בבוקר, עננים אפורים, בשרניים ונמוכים. מהחלון הברוקלינאי שלי רואים איש קטן ועייף בבגדים אפריקאיים מסורתיים מנסה לדחוס את כובע האיגבו הגבוה שלו אל חלל האוטו. פניו הכהות נפולות. יותר משהן קצרות רוח, הן נושאות בתוכן איזו אכזבה תהומית, מקפלות אל תוכן חיים שלמים. משבי רוח אלימים קטנים מניעים את העצים רחבי העלווה מעליו בפעימות סדורות, קצובות כמעט.
מתוך ההתעלות שלך, שכחת שיש עולם, שאין חיים בלי אפרוריות, כי כל דבר הופך לרגיל ולמוכר, ומכח זה לאפרורי, אחרי שהוא נטמע מספיק בחיים.
אני מכסה את ראשי בשמיכה, נושמת אל תוכי, מריחה את הבוקר מתוך הפה שלי. עד שיד מורידה את השמיכה מעל הראש.
זוהר, קורנת כמו מטבע חצי שקל מצוחצחת. אני מכסה על עיני בידי.
“רוני.”
“כן.”
“את שומעת?”
“כן.”
“נו, את נראית ישנה. את שומעת?”
“כן.” היא מסירה את כף ידי מעל עיני.
“תשבי.”
“לא רוצה לשבת.”
“נו, תשבי! אני חייבת להגיד לך משהו.”
“זוהר, כואב לי הראש.”
“הציעו לי שידוך!”
אני מציצה עליה מבין חרכי האצבעות. בטח שהציעו לה שידוך. כזאת יפה וחלומית הילדה הזאת. אי אפשר להפסיק להסתכל עליה. שום לאות אין בה, שום היסטוריה לא חקוקה בפנים.
“אני לא אמורה לספר לך כי לא אמורים לספר על שידוכים.”
איזה יפה וחלומית? את כמעט רופאה, אין רופאות חלומיות, צריך בשביל זה איזה חופש פנימי, העדר תחושת אחריות מוחצת. ואת גם בת עשרים ושש כבר
“ולמרות הכל, את מכריחה אותי לשבת,” אני אומרת בחיוך ומתיישבת במיטה, מכסה את עצמי בשמיכה עד האף. אולי גם אני הייתי מתישהו יפה וחלומית, אולי מישהו חושב את זה עלי. איזה יפה וחלומית? את כמעט רופאה, אין רופאות חלומיות, צריך בשביל זה איזה חופש פנימי, העדר תחושת אחריות מוחצת. ואת גם בת עשרים ושש כבר, שלוש שנים מעל זוהר, ובכלל אם היה בך משהו חלומי, אי פעם, אפילו טיפה, כנראה שהדברים היו נגמרים אחרת לגמרי עם עידן.
אחרי טיעוני עידן אין לי עוד מה להוסיף, טיעוני עידן הם תמיד סוף פסוק בשיח הזה, הוכחה נחרצת לכך שאיני רצויה. במהותי.
“אז תקשיבי, ניגשת אלי גברת פריי, היא פאנית מקומית, ובזמנה הפנוי, שהוא רוב הזמן שלה, מסתבר, היא מתעסקת בשידוכים. מכירה את חבצלת ועידן? היא הכירה ביניהם.”
בתגובה מותנית, רק מלשמוע עידן אני מהנהנת, אבל אני לא מכירה שום חבצלת ועידן. אם עידן יתחתן אי פעם עם מישהי שקוראים לה חבצלת, אני אקח את זה כעלבון אישי.
“בקיצור, היא אמרה לי שהגיעה נאגלה של בחורים מרמת אביב.”
נאגלה. כאילו הם בהמות מובלות לשחיטה.
“והיא רוצה להכיר לי אחד מהם!”
“די… ומה את חושבת?”
לא אכפת לי כרגע מה זוהר חושבת. האזכור של רמת אביב רק גורם לי לרצות לחזור אל מתחת לשמיכה שלי.
“נו, מה אני חושבת? מה נראה לך שאני חושבת?” זוהר מעיפה את השיער מהפנים שלה בתנועה של נשים יפות. “אני בכלל לא אמורה לדבר אתך על זה. גברת פריי אמרה לא לדבר על זה, פייגי תמיד אומרת לא לדבר על זה, אבל אני מרגישה שאני עולה על גדותי. אני לא יכולה, רוני, אני רואה את כל הנשים האלה עם הפאות המדהימות שלהן, עם המוני הילדים המתוקים, ויש משהו כל כך עוצמתי בזה, כל כך כמו שדברים אמורים להיות כאילו. ובמקביל משהו כל כך מיותר, אפילו משפיל, בבדידות שלנו, הבעלסשובה הרווקות, את יודעת?” רגע שתיקה.”בית, זה העניין, אני רוצה בית חסידי, לא דמיונות. נו, מה אני אעשה? לא דיברתי עם המשפיעה שלי עדיין, אני מפחדת שהיא תגיד לי לא. את חושבת שהיא יכולה להגיד לי לא?”
“לא יודעת.” אני מתכסה בשמיכה עוד קצת. לא רוצה לשמוע את כל זה עכשו. לי עדיין אין משפיעה בכלל, למרות הבקשה של הרבי מכל אחד ואחת למנות להם מישהו שיוכלו להתייעץ אתו בעניינים רוחניים.
ושידוך, מסתבר, הוא עניין רוחני.
“היא אמרה גם שכעיקרון לא מציעים לבחורה לפני שמדברים על זה עם הבחור, כדי למנוע עגמת נפש וזה, אבל יש שם אחד ממש מיוחד שהיא שמה עליו עין בשבילי. גבוה, בהיר, מאד חסידי. יוצא הודו גם, כמוך, אבל לא מפושקר. משהו אחר, עם יותר שין.”
“רישיקש?” הדם קופא בעורקי.
“כן! בדיוק. היית שם?” אני מנידה ראשי לשלילה, ואז פוצחת בסט שיעולים היסטרי. “מה יש לך?”
“אני לא מרגישה כל כך טוב, סורי. מהבוקר.” אני חוזרת למצב שכיבה. לכי כבר. “מאד מתרגשת בשבילך, אבל אני אנוח קצת עכשו.”
“את חושבת שזה רעיון טוב בכלל? זה לא מוקדם מדי?”
“מוקדם מדי למה?” אני שואלת בקול צרוד ובמצב מאוזן.
“להתחתן. כולה תשעה חודשים במכון.”
להתחתן.
ל ה ת ח ת ן.
בלב נרגש ומלא הודיה לה’, הרינו מתכבדים להזמינכם לחתונתם של
ז ו ה ר ו א ב י ת ר
“טיפה מוקדם.”
פניה מתכרכמות.
“אבל אולי לא מוקדם. דברי עם המשפיעה. אני אנוח קצת, זוהר’קה, טוב?”
“טוב, תישני. אני אלך למות מהתרגשות במקום אחר.”
“בהצלחה.”
אני מתכסה בשמיכה ומתעטפת בה כמו ברחם. היום הזה מידרדר בקצב מפעים.
*
רק כשמגיע הערב אני מצליחה לגרד את עצמי החוצה מהמיטה. בחניה של האיש עם הכובע האפריקאי שוב עומד האוטו שלו. הוא הספיק לחיות יום שלם ומלא בזמן ששכבתי במיטה.
עוד מעט תתחיל שוב שמחת בית השואבה. ואכן, אין שמחה כמוני כרגע.
יום שלם אני אומרת לעצמי, לצלילי הלב שלי שוקע בחזה, אם הוא שלך – הוא שלך, ואם הוא לא, אז מה אכפת לך? תשחררי את הכובד הזה בחזה, מה את מתאבלת? קודם כל, שום דבר עוד לא קרה ביניהם, זה רק דיבורים, עוד לא שאלו אותו אפילו. ונגיד שהוא היה מסכים, אדרבה מה יש להתאבל? אם הוא יחיה עם אשה אחרת, ממילא זה רצון השם וזה הזיווג שלו ולך יש זיווג אחר, אז תתעסקי בעניינייך את.
אבל משהו בי לא משתכנע בכלל והלב צבוט, כמו עצב שנתפס בין מלקחיים.
אז זה הסיפור שלך? התאהבת? בוקר טוב אליהו. מה פתאום התאהבתי, מה פתאום. הוא פשוט נהיה דמות משמעותית בשבילי, עברנו ביחד את כל החוויות האלה במזרח, ואז את ההתקרבות לחב”ד, הוא קול מהעבר, כמעט כמו משפחה, ברור שזה נוגע כשפוגשים בו בנכר, במקום זר לגמרי. כן, מאד משכנע. ברור, בן משפחה. אפלטוני לגמרי, ותכף תרקדי משמחה בחתונה שלו. למה ציניות? מה למה? כי את מגוחכת זה למה. על מי את עובדת?
תמיד חשבתי שחבל שאין קריין לחיים שלנו, מישהו שצופה מהצד ויכול לצעוק עלינו כשאנחנו עושים טעות ברורה או עיוורים לנקודה מסוימת, שיכול לעודד אותנו כשיש כאב שרק אנחנו יודעים אותו. אולי השם הוא הקריין הזה, הצופה של המחזה הגדול שאנחנו מעלים. איך שוב הגענו לפילוסופיה אפית? את אולי על סף לאבד את האדם היחיד שנוכחותו כרגע חשובה לך. נקודה.
אין לי כח לצאת מהפיג’מה, אז אני שמה את המעיל האפור, בעל הכפתורים הגדולים שלי ישירות מעליה, ומגפיים, וככה נשרכת החוצה, אל החושך והשמחה הגדולה ששואבת אותי לתוכה. הצעדים שלי לאים על האספלט ולפחות חמש פעמים אני מקבלת החלטה נחושה שאני עושה אחורה פנה וחוזרת למיטה, אבל הערב הקריר שריח טיפות מתחיל לעלות בו לא משחרר אותי מהמחשבה על הזדמנות החד־פעמית שבשמחת בית השואבה אצל הרבי, בית מקדש של אש על עגלת אש רתומה לסוסי אש, לא מאפשר לי להסתובב.
בקצה רחוב מונטגומרי הרעש מתחזק. מלא אנשים, רק להיבלע. אני אהיה פה, אני ארגיש שלא פספסתי ואז אחזור למיטה. אני נשענת על אחד מהקירות, ליד חנות כלי בית, רחוקה ממעגל הרוקדים, רואה ואיני נראית.
הנה זוהר, יפה מתמיד. שערה הכהה אסוף בפקעת מעל לראשה, שמלה שחורה נאה עם צווארון ויקטוריאני פרושה על גופה הדק ומעיל לילכי מעליה, אלגנטית באופן לא מתאמץ, עיניה עצומות בדבקות, כפותיה מכות זו בזו, מושלמת. מי לא ירצה בה. מהדקת את הפיג’מה קרוב יותר לגופי. אחרי רבע שעה אני בטוחה שמילאתי את חובי למולדת ואני מסתובבת לחזור. מישהו תופס בידי.
זוהר, עיניה מבריקות, מושכת אותי בכל כוחה, דוחקת אותי אל עבר הקיר ורועמת לי לתוך האוזן.
“היא הראתה לי אותו!”
“מי?”
“נו, גברת פריי הראתה לי את הבחור! מה יש לך?”
חבל שהיא לא יכולה לראות את הבעתי המבועתת בחושך, אולי היא היתה נבהלת ומשחררת אותי. עם הבעה כמו שלי לא ממשיכים לדבר. אבל החושך שומר על זוהר ושומר עלי, ולכן היא ממשיכה, “הנה הוא!”
ואמת, נכון הדבר.
איש השלג, קור של אוקטובר, כובע של חסידים, זיעה על הגבות שלו, זקן קצר בין שאטני לבלונדי, מהצד הוא נראה לי אחר פתאום, אני מסתכלת עליו דרך העיניים של זוהר.
הוא יפה.
“הוא יפה,” אני לוחשת לה באוזן, כמה שאפשר ללחוש בהינתן הדציבלים מסביב, ומהדקת את ידה בידי.
“את חושבת?” היא עונה לי.
אני מהנהנת.
“יפה לא הייתי אומרת. אבל בהחלט חמוד. אני יותר בקטע של שחומים, אבל מה זה משנה, על מה אנחנו מדברות… העיקר שיהיה חסיד, תכלס, לא?”
היא עוד מתפשרת לי עליו. נותנים לה אותו על מגש של כסף ומבחינתה זו פשרה.
“ברור,” אני אומרת לה. “יאללה, הלכתי לישון, מותק. אני קצת לא מרגישה טוב.”
“את בסדר?”
“מה?” עושה את עצמי לא שומעת.
“את בסדר?”
“קצת כואבת לי הבטן. הלכתי לשכב.”
