כעבור שעתיים היא אכן חוזרת עם ארוחת בוקר.
לחמניה טריה, קופסת גבינת שמנת שמחליפה במדינה הזרה הזו את הקוטג’ המוכר, עגבניה, מעדן בטעם מנגו פסיפלורה, ומאפה גבינה, חם עדיין ורך. מסדרת לי את הכריות כדי שאתיישב במיטה, ומארגנת מאיפשהו מגש שעליו אוכל להניח את כל האוכל שהגיע לפתחי.
אני מתיישבת בקושי במיטה. זוהר מרפרפת סביבי. הולכת להרתיח מים, חוזרת עם כוס תה רותח.
אני לוגמת אותה, תחת מבטה הבוחן של זוהר, והעיניים שלי נמשכות שוב החוצה, אל העלווה שהצהיבה סופית זה מכבר, אל חנייתו של בעל הכובע האפריקאי, שעומד שם שוב, הפעם עוטה משהו שמכל הדברים הכי דומה לכובע טמבל. הוא מכניס את התיק שלו מהדלת של כסא הנוסע והולך לעקוף את האוטו, אל כסא הנהג. בזמן ההליכה הקצרה הזו, על פניו עולה משהו מעין חיוך נוגה.
אולי זה געגוע.
אני נצבטת ומחזירה את מבטי פנימה. אל ספל התה שלי.
אל זוהר, שמתיישבת על המיטה שלי ומסתכלת עלי במבט מודאג.
“את לא רוצה לראות רופא?”
“מה יעזור לי רופא? אני בעצמי רופא. זה בטח וירוס.” אני דוחפת את המאפה לפה, כי החום משום מה לא משפיע כהוא זה על חיבתי הנצחית לפחמימות ריקות. “אני אנוח קצת וזה יעבור,” אני נוהמת בפה דחוס.
“מה יעזור לי רופא? אני בעצמי רופא. זה בטח וירוס.” אני דוחפת את המאפה לפה, כי החום משום מה לא משפיע כהוא זה על חיבתי הנצחית לפחמימות ריקות. “אני אנוח קצת וזה יעבור,” אני נוהמת בפה דחוס.
“ששש, את משפריצה עלי גבינית!” זוהר שואגת ומתגלגלת מצחוק. “אין משיחין בשעת הסעודה.”
אני צוחקת אחריה, ואז נשנקת, כי מאפה הגבינה לא הולך טוב עם צחוק.
“גבינית!” אני גועה. “מי אומר גבינית?”
“כולם אומרים גבינית,” זוהר אומרת בקול כמעט נעלב. “זו מילה.”
אחרי כמה דקות של השתנקויות שתינו נרגעות. אם רק היינו בעולם הישן שלנו פשוט הייתי אומרת לה מה קורה ועל אביתר ועל הקשר בינינו, אבל חרדת בעלי תשובה שהכל צריך להיות בדיוק בדיוק לפי הפרוטוקול מקפיאה אותי במקומי.
אני לוקחת כמה לגימות מהתה שקצת התקרר בינתיים. חולשה רכה מתפשטת בנימי. אני משעינה את הראש אחורה על הכריות שזוהר ארגנה לי ומניחה את המגש עם כל התקרובת שזוהר צדה לי על הרצפה.
“נראה לי שאני צריכה קצת לישון, זוהרצ’וק. יאללה, לכי אל יומך.” אני מסתכלת עליה שוב ומוסיפה, “אל עבר בחיר לבך.” מחייכת חיוך עייף, שאת עייפותו אני יכולה לתלות במחלה. זוהר רק נותנת בי מבט מסתורי, מחייכת קצת, ומושכת את השמיכה עד לסנטרי.
*
כשאני פותחת עיניים, השמש לא רק שחצתה את מרכז השמים, אלא מתחילה כבר בבטחה לרדת בצד מערב. החדר ריק וקריר, גשם קל דופק על החלון. אני מושיטה יד ולוגמת מים. תופסת את המדחום שאני מצליחה למשש על השידה ומודדת.
