שמיני עצרת מתחיל ונגמר.
שמחת תורה. ספסלים חדשים גודשים את 770. פיגומים פיגומים כי המרחב צר מלהכיל וצריך להתפשט לגובה.
ימים ספורים לשבת בראשית. אחרי שבת בראשית קראון הייטס מתחילה להתרוקן מהמוני החסידים שגודשים אותה מתחילת אלול. יש עוד כל כך מעט זמן לספוג את זה אלי.
את האסרו חג אני פותחת בלקנות לעצמי שמלה בצבע בורדו עמוק. אני מבינה שאני כבר מתחילה להיפרד.
אני מדדה לתפילה, מודעת להכאיב שהיא אחת האחרונות פה. זוהר מזמינה לנו כרטיסים ברגע זה ממש. אולי כבר בשבוע הבא אנחנו חוזרות הביתה.
אחרי התפילה אני יוצאת לרחבת עזרת הנשים שפונה לשדרות איסטרן פארקווי הרחבות שמול הסוון סוונטי. הקור מעמיק, כמעט קור של שלג. אני מוציאה מהתיק שלי צעיף וכורכת על צווארי. מאז נפאל לא הרגשתי את הצמר של הצעיף הזה.
בדיוק אז ניגשת אלי פייגי ומתיישבת לידי. מאז שנחתה פה, יומיים לפני סוכות, כמעט לא ראיתי אותה. יש לה פה כל כך הרבה משפחה, שרק כדי להגיד לכולם שלום צריך לפנות איזה שבוע. פאתה הקצרה מסודרת, חפופה ומסורקת. מעיל שחור וחם סגור היטב לשמור עליה מהקור. פניה מוצקות וחייכניות כמו תמיד. היא מקנחת את אפה בפיסת טישיו שהיא שולה ממעמקי כיס המעיל שלה, מסתכלת בי בעין ידענית ומפטירה בפסקנות לחלל, “רוני, את צריכה להתחתן.”
אני מרימה אליה עיניים מופתעות.
“מצד מה?”
“ככה נראה לי.”
“בסדר,” אני עונה, כאילו סיכמנו שאשטוף כלים היום.
“אבל אני לא סתם אומרת לך, תשמעי. רגע, שירה!” פייגי שואגת בקולה הגרוני העמוק אל עבר חברה מהמכון שבדיוק יוצאת מדלתות עזרת הנשים, “שירה, אכלת היום?”
שירה מהנהנת ופייגי מנפנפת לה לשלום ואז פונה חזרה אלי. “אני לא סתם אומרת לך. יש מישהו שחשבתי עליו בשבילך.”
“לא יודעת אם אני בשלה עדיין לשידוכים,” אני פולטת בבהלה, כי לכו תדעו לאן זה ייקח אותי. מילה אחת לא במקום פה, ואני מוצאת את עצמי נשואה לאיזה דוס פינגווין בהריון עם שלישיה אחרי שלישיה.
“לא יודעת אם אני בשלה עדיין לשידוכים,” אני פולטת בבהלה, כי לכו תדעו לאן זה ייקח אותי. מילה אחת לא במקום פה, ואני מוצאת את עצמי נשואה לאיזה דוס פינגווין בהריון עם שלישיה אחרי שלישיה.
“באמת?” פייגי לא מצליחה למנוע מהנימה הספקנית לעלות בקולה.
“לא יודעת, נראה לי,” אני מיד נסוגה.
“טוב, אז אני רק אגיד לך בכמה מלים ותגידי לי מה את חושבת על זה, טוב?”
אני מהנהנת.
“אז תשמעי, הוא בחור מקסים. לומד ברמת אביב, שוקד על התורה ועל העבודה כמו שצריך. ממשפחה טובה, בעל תשובה כמובן.”
זה תיאור גנרי למדי. בטח כל ההצעות לבנות מכון אלטה מתחילות במלים האלה.
“יש פה קאץ’ אבל.”
“קאץ’?” אני ממצמצת לעבר פייגי.
“כן, קאץ’,” פייגי אומרת במבטא האמריקאי הכבד שלה, שתמיד נשמע לי מחייך ברקע.
“אוקיי.”
“זה לא אני חשבתי על ההצעה הזאת.”
“אלא?”
“הוא.”
“מה זאת אומרת?”
“הוא פנה למשפיע שלו, והוא פנה אלי.”
“פנה אלייך? לגבי שידוך?”
“לא.” פייגי מסתכלת עלי במבט שנע בין התרגשות לרחמים. “לגבייך.”
הבנה עמומה, מהוססת, ממאנת להאמין תופחת בחזי, מאיצה את הדופק, מקציפה את הדם.
“תגידי לי רק שם פרטי, פייגי. בבקשה.”
“אוקיי.”
פייגי בוחנת אותי, אולי שמה לב לנשימה שהתקצרה. “אביתר.”
*
כשהייתי בת תשע ראיתי אצל חברה שלי ברבי מדהימה. היתה לה שמלה כחולה יפהפיה, אבל היא לא היתה סתם כחולה. היא היתה עשויה מבד מטאלי שהיה מחליף צבעים בתוך הכְּחֻלּוּת שלו, כשהיית מזיזה אותו אל מול השמש. כל גוני הורוד והצהוב והכתום השתקפו בכחול הזה. אם כל זה לא הספיק, השיער שלה היה גלי, אבל לא גלים גדולים, אלא גלים קטנים, חדים ומשולשים, מהסוג שקורה אם נשארים לישון בצמות קטנות שני לילות ברצף.
אחרי שראיתי את חזיון השלמות הזה לא יכולתי להירגע כמה ימים ולילות, עד שלבסוף נשברתי וניגשתי לאמא אחר צהריים אחד. מילמלתי משהו מבולבל לגבי שמלות מחליפות צבעים וגלי בלונד קטנטנים ונסוגותי אל החדר שלי, מתנשפת בכבדות ממחוצפות הבקשה, כי הרגע נגמר פסח וקנו לי שמלת טול נפוחה לחג וכסף לא גדל על עצים, כמו שאבא תמיד היה אומר.
זה היה חמישה שבועות לפני חג השבועות, ובערב החג מצאתי עטיפה לא קטנה מונחת למרגלות המיטה שלי כשהתעוררתי. כשקרעתי בלב הולם את נייר העטיפה, שלא היה אופייני לאמא בגלל העדר הפונקציונליות הבוטה שלו, ראיתי אותה.
מושלמת, נוצצת, עיניה התכולות מחייכות אלי מתוך רעמת משולשים ובד מטאלי כחול.
כמה דקות אחרי שעיכלתי את מה שעיני רואות, פרצתי בהתייפחויות וצרחות, נשכבת על הרצפה ומכה באגרופַי על השטיחון הצבעוני המפוספס שעליו מונחות נעלי הבית הקטנות שלי.
אמא הגיעה בריצה וחיבקה אותי חזק, המומה מהפער בין תגובתי לבין מה שציפתה לו. אחרי כמה דקות ההתייפחויות שלי שקטו מעט ואחרי עוד כמה דקות נרגעו לגמרי. אמא הרחיקה אותי מבית החזה שלה, והחזיקה את צדי פני בידיה, תוך שהיא מסתכלת בעיני.
השפלתי עיניים והתחפרתי בחיקה.
וכך הרגשתי עכשו, מול פייגי. נרעשת מעבר למלים.
קמתי והודיתי לה, משאירה אותה קוראת לי. הלכתי לחדר שלי והתחפרתי עם הראש בתוך הכרית, בכי עמוק קורע אותי מבפנים.
לא רק בתוך הראש שלי.
לא רק.
לא.
*
זוהר קנתה בסוף כרטיסים לעוד שבוע וחצי. כל השבוע הראשון הייתי עסוקה בלעכל את מה שקורה שעליו אני לא יכולה לדבר עם אף אחד. חוץ מפייגי, שגם היא לא יודעת הכל. אף אחד לא יודע הכל חוץ ממני.
וממנו.
כל השבוע הראשון הייתי עסוקה בבירורים, כי זה מה שדוסים עושים לפני שהם יוצאים לפגישת שידוך.
פייגי דיברה עם המשפיע שלו. עם מי מצוות הישיבה שהגיע גם הוא לתשרי. עם חברים שלמדו אתו. עם אשתו של אחד הרבנים שהיתה מארחת את הבחורים הרבה לסעודות שבת. כל זה נעשה ברצינות תהומית ומדוקדקת, כאילו לא הייתי נפגשת אתו גם אם היה מסתבר שהוא סוכן של אל קעידה או שודד בנקים למחייתו.
בינתיים התברר לנו:
- ששמו אביתר קורן. (בהתחלה כמעט התעלפתי מהעובדה שיש לו שם משפחה, תכונה שלא ייחסתי לו מעולם. רק אחר כך קלטתי שיש לו שם של טייס. יש לי חולשה לשמות של טייסים.)
- שהוא גר בגבעת יואב. (כבר ידעתי, אבל יש לזה צליל כל כך יפה.)
- שההורים שלו הם מורה להיסטוריה ו, ובכן, טייס. (ולאבא שלו קוראים אייל, למקרה שתהיתי.)
- שהוא היה קמ”ן בצה”ל. (יש לי חולשה היסטורית גם לקציני מודיעין.)
- שהוא ויתר על המשך קריירה צבאית מסיבות שרק הוא יידע לספר לי. (אני אוהבת את הנון־קונפורמיזם.)
- שבתיכון הוא היה במגמת פיזיקה. (אני אוהבת את ניוטון. ואת הוקינג. ואת כוח הכבידה.)
- שהוא הגיע למזרח אחרי שנתיים של עיסוק מסיבי במדיטציה וזן־בודהיזם. (אהה.)
- שהוא חזר ארצה ומיד נכנס ללמוד בישיבת רמת אביב, מותיר את הוריו בהלם קל. (אבל לא אותי.)
- שהחבר שלו לחדר אמר שמדי ערב בערבו הוא אוכל קופסת שימורים של תירס, כולל בשבת אחרי הסעודה. (זו פיסת המידע האזוטרית ביותר שקיבלתי.)
- שהוא סירב עד כה להצעות שידוכים.
*
המטוס מתחיל את הנסיעה שלו על מסלול ההמראה. הוא מאיץ ומאיץ ומאיץ וכשחשבתי שהוא תכף יתעייף ויהיה חייב לעצור, גלגליו מתנתקים מהקרקע. אני תמיד בפליאה מהרגע הזה – גם אחרי יותר ממאה שנה, אנחנו עדיין לא רגילים שמידה כלשהי של מהירות תגרום לך הלכה למעשה להתנתק בסופו של דבר מהקרקע ולהמריא.
אני סוגרת עיניים ומשעינה את הראש על החלון. הקרקע שמתחתי הולכת וקטנה. מה עבר עלי בשבוע הזה, אין לתאר.
*
אחרי שכל הסיפור של השידוך עם אביתר התחיל לקרום עור וגידים, הלכה למעשה הפסקתי לאכול.
היות ששום דבר בהיסטוריית חיי אי פעם לא גרם לי להפסיק לאכול, אפילו לא שמתי לב שהפסקתי לאכול כי לא היו לי קטגוריות מחשבתיות להכניס את המידע הזה לתוכן. רק אחרי שגיליתי ביום ראשון בצהריים שיש לי בחילת אימים, ושהדבר האחרון שאני זוכרת שאכלתי היה אפרסק לפני השקיעה בשבת ולפניו אני לא זוכרת כלום, הבנתי שבעצם מאז שהתחיל הסיפור הפסקתי לאכול.
אז הלכתי וקניתי לעצמי במסעדת מזון מהיר שמעבר לכביש המבורגר וצ’יפס וסלט ודיאט קולה וסוג של קציפה פרווה, ואחרי שסיימתי עם כל זה, מצאתי את פייגי עומדת על הרחבה הראשית שליד עזרת הנשים.
“הו, רוני! מה שלומך?”
“ברוך השם. מה שלומך?” שאלתי בטון שמסמן וי.
“ברוך השם ברוך השם!”
“יופי. יש לך כמה דקות לדבר?”
“כן. זה לגבי, אהמ… אביתר?”
“כן…”
“תשמעי, אני צריכה עוד לדבר עם הרב דויטש, ואחר כך לשאול את גברת קגנובסקי, ואולי – “
“לא צריך,” לחשתי.
“מה לא צריך?” מבטה המעשי של פייגי עטה דוק.
“לא צריך יותר בירורים.”
“מה קרה? שמעת משהו לא טוב?”
“לא, לא. פשוט לא צריך.” לא הצלחתי להסביר לה שום דבר לגבי הבירורים או לגבי הוודאות האבסולוטית והבלתי ניתנת לערעור שהוא יועד לי מששת ימי בראשית. במקום זה אמרתי, “אני מרגישה שאני יודעת מספיק ואולי כבר אפשר לקבוע פגישה.”
“אהה.” פייגי בחנה אותי בענייניות סקפטית. “אוקיי, בסדר גמור. אדבר עם המשפיע שלו.”
נפניתי מעליה, נכנסתי לסוון סוונטי, ותוך שלוש דקות מצאתי את עצמי בשירותים מקיאה את כל הפאר וההדר שאכלתי הרגע.
*
ליום רביעי הם קבעו את זה.
יום לפני שאני חוזרת ארצה. יום רביעי, וונסדיי, ב־12:15, שנספיק להתפלל ולהתארגן בנחת. יום רביעי ב־12:15 בכניסה לגן הבוטני, ככה הם קבעו. בנונשלנטיות כזאת, כמו שקובעים עם חברה לקפה, או עם שותף עסקי פוטנציאלי לאיזה פרויקט בעל חשיבות משנית.
אבל אצלי יום רביעי ב־12:15 הפך למרכז הקיום, נקודה דחוסה שלקראתה נע המרחב והזמן ושאחריה ריק ושום דבר כבר לא משנה. כמו חור שחור, היא משכה אליה את כל המחשבות, את כל הרגש, את כולי, משאירה משאבים אפסיים להתמודדויות יומיומיות אחרות, כמו צחצוח שיניים.
אבל אצלי יום רביעי ב־12:15 הפך למרכז הקיום, נקודה דחוסה שלקראתה נע המרחב והזמן ושאחריה ריק ושום דבר כבר לא משנה. כמו חור שחור, היא משכה אליה את כל המחשבות, את כל הרגש, את כולי, משאירה משאבים אפסיים להתמודדויות יומיומיות אחרות, כמו צחצוח שיניים.
ביום שלישי בלילה התהפכתי במיטה שלוש שעות, עד שהתייאשתי ולקחתי כדור הרגעה צמחי, שנתן לי חמש שעות שינה טרופות.
כשקמתי בבוקר, אושר מופלא ואינסופי הציף אותי, כי סופסוף לא צריך יותר לחכות.
לבשתי את מה שלבשתי בביקור הראשון שלי במנהטן: חצאית מעצבים דמוית ג’ינס שקניתי בשנה הפרה־קלינית האחרונה וששוב נסגרה עלי, למרבה הפלא. מעליה לבשתי חולצת בסיס בצבע בורדו, ומעליה את הפריט היחיד שיכולתי לדמיין את עצמי לובשת בפגישה הראשונה אתו.
אפודת גולף דקה ונטולת שרוולים בצבע קאמל, ועליה פרחים בגוני תכלת ובורדו, בחלקה הקדמי שני כיסים בולטים, ובצדי הצוואר על הגולף, שני כפתורי עץ גדולים. קניתי אותה במרקט הגדול של פושקר והיא היתה הודו בשבילי.
והיום רציתי שיהיה קצת הודו.
נעלתי מגפיים, איפרתי את העיניים, סומק קל, ואז עמדתי שעה וחצי מול המראה מנסה להחליט אם אני ארים את השיער או אשאיר אותו בחצי קוקו. כשהבנתי שאני לא הולכת להכריע בנושא, לבשתי את המעיל שקניתי במנהטן, כהצהרה אילמת, ויצאתי לדרכי.
את הדרך מהדירה לסוון סוונטי עשיתי כמעט בריצה. חיכיתי לתפילה של היום הזה וחיכיתי עוד יותר שהיא תיגמר וחרדתי שהיא תיגמר, בעיקר לא יכולתי להאמין, לא יכולתי להאמין שזה קורה, שזה קורה ממש ממש, במציאות, לא בתוך הראש שלי, ומעולם לא הייתי בשידוך, לא יודעת אם זה נקרא שידוך בכלל. מעניין אם הוא בכלל זוכר את רישיקש כמו שאני זוכרת אותה, מעניין אם הוא זוכר את ההיי קמפ, מעניין אם יש עדיין מאפי גבינה במאפיה של רייזל’ס. אני לא מצליחה לנשום. הקדיש מתחיל.
4 Responses
תודה על הפרק!
איזה יופי של תיאורי רגשות עד הקצה,
מצאתי את עצמי דומעת בשורות האחרונות.
פרק אגדי ממש. ההקבלה לבובת ברבי נהדרת.
אנחנו לא מצליחים לנשום ביחד איתך, רוני.
כבר כמה שבועות שאנחנו לא מצליחים ביחד לנשום.
והיום זה השיא. למרות שידענו והיה לנו ברור, כקוראים מן הצד ולא כגיבורי הסיפור, שזה לא רק בראש שלך הקשר ביניכם, שזה לא הולך להיגמר ב”תרפי ותשחררי כי הוא לא שלך”.
ואוווו פרק מדהים ויפיפיה כמו כל הסיפור כולו!!!
אני לא נושמת שאני קוראת את הפרק מילה מילה בזהירות..
מחכה בקוצר רוח משבוע לשבוע!!!
וואו אני לא נושמת..