אני מדדה חזרה וזוחלת למיטה. אני כל כך רוצה לא לחשוב ולא להרגיש שאני מרגישה בבהירות שמתחיל לעלות לי החום.
*
בבוקר אני קמה לראש מפמפם ורקות בוערות. זוהר מתעוררת כמה דקות אחרי, נוטלת ידיים ומתיישבת על המיטה, שלווה מרוצה על פניה. היא מפנה אלי את הראש והשלוה נמחקת מעט.
“מה יש לך?”
“לא יודעת.” אני מלקקת את שפתי היבשות בתנועה שמצריכה הרבה יותר מדי מאמץ. זוהר מושיטה יד למצח שלי ונזעקת.
“רוני, את רותחת! מה לא יודעת?”
זוהר קמה וחוזרת אחרי כמה דקות, נושאת בידיה מדחום, בקבוק מים ובקבוק גלולות. היא מסדרת את הכריות תחתי, ותוחבת את המדחום לפה שלי. כשהוא מצפצף היא מתחילה לצקצק, קמה ומביאה מטלית רטובה מהשרותים, מנגבת בה את פני. “כמעט ארבעים מעלות חום, מה זה הטירוף הזה… אני ראיתי איך התלבשת אתמול, מעיל מעל משהו דקיק בקור של ניו יורק באוקטובר. נו, מה יהיה אתך תגידי לי?” כשהיא מסיימת, היא פותחת את בקבוק הגלולות, מוציאה משם גלולה ומושיטה לי עם בקבוק המים.
“מה זה?” אני שואלת בקול צרוד.
“נורופן. את חייבת להוריד את החום!”
“אולי נוותר?”
“מה נוותר? אפשר לבשל על המצח שלך ביצה! רוני, תשבי.” היא מרימה אותי, דוחפת לי את הכדור לפה, ומאלצת אותי לשתות מים. “תשתי עוד, עוד,” היא מעודדת אותי, כמו אמא צעירה לתינוק סרבן.
“מה נוותר? אפשר לבשל על המצח שלך ביצה! רוני, תשבי.” היא מרימה אותי, דוחפת לי את הכדור לפה, ומאלצת אותי לשתות מים. “תשתי עוד, עוד,” היא מעודדת אותי, כמו אמא צעירה לתינוק סרבן.
אולי עוד מעט היא תהיה אמא צעירה לתינוק סרבן.
אני הודפת את הבקבוק ומסמנת עם היד “זהו”.
“את חייבת לשתות עוד, רוני! הכי מסוכן עם כזה חום זה התייבשות.”
“תגידי, את לא טריפוליטאית במקרה? מה זה כל הפולניה הזה שיוצא לך?” זוהר מעיפה בי מבט נוזף והולכת להתלבש. כשהיא יוצאת, שערה אסוף בקפידה, איפור עדין על פניה, שמלה ורודה מדהימה שקנינו יחד עוטפת אותה בחן רך. דמעות עולות בעיני, כי מגיע לזוהר כל האושר שבעולם, ואני כל כך צרת עין כלפיה, ואיך אפשר. ולמה לערבב את המציאות האמיתית שלה, החיות הבועטת והממשית של המשפחה שהיא יכולה לבנות, עם הדמיונות הילדותיים שלי, פנטזיות שבנויות על מלים בודדות שנאמרו פה ושם. הרי כמה פעמים ניהלתי את מערכות היחסים הפנימיות האלה שלא היו קשורות למציאות. והנה עוד אחת. במה הוא שונה מכל האחרים. אפילו שם נורמלי אין לו בתודעה שלי, ממשיכה לקרוא לו בתוכי על שם בובה חסרת חיים. “את כזאת יפה, זוהרצ’וק. אפילו אני הייתי מתחתנת אתך.” זוהר מעיפה לעברי חיוך מבויש ונפנית למראה.
“איך תתחתני אתי עם ארבעים מעלות חום?” ואז נותנת לי נשיקה במצח, נפנית לדלת ואומרת, “בבקשה תקומי רק לשרותים. אני אחזור עוד שעתיים ואביא לך ארוחת בוקר.”
3 Responses
איזה פרק חי ואמיתי וצורח.
יפהפה.
הסיפור מתעלה על עצמו מפעם לפעם…
ואוו ! איזה כישרון. באמת משהו שלא רואים. הסופרת מרגישה אישה מעניינית מאוד!