כשאנחנו חוזרות למכון מההלוויה, איה קודרת ומכונסת בתוך עצמה, אני מרגישה רוח קטנה שמתחילה לעלות ברחובות, ורואה זקן עם טלית מדובללת על ראשו ועששית מפוחמת מורמת גבוה מול פניו בידו הימנית.
אין זה כי אם אלול, אני אומרת לעצמי.
“ערב ראש חודש אלול,” איה ממלמלת בהיסח דעת בעוד אנחנו עולות במדרגות המתפוררות יותר כל יום. “צריך לטוס לרבי.”
אני מפנה אליה מבט המום במורד המדרגות. היא מרימה אלי עיניים נחושות וכבר לא ממלמלת. “אני אשב שבעה. ואז צריך לטוס.”
אני מהנהנת.
כל מה שאני יודעת על טיסה לרבי בשלב הזה הוא שהיא הגרסא בת ימינו של לנסוע בעגלה מתפוררת לצדיק, שזה משהו שרצוי במיוחד לעשות בחגים, שזה מצריך הכנה נפשית ורוחנית מיוחדת ושזה מושך אותי בצורה יוצאת מן הכלל, כאילו איפשהו בתוכי ברור לי שזה חייב להיות השלב הבא בטיול הסוריאליסטי שלי למזרח, שהפך לטיול לכל ששת רוחות השמים.
*
סבתא מלכה דיברה אתי מזמן על השילומים שהגרמנים החליטו לשלם לניצולי המצור על לנינגרד. היא לא דיברה הרבה על ה”בלוקאדה”, רק זרקה הערות פה ושם על תפקידה כמשליכת טילים שעוד לא התפוצצו מגג האוניברסיטה שבה למדה אז, ובה ישנה אחרי שהתחיל המצור. פעם אחת סיפרה איך כל בוקר היו מתעוררים מתוך ידיעה שלא כולם יתעוררו. היה חורף מקפיא, הם אכלו קציצות מנסורת ושאריות של דבק אורגני ולקום בבוקר בכלל לא היה מובן מאליו. אבל סבתא שלי, כמו אז גם היום, קמה כל בוקר בהתמדה ועקביות שהיא עצמה מאסה בה. עזרתי לה למלא את הטפסים שדרשו ממנה ושכחתי מכך. אחרי חודשיים היא סיפרה לי שקיבלה סכום נחמד, משהו כמו חמשת אלפים דולר והחליטה לחלק אותו לשבעה חלקים בדיוק, אחד לה ושישה לששת יורשיה – האלמן של בתה יחידתה, אמא שלי, ואנחנו.
מיד כשסבתא מלכה מספרת לי על הכסף, אני יודעת שזו המתנה שחיכיתי לה מהרבי, ושהוא מזמין אותי אליו בפשטות אופיינית, בלי גינונים אבל באופן שמייתר את ההתלבטויות שעוד היו לי. אני מזמינה כרטיס וביטוח בריאות, וזה יוצא בדיוק שבע מאות דולר, הסכום שקיבלתי מסבתי.
מיד כשסבתא מלכה מספרת לי על הכסף, אני יודעת שזו המתנה שחיכיתי לה מהרבי, ושהוא מזמין אותי אליו בפשטות אופיינית, בלי גינונים אבל באופן שמייתר את ההתלבטויות שעוד היו לי. אני מזמינה כרטיס וביטוח בריאות, וזה יוצא בדיוק שבע מאות דולר, הסכום שקיבלתי מסבתי.
לקראת הטיסה, מצב רוח מוזר אופף אותי. אי שקט של התרגשות או של חרדה, ובעיקר אופוריה גדולה, מהולה בחוסר סבלנות. הגעה למקום זר תמיד היתה מורכבת בשבילי, לא משנה כמה נדודים נדדתי ברחבי העולם.
אני מתקשה להאמין שכל כך מהר, המסע הזה שוב לוקח אותי עם תיק ארוז על הגב אל בן גוריון, שוב מתרחקת מנוף ילדותי אל עבר מחוזות לא נודעים, שוב לא יודעת איך אשוב משם ומתי בדיוק.
אני טסה דרך פראג, דרוכה ומרוגשת. יושבת במטוס מלא חסידים, שמרגיש כמו אוטובוס ענק בטיול שנתי. בחניית הביניים בפראג מארגנים מניין, מניין שצופה החוצה מקירות שדה התעופה השקופים. הבגדים השחורים, המגבעות, הזקנים והקופסאות השחורות הקטנות שהאנשים התמוהים האלה קשרו למצח שלהם, כל זה מעורר עניין שקט ומסויג בנוכחים המקומיים. הם מעלים השערות שונות בדבר התנהלותם של המזוקנים הללו. אני שומעת כמה מדברים על כך שזה פלג של ההאמישים האמריקאיים. זוג אחד ניגש ושואל אותי בטון מבויש למה יש לאיש הזה חוסם עורקים על היד וריבוע על המצח, והאם זו פרוצדורה רפואית או משהו אחר. אני אומרת להם בגאווה וחשש נצחיים שאנחנו יהודים, וזו אכן פרוצדורה רפואית, רק של הנשמה במקום של הגוף.
כשיורדים מהמטוס ב־JFK, ובמונית בדרך לקראון הייטס, אני אומרת תהלים. הצצה אחרונה בקונטרס בית רבינו שבבבל, שמסביר איך עיקר התגלות השכינה של כל דור נמצאת במקום שנמצא נשיא הדור, בוודאי ממקום זה יוצאת ההכרזה שהגיע זמן גאולתכם.
אני יוצאת מהמונית, ורואה שם את זוהר, מקפצצת מעלה ומטה מרוב אנרגיה מבעבעת ורצה אליה, ועל הדרך נכנסת איתה לתוך מבנה ישן עם שולחנות וספסלי עץ צרים שנראה כמו בית מדרש של קהילה עניה במיוחד במאה שערים.
“נו, לאן הולכים?”
“מה לאן הולכים?”
“איפה סבן סבנטי?”
זוהר מסתכלת עלי במבט מודאג.
לוקח לי אולי רבע שעה להבין שאני בתוך 770, בית הכנסת ובית המדרש הגדול של עדת חסידי ליובאוויטש שנראה הרבה פחות מרשים מהשם המפוצץ שלו, ושהגעתי ליעד שלקראתו יצאתי לדרך. הסתירה בין ההכנה האפית לבין מה שנגלה אלי היא גדולה, ובמיוחד מאכזב אותי שלא ידעתי לאן אני נכנסת כשנכנסתי, שפספסתי את הטקסיות הקטנה.
אבל אז אני מסתכלת ארוכות דרך מחיצות הזכוכית, ורואה למטה את הקירות שמחופים בעץ, רואה את בימת העץ שמכוסה בשטיח ואת הכורסא האדומה המלכותית שמונחת עליה, רואה לפחות מאתיים איש יושבים מול ספרים פתוחים וקול תורה עולה מבטן האדמה, ויש ריח באוויר, והוא ריח של יושן ושל משהו אמיתי כזה, של פעם, ובעיקר הוא ריח של בית, ואני עוצרת ומריחה ונושמת מלא חופן האוויר הזה, מלוא ריאות הקדושה הזאת.
וצומחת בלבי התרגשות חזקה, קמאית, שהולכת ומתעצמת ומביאה דמעות ללחיי שמאדימות ממאמץ נפשי, ואז רוגע ושלוה, ואין זו כי אם ידיעה ברורה שהגעתי הביתה. ולא סתם הגעתי הביתה, אלא כל מה שעברתי ועשיתי וחוויתי בחיים שלי, הכל היה הקדמה, הכנה ואמצעי להביא אותי אל המקום הזה. הכל נבנה, קומה אחר קומה, כמו פיגומים שנועדו להכין את השטח לנקודה אחת במרחב ובזמן של חיי –
לכאן
ולעכשו.
*
בשלושת השבועות הראשונים אני ישנה בביתה של דודה של זוהר, שגרה בפלטבוש, מרחק עשרים דקות נסיעה ברכבת התחתית. היא נותנת לי את עליית הגג שלה לשימושי האישי, ואני מתאהבת בה מהרגע הראשון. אני תמיד מתאהבת במקומות שהופכים להיות שלי, הפינה שלי בעולם. בעליית הגג יש מיטה זוגית, ושולחן ישן, ובעיקר מנורה עם אהיל של פעם ועוד יותר בעיקר קירות אלכסוניים נוטים פנימה ובתוכם חלונות אלכסוניים.
אחרי שלושה ימים של לקום מוקדם, ולרוץ לרכבת התחתית כדי להספיק לאכול ארוחת בוקר בבייקרי תוך כדי לימוד חסידות, ואז לרוץ לתפילות במניין של הרבי, ואז לרוץ לשיעורים והתוועדויות, אני מתוודעת לתחושה הברורה שאני בכלל כבר לא דורכת על הקרקע כאחד האדם, ואפילו לא מרחפת מעליה כמו המורמים מעם. אני מרגישה שאני שוחה בתוך מרק של אלוקות, ומתוך ההסתכלות הזאת כל המציאות נראית כמעט שקופה, מנסה כמעט לשווא להסתיר ולכסות על האלוקות המפעמת בתוכה. כמו אז, בסליפר, רק לא ברגע של התגלות, אלא בקביעות, יום אחרי יום.
למרות החששות שלי, אני לא מרגישה בדידות או זרות, כמו שאני בדרך כלל מרגישה בהגיעי לעיר זרה. הגוף שלי נינוח ורפוי במציאות של הנוחות והיופי של השכונה הניו יורקית בבוקר ובלילה, בשילוב הקדושה והטהרה של ברוקלין של קודש בכל שאר שעות היום.
אני יורדת למטבח של דודה רייצ’ל, ופוגשת בה ובשכנתה לוגמות קפה.
“בוקר טוב,” הן מחייכות אלי חיוך אמריקאי רווי חביבות לא מעושה ובמבטא אמריקאי שמזכיר לי את הסדרות שראינו בילדות בהיחבא.
“בוקר אור,” אני משיבה, מוזגת לעצמי שתיה לכוס החד פעמית ומתבלת בחלב ישראל שנקנה במיוחד עבורנו באחת מהשכונות של הדוסים.
“זו מייגן. חברה שלי.”
“נעים מאד.”
“זו רוני, חברה של זוהר,” היא פונה לחברתה. “הן ליובאוויטשער.”
“אה.” מייגן מערבבת את המשקה שבכוסה בידענות. “אז איך ניו יורק?” היא מתעניינת.
מייגן באמת נורא חביבה, ונורא מתחשק לי להיות חביבה אליה בחזרה, אז אני אומרת לה במלוא הכנות, “אני לא יודעת.”
מייגן בוהה בי משל הייתי חייל של הקונפדרציה במעוז היאנקים.
“לא ממש הספקתי להרגיש את ניו יורק… אנחנו רוב הזמן בקראון הייטס.”
“אהה… אבל מה חשבת על מנהטן באופן כללי?”
“אני…” באופן כמעט לא רצוני אני משפילה את עיני ולא בטוחה אם אני יותר מובכת או משועשעת. “אני עוד לא הייתי במנהטן.”
“ברצינות?” היא נשמעת כמעט סקפטית. “ברצינות את כבר שבוע בניו יורק ועוד לא היית במנהטן?”
“כן…”
“ברצינות.”
“ברצינות.” אני מחייכת והשעשוע גובר על המבוכה ואני מרגישה צורך לומר לה משהו אמיתי שיבהיר לה קצת ממה שבטח נשמע לה פסיכי לגמרי. “לא באתי בשביל מנהטן. באתי בשביל הרבי מליובאוויטש. זה כמו… כמו התאהבות. כשאי אפשר לחשוב על שום דבר אחר, וכל דבר אחר בעולם הופך להיות תפל. מלבד האהוב.”
“וואו.” מייגן נראית לי מהורהרת לרגע, ואז מחליפה מבטים רבי משמעות עם רייצ’ל.
אז למחרת אני נוסעת למנהטן. מצטיידת בערכות נרות שבת ומציקה לעוברים ושבים, מקבלת מבטים עצבניים וקצרי רוח, אדישים, מתעניינים ואוהבים עד בלי די. חצי־נערה חצי־אשה בלב מנהטן, בחצאית דמויית ג’ינס, גולף פרחוני מהשוק בפושקר, מגפיים ירוקים הזויים שנשארו לי מפעם, עיניים הכי נוצצות שהיו או יהיו לי, וודאות שקטה ומטורפת שאני אוחזת בקצה גלימתה של האמת.
וכשאני עומדת שם, עיני פעורות לרווחה, אני מרגישה שבתודעתי מנהטן מחליפה צורתה, פושטת את מעיל הווינטג’ היוקרתי, המתוחכם וההיפסטרי שלה, שוכחת לרגע שהיא טבורו של עולם בתפיסתה, ומגלה את הזרועות הפצועות, את כפות הרגליים שצורתן עוותה משנים של הנעלה לא מותאמת, את עצמות הבריח הפגיעות והשבריריות. אני רואה דרכה, ואחרי שראיתיה במערומיה אני כבר לא יכולה לקחת ברצינות את הדמות שהיא עוטה על עצמה, וכל ההתפעלות והנחיתות מתחלפות בחמלה יוקדת.
המעטה של מנהטן עבה כל כך, שצריך לחפור עמוק כדי לבקע אותו ולגעת באלוקות שמאירה דרכו, אבל במקום שאני נמצאת עכשו, אני אפילו לא מתאמצת. כל המציאות כולה, ומשהו פנטסמגורי כמו מנהטן על אחת כמה וכמה, נמסה אל תוך בליל אלוקי, שבו שום דבר לא מרגיש בעל ממשות, ואפשר לראות דרך המציאות אל השורש שלה בכל רגע נתון.
האוויר של מנהטן מתחיל להתקרר לקראת החורף, ואני נכנסת לאחת החנויות הקרובות לתחנת הרכבת התחתית שממנה אני יודעת לנסוע בחזרה לקראון הייטס. בחנות אני מחפשת לעצמי מעיל חם, כי ממש ממש אין לי. אחרי שאני מורידה עליונית שחורה אלגנטית מדי, אני לובשת מעיל אפור עם כפתורים שחורים גדולים, שמזכיר קצת מדים של חיילים אוסטרים באזור מלחמת העולם הראשונה, ובו ברגע אני יודעת שבמעיל הזה אפגוש את בעלי, יהא אשר יהא, וגל של התרגשות עובר בי, התרגשות מהולה בוודאות, מהולה בעצמי מתבונן שעוד שניה מתעלף מכל ההזיה הזאת.
*
ואז, ראש השנה.
שבוע שאנחנו מתפללות בדבקות יתרה כל יום, ולומדות מלא חסידות כל יום, והעולם כולו ניבט אלינו מבעד למחיצה דקה, מבעד לדוק של סוריאליזם, כאילו הספרים הפכו להיות המציאות האמיתית, והמציאות מול העיניים – איור של ספר. ראש השנה מגיע.
