נצמד לקירות, כי האוויר פה עמוס ואין מקום לעולם שבחוץ.

*

שלושה שבועות אחרי תשעה באב אני מתעוררת מזה שמישהו מתיישב על המיטה שלי. מתוך שינה אני כמעט מתחילה לבעוט עד שהלחש המבועת של איה מגיע לתודעה שלי.

“רוני, זו אני!” 

אני פותחת עיניים זעופות ובוחנת אותה בלי חיבה יתרה. לפני ילדים, אנשים חיים בתודעה שהשינה שלהם קדושה ואין שום סיבה בעולם להפריע לה. 

אני מצמידה כפות ידי זו לזו בתנועת תפילה ובמבע זועף שאין לו דבר במשותף עם הודיה לוחשת, “מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך מה נסגר?” מתקוממת מול איה. 

“ששששש” היא לוחשת לי. 

“את לא צריכה ללחוש.” אני מתרוממת על המרפק. “שני לא תתעורר גם אם חיל הפרשים הסורי יסתער לנו לתוך החדר.” כדי לחזק את הטיעון אני ממשיכה ושואגת לחלל האוויר “תוך שכל אחד מחייליו מכה במצילתיים”. 

הבעה של שלוה נשגבת נמסכת בתוויה של שני וחיוך קטן מאיר את שפתיה בשעה שהיא מתהפכת על צדה השני וממשיכה לישון. 

אני משלשלת חצי מגופי מהמיטה ומושכת אלי גיגית גדולה ובתוכה נטלה מלאה במים ומכוסה במגבת. כל כך הרבה פרטים, ריבוי של הקפדות נכנסו בסערה לחיים שלי. אני מורידה את המגבת וכמו שאני, ראש למטה וחצי גוף על המיטה, נוטלת ידי לסירוגין.

ימין

שמאל

ימין

שמאל 

ימין .

שמאל.

אחרי שאני מסיימת אני נשכבת בחזרה ונותנת באיה מבט שיפוטי.

“ישנתי.”

“אני יודעת.” איה פורקת את צמתה העבה ומתחילה לקלוע אותה מחדש. “קומי.”

“מה השעה?”

“עשרים וחמישה לשש.” 

זעם צדקני מחלחל בי.

“השתגעת, תגידי לי?!”

“קומי רוני, אבא שלי גוסס.” 

הזעם הצדקני שלי מתפוגג אל תוך האוויר ודחיפות חגיגית מעורבבת באימה נטולת מלים תופסת את כל המרחב בחדר. אנחנו לא מדברות עוד שעה שאני מתלבשת, קולעת את שערי, אורזת לי תיק גב קטן. עד שאנחנו נכנסות לאוטו הטרנטה של איה. 

בחצי הדרך לנתניה איה מתחילה לשיר פסוקי תהלים מולבשים על ניגון חסידי. כביש שש סואן מסביבנו, אנשים שועטים למקומות עבודה, חיי יום יום שוקקים לכל כיוון, ואנחנו איכשהו מחוץ לכל זה.

יענך ה’ ביום צרה.

בכניסה לחדרו עומדת אשה, שערה דהוי ורטוב, פניה חסרות הבעה, אגרופיה קמוצים. איה אפילו לא מסתכלת עליה כשהיא נכנסת לחדר וניגשת למיטתו של אביה, שפניו חסרות הבעה גם הן.

ישגבך שם אלוקי יעקב.

“אבא,” היא רוכנת מעל המיטה שלו, תלתליה הרכים נוגעים בעדינות בקו שערו. “אבא,” היא מנסה שנית, אך ללא הועיל.

ישלח עזרך מקודש.

“די, תעזבי אותו. חלאס, נגמר.” האשה בפתח מסננת. איה מרימה אליה את ראשה, ועיניה רושפות באופן שמעולם לא ראיתי וגם לא אראה.

ומציון יסעדך.

“תגידי לי עוד מילה ואני מעיפה לך סטירה. נשבעת.”

יזכור כל מנחותיך.

“מטומטמת.” האשה מסתובבת על צירה ויוצאת למסדרון.

ועולתך ידשנה סלה.

ברגע שהיא נעלמת, איה מתחילה להתייפח מעל גופו הדומם של אביה, שרק צפצופי מוניטור קלושים מודיעים לנו שהוא עוד חי.

יתן לך כלבבך.

אני נסוגה למסדרון ומוצאת את האשה מגלגלת את הפיד בפלאפון על כורסת מבקרים במסדרון באותה הבעה אדישה. מסדרון בית הרפואה מלא ריחות חזקים שמסריחים לי נורא פתאום, אני מתאמצת לנשום מלוא ריאותי.

אני נסוגה למסדרון ומוצאת את האשה מגלגלת את הפיד בפלאפון על כורסת מבקרים במסדרון באותה הבעה אדישה. מסדרון בית הרפואה מלא ריחות חזקים שמסריחים לי נורא פתאום, אני מתאמצת לנשום מלוא ריאותי.

וכל עצתך ימלא.

אני מתיישבת לידה ושולפת את החת”ת שלי, עטוף בעטיפה רכה, ופותחת בלאות את החלק של התהלים.

נרננה בישועתך.

האשה פוזלת לעברי, לתהלים שבידי, ואז מרימה מבט אל הפנים שלי.

ובשם אלוקינו נדגול.

“חבל שחוץ מלומר תהלים לא מלמדים אותכם שם גם קצת כבוד לאנשים.”

ימלא ה’ כל משאלותיך.

אני מרגישה את העלבון של איה צורב בגרון, את הכעס שלה עולה גם בי.

עתה ידעתי כי הושיע ה’ משיחו.

אני מרימה אליה מבט.

יענהו משמי קדשו.

“רוצה להגיד פרק גם? יש לי עוד ספרון.” 

השם עדי כמה אני מתאמצת לדחוף את המשפט הזה החוצה מהגרון שלי.

בגבורות ישע ימינו.

הגבות שלה מתרוממות בתמיהה ואני רואה שגם היא מבליעה משהו שרצתה לומר.

אלה ברכב ואלה בסוסים.

“טוב, יאללה,” היא מושיטה ידה לעברי ואני שולפת מהכיס ספרון תהלים קטן נוסף. “איזה פרקים אומרים?”

ואנחנו בשם ה’ אלוקינו נזכיר.

“תתחילי בפרק כ’.”

המה כרעו ונפלו.

“תודה.”

ואנחנו קמנו ונתעודד.

“שתהיה לו רפואה שלמה,” אני לוחשת.

ה’ הושיעה.

“אמן,” היא לוחשת לעצמה, ודמעה קטנה מתגלגלת במורד הפנים שלה אל תוך הספרון הקטן שלי.

המלך יעננו ביום קראנו.

אנשים מתים לך גם אם את מתחרדת, קול דק זועק בתוך הראש שלי, שעה שאני מתאמצת לנשום ולא מצליחה. אנשים מתים לך גם אם את מתחרדת.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

2 Responses

  1. הסוף של הפרק כלכך עוצמתי.
    אנשים מתים לך גם אם את מתחרדת.
    אנשים מתים לך גם אם את מתפללת.
    אנשים מתים לך כי יש אלוקים ויש לו תוכנית גדולה מאיתנו, שאנחנו מוגבלים מידי מכדי לתפוס.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן