שמחת בית השואבה מתחילה.
מדי ערב חוסמת משטרת ניו יורק את רחוב קינגסטון המוביל אל 770, ואת חלקי הרחובות שחוצים אותו בסמוך אל הצמתים, ונחיל ענק של יהודים בגדלים, צבעים ומלבושים שונים ממלא את הערוץ הזה. בתחילת הערב במה ענקית נפרשת באזור המרכזי ביותר, ואמנים מנגנים שעות ארוכות, לשמחת ההמון המקפצץ. דוכני קרנבל נפתחים מסביב – נקניקיות בלחמניה, צמר גפן מתוק, גלידה, פופקורן, שתיה קלה. לא רק תושבי קראון הייטס פה – יהדות ניו יורק כולה, כולל הישראלים שבה, יודעת איפה המסיבה הכי טובה בעיר. כיפות שחורות וכיפות סרוגות וכיפות יחי ושטריימלים ואין־כיפות וספודיקים וכובעי קאובוי שחורים – כולם מתערבלים זה בזה, עולים ויורדים, קופצים, ואוחזים ידיים, ויוצרים שרשראות אנושיות, ומסתובבים זה עם זה בזרועות שלובות, ושוטרים חביבים והדורי פנים מחזיקים את עצמם שלא לצאת במחול גם כן.
לאט לאט, ככל שהלילה מתקדם, הדוכנים מתקפלים, הבמה מתרוקנת והנחלים שסביבה מידללים.
או אז, מאתיים מטר משם, בצומת הרחובות קינגסטון ומונטגומרי, מתחיל האפטר פארטי לרציניים בלבד.
הצומת, הסגור לכל הכיוונים, הופך למעגל רוקדים ענק, קטן יותר מקודמו אבל נחוש פי כמה וכמה. אלה לא שמים לב יותר מדי לכוריאוגרפיה או לביצוע או אפילו לליווי המוזיקלי. הריקוד הוא לא כדי להרשים או למצוא חן. הוא אפילו לא כדי להנות. הם רוקדים כי צריך לרקוד, וכי זה מה שעושים בשמחת בית השואבה. רוקדים וזזים ונעים ומסתובבים. הרגליים שלהם נעות את המצוה, בתנועה אינסופית, עד עלות השחר. הם שמחים שמחה מיוחדת, לא מוכרת – שמחה שאיננה תגובתית, שאינה מצריכה משהו שֶׁיְּשַׂמֵּחַ. זו שמחה פנימית שנובעת מהחלטה לשמוח, כי מה שצריך עכשו הוא לשמוח, כי זה מה שֶׁצֻּוֵּינוּ. מסביבם עומדות אנחנו, כמו מעודדות ביציע, וריקוד כפות הידיים המוחאות שלנו גם הוא חלק מהריקוד הכללי.
הצומת, הסגור לכל הכיוונים, הופך למעגל רוקדים ענק, קטן יותר מקודמו אבל נחוש פי כמה וכמה. אלה לא שמים לב יותר מדי לכוריאוגרפיה או לביצוע או אפילו לליווי המוזיקלי. הריקוד הוא לא כדי להרשים או למצוא חן. הוא אפילו לא כדי להנות. הם רוקדים כי צריך לרקוד, וכי זה מה שעושים בשמחת בית השואבה.
הגופים נעים, כפות הידיים נעות, הלילה הסתווי של ניו יורק זרוע כוכבים, וכשאני מרימה את הראש, אני רואה, בבהירות שקשה לדמיין, עגלה של אש, וסוסים של אש רתומים אליה, ועל העגלה צורתו של בית המקדש, גם היא מאש, והסוסים דוהרים בזיגזג, עושים את דרך הירידה הפתלתלה מן השמים אל הארץ. רעמותיהם הלוהבות של הסוסים מתנפנפות באוויר, מותירות שובל של ניצוצות מאחוריהן, גחלים עוממות.
אני רוצה לצעוק, והקול נעתק מפי, אני רוצה לזעוק “הנה זה!”, שכולם ירימו את עיניהם למרום יחד אתי, והצליל נתקע בגרוני. אוויר הלילה שהתקרר בחדות בימים האחרונים חונק אותי. אני מורידה מבט לראות אם עוד מישהו רואה, אבל הקהל, עיניו במעגל הרוקדים, ובית המקדש היוקד נישא בשמים לעיני בלבד. אני מרימה עיניים שוב וכל האש הזו נבלעת בריצודו של כבל חשמל באוויר הלילה, כחזיון שווא.
אבל אני יודעת, איכשהו יודעת שגם אם מה שראיתי היה כבל נע ברוח, איכשהו לרגע הצצתי פנימה, עמוק אל מתחת למעטה הנסתר של המציאות.
ובאותו רגע בית המקדש ירד אלי באמת.
*
בשני הלילות הראשונים אני מחזיקה את עצמי עד אחת עשרה ואז נשברת ופונה למיטה. הרצף הזה של ראש השנה, כיפור ואז סוכות התישו אותי לגמרי. העיניים נעצמות לי, הגוף רפה. ביום השני של חול המועד אני מתחפרת בשמיכה שלי בצהרי היום, ושמה אטמי אזניים, נחושה לישון שנת צהריים של ילדים כדי להיות ערנית מספיק לקראת הלילה. חברותי לחדר לא נראות באופק. בשבע בערב יקיצה פתאומית, חטופה. תכף שקיעה. הלב מחסיר פעימה, כמעט כאילו אני מתרגשת. הגוף מחזיר את תחושתו לעצמו לאט לאט, איבר איבר. אני מתיישבת על המיטה ומסתכלת על המזוודה שלי, פרושה על הרצפה. התקרר כל כך בימים האחרונים, זה סתו ניו יורקי אמיתי. אתמול עשר דקות אחרי שנכנסתי לבית גם התחיל לטפטף.
אני מתכופפת ושולה מהמזוודה את המעיל האפור עם הכפתורים השחורים שקניתי לעצמי במנהטן, מעיל שעשוי כולו מתקוה פועמת. אני פורשת אותו בעדינות על המיטה שלי ונעמדת להסתכל עליו מלמעלה. הצמר המעודן והכתפיים הנפוחות מעט ממתנות את המראה הצבאי.
יהיה לי חם סוף סוף.
החושך מוחלט. הבית שבו אני ישנה הוא עצמו על רחוב מונטגומרי ומשם לצומת המדובר חמש דקות הליכה. הארוע המרכזי עוד בעיצומו והיום אני מהורהרת מדי בשביל המון האדם. אני קונה לעצמי בצעד לא מוסבר צמר גפן מתוק ואז נחנקת במשך איזה רבע שעה מסוכר צבוע שמחליק בקושי במורד גרוני. האצבעות שלי דביקות ואני נכנסת לסופר שעל הצומת, ומוצאת כיור לשטוף בו את ידי. כשהמים מטפטפים על אצבעותי, אני כל כך שמחה פתאום שאני לבד. שאני זוכה שוב לחוות דברים לבד, כמו שהיה במזרח. הביחד הדביק של המדרשה התיש אותי, ורק כשאני עומדת מעל הכיור ורואה את המים יורדים לניקוז ומעבירה כף יד רטובה על עיני, אני מבינה כמה התיש.
אני יוצאת מהסופר ונכנסת לכניסת הבניין השכן. לוקחת מעלית לקומה האחרונה, ומזהה את פתח היציאה לגג שמישהי הראתה לי לפני כמה ימים. מהגג שמחת בית השואבה מיניאטורית ודמוית תבשיל, ואני נושמת את האוויר שלה מבלי להתערות ממש בהמולה. המון אדם, נחילי אדם, כל מה שאירופה חשבה שהיא עומדת להכחיד לפני שמונים שנה. אני מתיישבת ומשעינה את גופי על אחד מהמעקים. עיני נעצמות בשלוה מוזרה כל כך בתוך המוזיקה המחרישה, בתוך הבסים שחודרים לבטן, בתוך אוויר הלילה שהפך קפוא ממש, בתוך הגג הזר שאני יושבת עליו במדינה זרה.
הלעומת זה של מסיבת הפול מון בנפאל.
כשאני פותחת את עיני, המוזיקה כבתה. אחרי אחת עשרה אסור מוזיקה מרמקולים. החסידים הרוקדים מפזמים לעצמם, לפעמים יש גיטרה. על הגג יש שקט ברוקלינאי ורוח חודרת לעצמות. אני מתרוממת ויורדת חזרה למעלית ואז למטה עד ליציאה מהבניין, שמובילה אותי היישר אל צומת מונטגומרי־קינגסטון שבו התרכזו עכשו, כמדי לילה, הרוקדים הכבדים, שלא עוצרים כשהחגיגה נגמרת.
אני מצטנפת בתוך המעיל שלי, אור הפנסים משתקף בכפתוריו השחורים, הגדולים והמבריקים, ומצטרפת למעגל הנשי שמסביב לזירת הריקודים. לא כזה מעט אנשים, אני אומרת לעצמי. יש פה איזה שלוש מאות איש לפחות, אבל יחסית לרבבות של מקודם זה מרגיש כמעט אינטימי.
הם שוב רוקדים. גברים מזוקנים בסירטוקים ובחורים במקטורנים קצרים אוחזים במבקרים. הם מפזמים ומפזזים. אני מוחאת כפיים בעוצמה הולכת ועולה.
הפנים מתחלפות זו בזו, אבל לכולם זקנים וכיפות וכובעים וחולצות לבנות, ואני עדיין אאוטסיידרית לעולם החרדי, ועדיין רואה בהם לפעמים מאסה בשחור־לבן. מקרוב הפנים שלהם יפות כל כך – סמוקים ומנצנצים מזיעה, עיניהם בורקות.
איך העיניים של כולם בורקות?
לא, הנה עיניים קצת פחות בורקות. ועיניים עייפות, אבל יש שם הבטחה לברק. ועיניים סגורות בכלל.
העיניים הסגורות נפתחות לכדי סדק, מספיק כדי שאראה מה מאחוריהן. אני רוצה להוריד את העיניים ולא מסוגלת, פשוט לא מסוגלת. המבט ננעל ואני יודעת עוד לפני שאני יודעת.
בתוך המון האדם, בתוך המולת רוקדים, בתוך זקן פרוע וכובע וצווארון לבן. וזה לא חיזיון. אני רוצה לצעוק, בבקשה, לא חיזיון!
שלוש שניות ואני מתיקה את המבט, הדם נוזל מבית החזה שלי ומתערבל בחלל בטני. מהגוף אי אפשר להסתיר. אני יוצאת מהמעגל, נשענת על קיר הבניין הקרוב אלינו. עוצמת עיניים ונושמת ונושפת. הדופק שלי מאט קצת. אני פותחת עיניים, מסדרת את השיער, מסתכלת מסביב כדי להתארגן קצת בחלל, ובאחת הזוויות נתקלת חזיתית במבט שלו, המופנה אל שלי. רואה אותו נשען על אותו הקיר, במרחק שלושה מטרים ממני. אני בוהה בו, וכל הזמן מבטיחה לעצמי שעוד שניה אסיט את המבט, ושוב לא מצליחה.
הוא בוהה בי בחזרה, ואז מוריד עיניו כמי שנבוך מעצמו, אבל מרים שוב.
כל כך הרבה זמן עבר. כמעט שמונה חודשים. כל כך הרבה זמן שמאדם הוא הפך לדמות מיתית. אני מפנה אליו פני ושותקת, העיניים המעצבנות שלי מעלות לחלוחית מכעיסה. זה רק בראש שלך, רק בראש שלך כל הקרבה הזו, אני חוזרת ומשננת, שותקת ומסתכלת בפניו.
לבסוף הוא מתקרב, נשען על הקיר קרוב יותר. “הגעת.”
אני שותקת.
“תהיתי אם תהיי פה.”
“כן?” אני מצליחה להוציא מעצמי בכח, להשמע יומיומית, אפורה, שגרתית למות. “ממתי אתה פה?”
“הגעתי קצת לפני יום כיפור. היתה לי בעיה עם הוויזה, אז נתקעתי בארץ.”
“ואיך?”
“מה איך?”
“סוון סוונטי. איך?”
שתיקה. אדם שיראה אותנו מהצד בכלל לא יבין שאנחנו מדברים. דבוקים כל אחד לפיסת הקיר שלו, הראש מופנה קדימה. כמו שני סוכנים חשאיים בפגישה.
הוא מוריד את הכובע, ואז את הכיפה שמתחתיה שיער רך בצמיחה חדשה. הוא מנגב את פניו הרטובות בכיפה ואז מחזיר אותה למקום.
הכובע נשאר בידו.
כמה דוס. הפכת חרדית ואת רואה מולך גבר עם שיער קצוץ, כיפה, זקן עבות, והוא אוטומטית מרגיש לך זר.
“סוון סוונטי… וואו, אין לי מלים.” הוא מחזיר את הכובע לראש. “עוד לא יודע לשים במלים. מעל לטבע, זה בטוח.”
חיפשתי אותך בקהל מהרגע שנחתתי.
“נכון.” אני משפילה את העיניים שלי, שונאת את עצמי על הפוזה הזו, של נערת מאה שערים, ונתמכת על ידה בו זמנית. אנחנו בכלל לא אמורים לדבר, לדעתי. זה גבר זר שכמעט אין לך שום קשר אתו, חוץ מהררי הדמיונות בראש שלך, דמיונות תמיד לא מרוסנים, פרועים, דרמטיים ורומנטיים. מי יגאל אותך מעצמך.
לא העזתי לחכות לך אפילו.
“איפה את ישנה?” הוא אומר אחרי שתיקה קצרה. אני מרימה אליו עיניים מבוהלות. “מבחינת האם הסתדרת עם מקום נורמלי לישון,” הוא אומר בטון מבוהל משל עצמו.
התגעגעתי.
“כן, דוקא ממש היה לי מזל. יש לנו דירה מקסימה, בעלי בית מהממים. ואתה?”
גם אני.
“עם הבחורים.” גיחוך קל. “חורבה נוראית. די בטוח שהיתה שם מאורת קראק לפני שבאנו.”
הלוואי שנוכל להפסיק עם שיחת הנימוסין הזאת, בבקשה. הלוואי שהיה אפשר להמשיך את השיחה מהמקום שהיא נקטעה ברישיקש.
“הבנתי שהרבה מהדירות פה ככה… הגעת עם הקבוצה של רמת אביב?”
אי אפשר להמשיך שיחות בנות שנה מאותו מקום שהן נקטעו.
“כן. ואת? עם הקבוצה של אלטה?”
איכשהו אולי אנחנו בכל זאת עושים את זה.
“כן. איך ידעת?”
רק בדמיון שלנו.
“אני יודע עלייך כל מיני דברים.”
אולי זה מספיק. הנה, מהדמיון שלנו אני יודע עלייך כל מיני דברים.
“זה דפוס שהתקבע כבר, למיטב זכרוני, שאתה יודע עלי כל מיני דברים.”
זה דפוס שהתקבע כבר, למיטב זכרוני, שאתה יודע עלי כל מיני דברים.
“אז את זוכרת.”
אז את זוכרת.
“אני זוכרת הכל.”
אני זוכרת הכל.
אחד הבחורים קופץ לפתע מתוך המעגל ובניתורים מגיע לאסוף את איש השלג. איש השלג, הקור והחום, איש הכובע והזקן, איש העבר וההווה, תופס בזרועו ומושך אותו לתוך מעגל הרוקדים. לדעתי, הוא אפילו לא קולט אותי עומדת שם ליד.
אחד הבחורים קופץ לפתע מתוך המעגל ובניתורים מגיע לאסוף את איש השלג. איש השלג, הקור והחום, איש הכובע והזקן, איש העבר וההווה, תופס בזרועו ומושך אותו לתוך מעגל הרוקדים. לדעתי, הוא אפילו לא קולט אותי עומדת שם ליד.
אני אוספת את גופי הרועד, מהדקת את המעיל האפור עם כפתורי הענק השחורים והבוהקים, מסתכלת כמה דקות עליו נישא במעגלי האנשים, מפזם, ידיו אוחזות בידי אחרים שמשני צדדיו, אבל עיניו כבר לא עצומות אלא תרות. ואז מתחילה להתרחק במהירות מהמקום. זה לא באמת מתאים שנדבר זה עם זה.
הנה, נמצאנו.
שייכים לשני עולמות מקבילים שלא אמורה להתקיים ביניהם תקשורת אלא בתנאים ברורים מאד. לפחות בראש שלי היתה לי גישה חופשית אליו.
המציאה והאבדן כואבים לי בחזה.
5 Responses
דפיקות לב.
שימצאו את הדרך להתחתן כבר, אי אפשר להכיל את הגעגוע והקרבה שאין לה מימוש. נעתקה נשימתי!!
כל מילה.
איזה כיף!
כמה חיכינו למפגש הזה.
כמה כמיהה וגעגוע
והדיאלוג הדמיוני
סיפור שנוגע ברגש עמוק וחשוף
והזמן והמקום… שמחת בית השואבה. הכי משמח שיש
תודה על הסיפור הזה.
איזה מוזיקה נכבית ב11?
לא הצלחתי להמשיך לקרוא
המוזיקה והריקודים למיטב זכרוני עד 6 בבוקר!
יווווווו איזה סיפור מדהים ונוגע ללב
כן חיכינו נורא לאיש השלג….
תחזירי אותו שוב לתמונה !!