יום כיפור מתקרב.
זוהר ואני עוברות לקראון הייטס, לבייסמנט קטן, חנוק, נקי, ואפילו בעל חלון בבעלותה של אשה מבוגרת שחיה עם העובדת ההיספנית שמטפלת בה. אנחנו מקבלות חדר קטן משלנו וגישה למקלחת ולשרותים של הבית. הכל נורא פשוט בבית הזה חוץ מהמקלחות. המקלחות של אמריקה מרכזות בתוכן את שיירי הפאר וההדר שהאומה הזו נודעת בהם. ידיות וברזים בצבע נחושת, עם פיתוחים בסגנון של פעם.
יום לפני הצום אני מביאה את מחזור הימים הנוראים שלי ומחביאה אותו בתוך התקרה של 770. מערכת המיזוג של 770 נמצאת בחלל שמתחת לתקרה שלו, בין התקרה המקורית לבין תקרת אריחים ניתנים להזזה. במקומות מסוימים האריחים הוזזו ממקומם, וניתן להכניס דברים לתוך החלל שנוצר. בהיעדר עירוב לעתים קרובות צריך לשמור חפצים במקומות ציבוריים ולשם כך – צריך סליקים.
הצפיפות ב־770 בכיפור גדולה יותר מבראש השנה. יותר אנשים התקבצו, ולרגעים אתה מרגיש שאתה לא באמת צריך את הרגליים שלך לעמוד עליהן. המקום שלך בחלל מוחזק לחלוטין על ידי הגופים שמסביבך. יש אנשים שזזים באי נוחות, נרתעים מהדחיסות הרבה, אבל אני לא מרגישה את זה. כשאני נכנסת לעזרת הנשים, הנשמה שלי נפרדת קמעה מהגוף, והגוף מפסיק לשנות לי כל כך. שלוה ונינוחות פלאית יורדות עלי, ואני לא חרדה לפתע לא למרחב הפרטי שלי ולא לבהונות שלי. איכשהו, דוקא במצב התודעתי הזה, אני תמיד מוצאת את עצמי במקומות טובים. אני לא נלחמת עליהם, זה קורה מעצמו, כאילו יד נעלמה מעמידה אותי בדיוק במקום שצריך, ברגע שאני מרפה ונותנת לה להוביל אותי.
בבוקרו של הצום אני מוצאת את עצמי בפינה עם ראות מעולה במה שנקרא ה”אקווריום” – החלק של עזרת הנשים שנמצא בחלק הרחוק ביותר מבימת התפילה וארון הקודש, אבל צופה ישירות אליהם, כמו היציע השווה ביותר בתיאטרון, ורובו מכוסה בזכוכית חד־צדדית. אין איפה לשבת ב־770 בתשרי. מקומות הישיבה שמורים רק למי שממש לא יכולה לעמוד, ואני לא שייכת בשום צורה לקטגוריה הזו.
בבוקרו של הצום אני מוצאת את עצמי בפינה עם ראות מעולה במה שנקרא ה”אקווריום” – החלק של עזרת הנשים שנמצא בחלק הרחוק ביותר מבימת התפילה וארון הקודש, אבל צופה ישירות אליהם, כמו היציע השווה ביותר בתיאטרון, ורובו מכוסה בזכוכית חד־צדדית. אין איפה לשבת ב־770 בתשרי. מקומות הישיבה שמורים רק למי שממש לא יכולה לעמוד, ואני לא שייכת בשום צורה לקטגוריה הזו.
בחצי הראשון של היום אני מחזיקה ראש, אבל בחצי השני, רעבה וצמאה ועייפה, אני יוצאת החוצה להתאוורר. הראש שלי סחרחר, ואני לא בטוחה מה אני רוצה או צריכה עכשו. אני מתיישבת ישיבה מזרחית, משעינה את ראשי על הקיר מאחורי וצופה על הרחוב הגדול שמולי, איסטרן פארקווי. החיים שוקקים שם, התנועה זורמת, כל כך לא כמו יום כיפור בארץ. אני מנסה לקום ומרגישה פרץ בחילה פתאום, הלב שלי הולם בחוזקה, מופיעות נקודות ממול לעיניים. אני מתיישבת חזרה, ועוצמת את העיניים חזק. כשאני פותחת אותן פניו של איש השלג מבליחות על הכביש שמולי בפתאומיות וללא הכנה, ומרוב בהלה אני עוצמת אותן שוב. כעבור רגע פותחת והחיזיון נמוג.