37.9. סביר. אני מורידה את הראש לשמיכה אבל תחושת רעב חזקה שעולה בי גורמת לי לקום ולדדות אל עבר הכיור במטבח. אני נוטלת ידיים, הולכת לשרותים, נוטלת ידיים שוב וצולעת, באפיסת כוחות, חזרה למיטה.
אני מחליטה שאני רוצה את הלחמניה, אבל זה אומר שוב לדדות למטבח, ושוב ליטול ידיים, פעם שלישית ומסיבה שונה לגמרי. אז אני מוותרת ומושיטה ידי למעדן.
על המעדן מתנוססת בגאון תמונה של פסיפלורה. פסיפלורה שווה בית אז אני חושבת על זה שאני באמת צריכה להתקשר הביתה, אפילו שהשיחות עם אבא מכאן עוד יותר סתמיות ממה שהן היו מהודו. דביר שולח לי גיפים פעם בכמה ימים, אבל איפה אני ואיפה גיפים. ואם אתקשר עכשו, אצטרך לספר להם שאני חולה ואז הם סתם ידאגו, וכל זה מיותר לגמרי.
אני לוקחת כפית מהמעדן.
הוא לא שלך, את מבינה את זה? אם הוא היה שלך, השם היה מגלגל את זה ככה שתהיו ביחד. אם אשה אחרת בוחרת אותו, ובטח אם הוא בוחר אשה אחרת, ממילא הוא לא שלך, הנשמה שלו לא שייכת אלייך, ולמה את צריכה מישהו שהוא לא שלך? יש מי ששלך, והוא אחד, וישנם כל השאר, שלא שייכים אלייך. את צריכה הרי רק אחד.
עוד כפית מהמעדן.
וגבר ואשה שעומדים מתחת לחופה זה אומר שבהכרח יש ביניהם שייכות נשמתית, אז אם הוא יעמוד מתחת לחופה עם מישהי אחרת, זה כשלעצמו עדות לכך שאין שייכות ביניכם. נו, מה זה דמעות עכשו, נו! אני מדברת אתך בהיגיון, את הרי מאמינה בהשגחה פרטית, ובאלוקים שהוא טוב וטבע הטוב להיטיב, אז מה אם את רוצה משהו.
או מישהו.
זה חשק, הוא חולף. הנה, שלשום נורא נורא רצית שייק תות בננה, ולא מצאת בשום מקום ואחרי שעתיים כבר שכחת מזה לגמרי ורק רצית פופקורן מקורמל. למה בכלל צריך לנהל מונולוג פנימי בן שעה וחצי על זה?! אין לכם שום קשר, אתם בקושי מכירים. למה את צריכה להרגיע את עצמך כל כך שזה בסדר שהוא לא יהיה בעלך? אפשר לחשוב שהוא מישהו קרוב או יקר או כבר יש ביניכם איזשהו קשר משמעותי.
תשחררי. תשחררי מהר מהר מהר ותשמחי בשמחתה של חברה, ומי ששייך אלייך כבר יגיע.
אני מלקקת את הכפית שעליה מרוחות שאריות המעדן.
המועקה לא מרפה.
אני והשטויות שלי, בא לי להגיד לעצמי. כמו תמיד.
באותו רגע, במעין קפיצה פנימית, אני מחליטה במקום זה להגיד לעצמי משהו טוב. ללטף לעצמי מטאפורית את הראש. להיות קצת אמא של עצמי.
את בסדר, חמודה. זה באמת כואב, הוא נהיה כל כך יקר לך. ועד עכשו הוא היה יקר רק תיאורטית. בעולם הפנטזיה קל להיקשר למישהו. הוא תמיד נוכח שם, תמיד אפשר לברוח אליו מכל דבר בעולם. והכי חשוב – הוא אף פעם לא הולך לשום מקום.
ועם הלהתחתן הזה שזוהר אמרה כל כך בפשטות הוא נהיה ממשי להחריד, בשר ודם עד בחילה, גשמי לחלוטין ועל כן מועמד לאבדן החל מטווח הזמן המידי. ואת מלומדת באבדנים, את יודעת יפה מאד ששום דבר בעולם לא שווה את זה.
אפילו לא קרבה.
אפילו לא אהבה.
מוטב שלא יהיה לך רק כדי שלא תאבדי.
עוצמת עיניים ומורידה ראשי חזרה לכרית. המנגו והפסיפלורה והיוגורט זבים בבטני בנעימות חמימה ומרגיעה. מהר מאד אני כבר שוב ישנה.
*
היומיים הבאים, כולל שבת, עוברים בין שינה לערות, בין יוגורט למוזלי, בין זוהר יוצאת לזוהר נכנסת לזוהר הרקיע. אני זוכרת את עצמי קמה רק להדליק נרות, וזהו. לא קידוש ולא כלום.
אל מול הנרות, עדיין קצת קודחת מחום, אני מתחילה לבכות.
איפשהו, בין שינה לערות, בין יום ללילה, בין קודש לחול, רוח חדשה יורדת עלי, ואני מרגישה אותה חזק חזק אל מול הנרות.
אני מוכנה לכאוב, אני אומרת לנרות המרצדים, אני מוכנה לקחת את הסיכון לאבד. אני מוכנה למה שצריך ובלבד שאזכה להגיד לו את כל מה שהיה לי להגיד לו, ועוד המון דברים אחרים. ולשבת לידו ולנשום את האוויר שהוא נושם יום אחרי יום אחרי יום.
אני מוכנה לראות אותו מת.
הדימוי שלו מת גומר אותי סופית. אני נשנקת.
הוא חי כל כך עכשו. חי ונושם ופועם וחושב ומרגיש ואיך אפשר לוותר על זה.
מול הנרות אני מבקשת רק דבר אחד מהשם – אם מאיזושהי סיבה זה לא יסתדר ביניהם, רק תיתן לי צ’אנס אתו.
רק שאוכל לספר לעצמי, ולך, שניסיתי. שהייתי מוכנה להסתכן כדי להיות קשורה, כדי להיות קרובה, כדי להיות ביחד.
בממשות הגשמית של העולם.
*
כשאני קמה לבסוף, בבוקר השלישי, הראש שלי צלול והגוף שלי נינוח. מבלי למדוד חום אני יודעת שאני בסדר. ואני גם יודעת שערב שמיני עצרת היום, וששמחת תורה רק מחר בערב כי ככה זה בחו”ל.
זוהר ישנה במיטה שמולי, שערה הפוך סביבה, זרזיף של רוק נמשך מפיה, משום מה לובשת בגדים ולא את פיג’מת חדי הקרן שלה (שקנתה לעצמה לא מזמן והביאה לי הוכחות מרש”י ומפרשים אחרים שחדי קרן הם בעצם אותם התחשים המקראיים שמהם הכינו את הכיסוי למשכן ועל כן הם חיות טהורות שמותר שיהיו על הבגדים.)
אני מתרוממת על מרפקי, ונוטלת את ידי בגיגית שזוהר מקפידה להכין לי בהתחשבות רבה מאז שנהייתי חולה. כשאני מתיישבת על המיטה, ומסתכלת על פניה השלוות שממשיכות לרייר על הציפית הצבעונית שבעלת הבית הביאה לנו, אני מקבלת גומרת בדעתי שאם השם יחליט בכל זאת על התסריט הזה, הפתאומי, שלה ושל אביתר, אני אשמח בשבילה ואאחל לה שזה יסתדר ושהיא תבנה בית ותלד מיליון ילדים, ואני אבוא לשמוח אתה ולשמח אותה בכל אחד מהצמתים האלה, במיוחד שאני כנראה אמות רווקה זקנה עם חתולים במיוחד שאני עברתי אתה את כל זה ביחד.
אני יורדת מהמיטה, לוקחת אתי חופן בגדים ונכנסת לאמבטיה. ברזי הפאר מוציאים כמעט מיד מים חמים ואני מניחה בהם את גופי בהודיה שקטה. כשאני יוצאת החוצה, נקיה, ריחנית ולבושה, זוהר כבר התעוררה ויושבת על המיטה שלה, בוחנת את עצמה בסקפטיות. היא מרימה אלי עיניים
“הו! ברוך מחיה המתים.”
“בוקר טוב, זוהרצ’וק. מה נשמע?”