שבוע שאנחנו מתפללות בדבקות יתרה כל יום, ולומדות מלא חסידות כל יום, והעולם כולו ניבט אלינו מבעד למחיצה דקה, מבעד לדוק של סוריאליזם, כאילו הספרים הפכו להיות המציאות האמיתית, והמציאות מול העיניים – איור של ספר. ראש השנה מגיע.
מראש השנה הזה נחרטות בזכרוני יותר מכל השפתיים שלי. הן מתנפחות מרוב מלח, הופכות אדומות מאד וכואבות מאד ויפות מאד, וכל האושר־כאב שלי מתנקז אל דמעות מלוחות שמתנקזות אל השפתיים שלי שעומדות על סף פיצוץ ממאמץ הניקוז.
אני בוכה. בוכההמון, והבכיות הנוראות משחררות ומזככות, ואני חושבת בעיקר על זה שזה לא ייאמן היכן הייתי ואיפה אני היום.
בכל יום מחדש התפללתי אל ה’ שיראה לי את הדרך שהוא רוצה שאלך בה, ובכל יום מחדש הוספתי בסתר לבי, שירצה שאלך באיזו דרך כיפית, מגניבה, שאני ממילא רוצה ללכת בה. והדרך הכיפית הזו הובילה אותי לכל מיני מקומות, שחלקם הניכר בטוח לא הותוו במסלול המקורי של הקב”ה. אז בלית ברירה הוא נאלץ להתלוות אלי בכל המסעות המפוקפקים שלי, נאלץ לרדת ולהיות אתי גם במקומות מפוקפקים, נאלץ לטבול יחד אתי, בכל הודו והדרו, בכל המקומות הנמוכים ביותר. רק מתוך אהבה אלי, ומתוך התמסרות והחלטה נחושה שלא לשחרר אותי, לא משנה לאן אגיע.
והיום, בעודי עומדת נקיה ורחוצה מבחוץ ומבפנים, אני מרגישה, כמו אז באג’מר, בושה וחרטה עמוקה על המקומות שלקחתי אותו אתי אליהם. אבל הפעם, שלא כבאג’מר, אני מרגישה גם שמחה והכרת תודה גדולות אף יותר, על זה שלא רק שלא עזב אותי בתוכם, אלא בא אתי, ואז הוציא והציל וגאל ולקח אותי משם.
חדווה תקיעא בליבאי מסטרא דא ובכיה תקיעא בליבאי מסטרא דא.
שמחה תקועה בלבי מצד זה ובכי תקוע בלבי מצד זה.
והאינטגרציה המופלאה הזאת מנפחת את השפתיים שלי לדרגות של פצע פתוח שנראה לי יפה נורא, ברובד הגשמי והסמלי.
יש רגעים בתחילת האהבה שמספיקים לשאת על גבם את ההמשך שלה כולו.
כל התשרי הזה.
2 Responses
הפרק הזה שאב אותי אליו והעלה לי דמעות העיינים
כל כך הרבה רגשות עמוקים שבעצמי חשתי ב770 ופשוט לא הצלחתי להגדיר אותם במילים
ההלם מהפגישה הראשונה של 770 והריח הזה של המקום
הימים האלה שהלוז נקבע לפי התפילות , השיעורים וההתוועדויות
היציאה מהבועה הקדושה הזו אל העולם הגשמי שאין בו ממשות
וההלם הזה של האנשים שעוד לא היית במנהטן… אין חבדניקית שלא חוותה😅
הגדרת את התחושות בבהירות והכתיבה מאוד יפה
מרתק אותי כמה אפשר להשאב למציאות הסובייקטיבית, להזדהות איתה, לשאוף ולבקש ולהרגיש את המקום הנכון… כמה החוויה הזו יהודית-אוניברסלית לאו דווקא דרך חב”ד, כמו שלאו דווקא דרך הודו או דרך מנטליות התיישבותית, וכמה הכותבת מביאה את זה.
לא פעם ראשונה שהסיפור נוגע בחוויות רוחניות שקל להזדהות וקשה כל כך לתאר במילים.