אני חוזרת פנימה. אנחנו מתקרבות לנעילה. הרגליים בקושי מחזיקות אותי. אני מדדה חזרה לאקווריום (למרות שאי אפשר באמת לדדות בהעדר רצפה שאפשר לדרוך עליה). נאחזת בלאות בין שמים לארץ.
ואז אני רואה יד מושטת לעברי. יד צנומה אבל חזקה. אני תופסת בה ומונפת אל השולחן שבקצה האחורי של האקווריום. מושיטת היד עומדת רגיל, אבל אני גבוהה יותר ממנה, ולכן אני עומדת וראשי תקוע בחלל שבין התקרה העליונה לתקרה התחתונה, במרווח המיזוג שבו דאגתי לאחסן את המחזור שלי עצמו. ועם זאת, דוקא משם נפתח לי בכל הדרו מראהו של ה־770 במלואו, ללא מחיצות וללא הסתרים. ועד שאני מצליחה לעכל את הנס הזה, אני שומעת קהל גדול מכריז:
“שמע ישראל, ה’ אלוקינו, ה’ אחד”
ואולי גם שפתי דובבות, אני לא שמה לב.
ותקיעת שופר עוצמתית.
ועיניים נמלאות דמעות.
וטהרתם.
*
אבא לא גזר על עצמו מיד בדידות נצחית. זה קרה בהדרגה.
בשנה הראשונה היה עסוק באבל שלו ובאבל שלנו, שאיכשהו לא הושפע יותר מדי מכך שארזנו את חפציה. ההעדר היה מורגש כל כך שהיא כמעט היתה נוכחת.
בשנה השניה הגיעו כמה הצעות שאבא הדף מיד כי תמר בדיוק התחילה להיפגש עם אודי, ויש גבול לכמות החתנים והכלות שמשפחה אחת יכולה לשאת בכל רגע נתון.
בשנה השלישית היתה החתונה שלה, ובחתונה עצמה ניגשה אליו שפרה הורוביץ, שהבן שלה כבר מזמן לא צלע, והצביעה לכיוון שאטנית רחבת גוף שישבה בשולחן ליד, שערה הגלוי ארוך ומתולתל, ובהסח הדעת הניעה את המזלג בצלחתה בתנועות סיבוביות. כשסובבתי ראש, תוך כדי הריקודים הפרועים של חברות הכלה, ראיתי את אבא משפיל את עיניו בזווית חדשה.
בחודש שלאחר מכן אבא נעשה שותק יותר מהרגיל, וקמט חדש בצבץ בצד שמאל של פיו.
שמוליק היה הראשון ששם לב שמשהו לא תקין. שאבא עוצר במקומות לא רגילים בסיפור שלפני השינה, שהוא חותך מלפפונים בפרוסות עבות יותר. פעם אחת אפילו מרח לו גבינה לבנה במקום קוטג’, וזה היה ייהרג בל יעבור עבור שמוליק.
ערב אחד הוא נכנס לחדר של אבא ומצא אותו יושב על המיטה, בוהה בדלת המראה שאמא שלי התקינה רק לפני כמה שנים, מתפעלת מהחיסכון בחלל ששילוב ארון עם מראה יכול לאפשר. אבא העביר יד במה שנותר משערו, ושמוליק ראה גם את היד על עורפו של אבא, וגם את הבעת פניו שהשתקפה במראה שמולו. זה שכנע אותו סופית שמשהו לא תקין.
הוא חזר לסלון, ניגש אלי, מרוחה על ספה ובוהה באייפד שלי, ולחש באזני באיזה מיליון דציבלים:
“רוני, אבא עצוב.”
בגלל שאת שאגת הלחישה הזו הוא עשה היישר אל תוך האוזן שלי, דבר ראשון הרחקתי אותו מעלי, ולקח לי כמה דקות עד שהמלים שלו חלחלו פנימה. משכתי אותו אלי והעמדתי אותו מולי.