“איכס. שונאת להתעורר עם בגדים. שונאת להרדם עם בגדים. זה עושה תחושה ג’יפה, כאילו החיים שלי התבזבזו איכשהו ואני עוד לא יודעת את זה.”
“תיכנסי להתקלח. המים מדהימים.”
כדי להדגיש את העליונות ההיגיינית שלי עליה אני גם מורחת קרם ידיים בניחוח אוקיאנוס.
“תכף…” זוהר מתמתחת מלוא אורכה. “וואי, ערב חג, אה?” היא מחבקת את גופה. “אין לי כח פתאום, רונ. אין לי כח לערב חג.”
“איפה אנחנו אוכלות?”
“לא אכפת לי… אני שפוכה. אני מוכנה לאכול לחמניה עם חומוס על הרצפה בסוון סוונטי. רק איפה אני אמצא פה חומוס? החומוס שלהם דוחה.”
“למה נרדמת עם הבגדים?” אני מגייסת את כל מנגנוני ההתמודדות־בכבוד־עם־המציאות שלי ומחייכת אליה. “היית בדייט או משהו?”
“מה פתאום דייט. הייתי בשמחת בית השואבה ופשוט נשפכתי.” זוהר לוקחת טישיו ומקנחת את אפה בקולניות.
“אהה. ואיך היה?”
“מדהים. תמיד הפינה הזו של מונטגומרי וקינגסטון פשוט הורגת אותי בעוצמה שלה.”
“אבל לא מתאים לך לא להתקלח לפני השינה, עדיין…” אני מגששת שוב.
“כן, לא יודעת. הייתי עייפה.”
היא לא מספרת לי משהו, אני מכירה את זוהר כבר מספיק זמן להבין את זה. באמת מה היא לא מספרת לי? בטח כבר נפגשה אתו. בטח אמרו לה לא לדבר על זה עם חברות, אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין וכאלה. כבר היו כמה באלטה שנעשו מסתוריות והתחילו להיעלם משיעורים וללכת לקוסמטיקאית לעשות גבות, ואז פתאום אחרי כמה שבועות היו מתפרצות לחדר האוכל באמצע ארוחה כמו ליצן מקופסא ומכריזות שהן כלות.
ואני אפילו לא יכולה להגיד לה משהו כזה, כי יש הסכמה שבשתיקה בין כל הבנות שנוהגים כבוד בהסתרה הזאת, שהיום את מסתירה ומחר אני אסתיר בשעה טובה ומוצלחת. אני בוחנת אותה במבט פחות מורגש. צללית קטנה מתחת לעיניה, קמט קטן בין גבותיה. היא לא כתמול שלשום.
“בואי נלך לאכול בבייקרי? אני כל כך רוצה אוכל חם, אכלתי בערך יוגורטים כבר כמה ימים.”
“טוב, יאללה. אני ממילא לבושה.”
ברחוב הקריר אני מרגישה יותר טוב, והדרך לבייקרי, בין הצומת לבין סוון סוונטי, עוברת בשתיקה נעימה. זוהר עמוסה במחשבותיה. אני מריחה את האוויר הקריר, שואפת אותו פנימה מלוא לוגמי.
הבייקרי עמוס ואנחנו מזמינות את המנה שהתרגלנו אליה, ארוחת בוקר אמריקאית שבמקביל ללחם, סלט וחביתה, יש בה משום מה גם מלא תפוחי אדמה מטוגנים. בשבוע שלפני ראש השנה היינו קמות עם השמש להספיק לסליחות המוקדמות, ואחרי שהיינו נוהמות בקול ישנוני רחמנא דעני לעניי ענינא, היינו נפנות לבייקרי, טוחנות את ארוחת הבוקר, שותות את הקפה המוזר מהמכונה למילוי עצמי, ולומדות חסידות עד אבדן הכרה, עד התמזגות עם האינסוף.
היום אין זכר לאופוריה. יש שקט זהיר, של אמא שתינוקה נרדם והיא מפחדת להזיז את הזרוע שמא תעיר אותו.
“תגידי, למה יש כל כך הרבה תפוחי אדמה מטוגנים בארוחת הבוקר הזאת? הלחם לא מכסה את פינת הפחמימות? דוקא סלט הייתי רוצה יותר,” אני רוטנת בשקט.
“לא יהיה שידוך.” זוהר מרימה אלי עיניים.
אני עוצרת לרגע מללעוס, אבל מיד ממשיכה, שהיא לא תשים לב שהפסקתי.
“מה זאת אומרת?”
“זאת אומרת. לא יהיה.”
רק לנשום, אני אומרת לעצמי. רק לנשום. פנימה. החוצה.
“וואו, זוהרצ’וק.” אני משפילה מבט, שונאת את עצמי על ההודיה השקטה שמתחילה למלא אותי כולי, עולה על גדותי. רק לא להסתכל, היא תראה את הדמעות. היא תדע שאלה לא דמעות בשבילה. “איך את?” אני אומרת, מתבוננת עדיין בתפוח האדמה שגודש את הצלחת.
“וואו, זוהרצ’וק.” אני משפילה מבט, שונאת את עצמי על ההודיה השקטה שמתחילה למלא אותי כולי, עולה על גדותי. רק לא להסתכל, היא תראה את הדמעות. היא תדע שאלה לא דמעות בשבילה. “איך את?” אני אומרת, מתבוננת עדיין בתפוח האדמה שגודש את הצלחת.
“אני בסדר. אם לא, אז לא.” היא שותקת רגע, מביטה החוצה, דרכי, ואז ממשיכה, “זה היה מרגש. נראה לי עכשו שהתרגשתי יותר מעצם הרעיון של לצאת לשידוך, שיהיו לי שוב חיים לא של נזירה, כמו לפני התשובה. לא חושבת שזה קשור אישית אליו.”
“מבינה אותך.” עדיין תפוחי אדמה. מרימה עיניים לשניה ומורידה שוב, אני גרועה בלהסתיר רגש. “לא הסתדר?”
“לא.” היא מניחה את המזלג שלה, ומעבירה כפות ידיה בצדי פניה. “הוא פשוט לא פנוי.”
אני מתחילה להשתעל.
“אמרו לי שהוא בתהליך עם מישהי אחרת, שזה לא קשור אלי. גברת פריי גם אמרה שזו בדיוק הסיבה שמבררים קודם עם הבחור ושחבל שהיא לא נהגה ככה. למרות שתכלס, אין סיבה שרק בחורים יספגו את כל הדחייה הזאת.”
מישהי אחרת.
אינסוף תסריטים למקום.
זוהר המתוקה. אולי כך עדיף. אם אאבד אותו, שלפחות לא אנטור לה טינה סמויה אפילו מעצמי. עם המחשבה הזאת אני מצליחה סופסוף להרים אל זוהר עיניים, שעדיין יש בהן שארית של לחלוחית.
“אני ממש מצטערת, אהובה.”
זוהר מהנהנת.
6 Responses
וואו הכתיבה הזאת מוציאה מהדעת.
כמו ליצן מקופסה
אמא שנזהרת לא להזיז את הזרוע
מחר אני אסתיר בשעה טובה ומוצלחת
הדימוי שלו מת גומר אותי סופית
זאת כתיבה כל כך טובה שצריך להמציא שם בשבילה
דיי זה כזה שקוףף
איך רוני לא רואה את זה??
וואו. פרק יפהפה
את מתארת כל כך רגיש ונוגע את התהליכים כאן, ובכזאת דקות אבחנה.. זה ממש לחוות את זה ביחד עם רוני
אין שום התייחסות שהיום עצמו הוא יום גדול:
הושענא רבא…
אבל מה לי ולזוטות בשיא הרומן וההתמזגות עם האין סוף
הסיפור עצמו נפלא ומתאר תהליכים ברמת אומנות.
התהליך בפרק הזה עם ההבנה שהיא מחמיצה קאבה בגלל החשש מאטבדן
וההבשלה שלה שהיא רוצה לקחת את ה” סיכון” ובכל זאת לרצות להתקרב מכל בחינה
ממש כתוב מיוחד
כתיבה מדהימההה. חבל רק פעם בשבוע. רק אני לא נושמת בפרקים האחרונים?
לא. אני לא נושמת יחד איתך.