“מה קרה, שמוליק?”
“אני אומר לך, נו. אני יודע, אבא עצוב.”
במחווה שהפתיעה אותי אימצתי את שמוליק אלי ונשקתי לו.
“כולנו קצת עצובים עדיין, שמוליק. גם אתה בטח עצוב.”
“אבא עצוב אחרת.”
משכתי את שמוליק אלי לחיבוק. שמוליק ריפה את גופו אבל תוך פחות משניה הקשיח אותו חזרה והשתחרר מהחיבוק שלי. “בואי.”
כמו סהרורית, בלי לתת לעצמי דין וחשבון או להפעיל שיקול דעת בוגר, נשרכתי אחריו לחדר השינה של ההורים שלי. אבא ישב על מיטתו, מיטת יחיד מכוסה בשמיכת קיץ משובצת. שידה קטנה עדיין הפרידה בין המיטה שלו למיטה של אמא, שכוסתה באותו כיסוי פרחוני שעליו הנחנו אותה אחרי הכל.
כמו את הפסיפלורה, את המיטה לא מזיזים.
אבא נראה שפוף, וכשנתתי לשמוליק לקרב אותי לדלת, שמעתי התייפחות חנוקה.
אבא מתייפח זה לא מחזה שהיה אמור להיראות על ידי, ואני נסוגותי מהר, מנסה למשוך את שמוליק אתי, אבל הוא שחרר צעקה נרגזת ואבא פנה מבועת לאחוריו, אחורי כף ידו מוצמדים אל מתחת לאפו, עיניו בורקות.
הוא הביט בי בשקט, בבושה, בתחינה, ברתיעה, בכעס, בקרביים נקרעות.
“הכל בסדר?”
“כן, סליחה, אבא. שמוליק קצת באטרף.”
שמוליק זרק בי מבט מחאה אלים ועבר את שתי המיטות לעמוד מול פניו של אבא.
“אבא.”
“כן שמוליק.”
“למה אתה בוכה?”
“אני לא בוכה.”
שמוליק המשיך לעמוד מול אבא ולאבא לא היתה ברירה אלא לסגת.
“אני קצת עצוב.”
“בגלל שאמא מתה?”
אצבעותיו של אבא רעדו. הוא התמהמה.
“זה בגלל שאמא לא חוזרת, אבא?”
ידיו של אבא רעדו יותר ושמוליק התקרב אליו ולחש באוזנו בקולי קולות, כהרגלו: “אני יודע שהיא לא חוזרת כבר. כבר הבנתי. כבר אמרו לי.”
אבא לפת את שמוליק ונשנק. אחרי כמה דקות של חיבוק לשמוליק נמאס והוא זחל החוצה לשחק, מעמיד פנים שהוא לטאה. עמדתי עדיין מאחורי גבו של אבא, מנסה לקחת צעד אחורה כל כך בשקט שהוא לא ישמע.
עוד ארבעה צעדים אוכל כבר להיות בדלת. אבל אז אבא הסתובב.
“רוני, בואי תשבי.” הוא החווה על המיטה שלו. המיטה של אמא, בידוע, הייתה מחוץ לתחום. מצבה באמצע שטח מחיה, שתמיד גורמת לך להרגיש לא נוח עם זה שאתה חי.
התיישבתי על קצה מיטתו. שתיקה. אחרי חמש דקות נמאס לי.
“אתה בסדר, אבא?”
“ברוך השם, ברוך השם.”
“זה שהוא ברוך לא אומר לי אם אתה בסדר או לא.”
אבא חייך. גם בוכה וגם מחייך בטווח של רבע שעה זה כבר חריג חריג חריג.
“אני…” אבא חיטט בכיס של הז’קט שלו והוציא משם קופסא. “תראי.”
פתחתי את הקופסא וראיתי טבעת דקה עם יהלום זעיר בתוכה.
“מה זה?”
“טבעת.”
“זה של אמא?”
“לא.”
שנינו שתקנו.
אבא פתח את הפה לדבר והיתה לו הבעה של אדם שלוחץ על הדק של אקדח שהקנה שלו מוצמד אל חזהו. “קניתי את זה למישהי, רוני.”
הנחתי את הטבעת על המיטה בינינו, בסמוך לקופסא שלה, שכבר היתה מונחת שם פעורת פה.
“אתה מתחתן?”
אבא הניח שתי כפות ידיים על פניו.
“לא.” והסיר אותן בהחלטיות.
“אז מי מתחתן?”
“אף אחד לא מתחתן.”
“אז בשביל מה קנית טבעת?”
“עשיתי טעות.”
“קנית טבעת בטעות?”
“אפשר לומר.”
הבנתי שהשיחה הזאת הסתיימה. אנחנו משחקים בשאריות. אבא ארז את הטבעת חזרה בקופסא שלה והניח אותה בכיס שלו. אחר כך קם, ויישר את הקפלים הקטנים שנוצרו בצדי המיטה של אמא.
החלון, שווילונותיו הקלילים נעו בבריזה האביבית רק לפני דקה, נטרק בפתאומיות.
*
החצרות האחוריות והמרפסות של קראון הייטס מתמלאות במבני עץ רעועים. למתבונן הלא-יהודי מהצד זה נראה כאילו לכולם נולדה בבת אחת שלישיה, ופתאום דחוף להם ללא שהיות להרחיב את הבית.
החצרות האחוריות והמרפסות של קראון הייטס מתמלאות במבני עץ רעועים. למתבונן הלא-יהודי מהצד זה נראה כאילו לכולם נולדה בבת אחת שלישיה, ופתאום דחוף להם ללא שהיות להרחיב את הבית.
הסתו מתפשט חזק, סתו אמיתי, מהסוג שאין בארץ, כי על דרך האמת יש לנו רק שתי עונות של ממש.
הגן הבוטני של ברוקלין מקדם את פני בצבעוניות פרועה. צהובים וכתומים מתערבבים בסגולים העמוקים ובלובן הזהיר של עצי האגס. וכמו זיקוקים בשמי הערב, כל זה טובע ביורק המסנוור מסביב. עוד מעט אצטרך להפרד גם מכאן.
ההליכה בשבילים מרגיעה אותי. הם כמעט ריקים מאדם, יש בהם צלילי ציפורים בודדות שכמו משגרים אותי לבטן האדמה, מקשרים אותי למשהו בסיסי ובראשיתי, שמאזן ומכבה את הרעש מבחוץ. לפעמים על ענפי אחד העצים שלידי חולף סנאי. לפעמים, כשאני הולכת בשביל חדש, אני מגלה סככות ישנות ורעועות, שנראות כמו חופות שניטעו באדמה. אני מתיישבת על ספסל באחת מהן ומחשבותי –
בעומק האור אתה שוכח מי ומה אתה. כל מי ומה שהיית, כל חלקיקי האני שצברת מוזזים הצדה מפני ההארה הגדולה. אבל הם לא באמת הולכים לשום מקום, רק נכנסים לתרדמת, וכשהאור ידהה מעט (והאור ידהה) הם יצופו ויתבעו את אשר להם. האם אני מרגישה את זה עכשו? מה לי ולרוח הסתווית העדינה שמלטפת את גב כף ידי, שהיא כולה זָרוּת של פאתי ניו אינגלנד? מה לי וליערות המלכותיים, לי ולשבילים האציליים? נכנסתי לתוך מציאות של אנשים אחרים ואי אפשר לחיות חיים של אנשים אחרים, למרות שלפעמים נורא מתחשק.
בעודי ישובה בגזיבו העדין שבגן הבוטני של ברוקלין, סככה שבוודאי היתה פעם מעודנת ומעוצבת והיום נראית עתיקה ומתפוררת, ודאות עמוקה יורדת אלי – אני אצטרך לחזור. אולי לא עכשו, אולי לא בקרוב, אבל אני אצטרך לחזור.
לחלוק הלבן.
לסטטוסקופ.
לבית.
לאבא.
תגובה אחת
איזה משפטים אמלה.
השיחה הסתיימה ואנחנו משחקים בשאריות
ההעדר היה מורגש כל כך שהיא הייתה כמעט נוכחת
יואו