בתוך עולמות המלאכים שאינם כפופים לחוקי הפיזיקה, בתוך היכלות הניגון והכיסופים, בתוך הפינה הקטנה שלי בסוון סוונטי הומה האדם, שקצת פחות הומה אדם מבתשרי אבל עדיין, בתוך שעה, התפילה נגמרת.
אני מנסה לשחק אותה רגועה והולכת לשירותים, שם מתקבלת ההחלטה הרת הגורל בכל זאת כן להרים את השיער לקוקו, ועד שהיא מתקבלת ומוצאת לפועל, אני מבינה שיש לי ממש מעט זמן להגיע לגן הבוטני ושאני ממש לא יודעת איך מגיעים אליו.
אז אני רצה החוצה ותופסת מונית צהובה שנקרית בדרכי, ורק בתוכה מבינה שהיא שליחה משמים כי המוניות הצהובות רועות בעיקר במנהטן, וברוקלין לרוב די רחוקה משטח המחיה הטבעי שלהן. בדרך אני מתקנת את הקוקו בפעם העשרים, מרעננת את הסומק ואת השפתון ההיגייני שלי, מכינה את הכסף שאתן לנהג המונית. כשהנהג זורק שעוד שתי דקות אנחנו שם, הדמות שלי במראת הכיס הקטנה שאני מחזיקה למולי מאדימה כמו עגבניה. הוא עוצר. אני דוחפת את השטר לידו ולא מחכה לעודף, פשוט יוצאת מן המונית.
המוח שלי קודח, העולם סביבי נוזל, אני בקושי מצליחה לראות משהו כשאני נעמדת בכניסה המדוברת לגן הבוטני של ברוקלין. הכניסה היא רחבה בגודל ממוצע שמוקפת בחצי עיגול בטון, גבוה במרכזו ונמוך יותר בקצוות, ובאחד מצדדיו דחוסים התאים של מכירת הכרטיסים.
אני יודעת שאני ברבע שעה איחור, אבל כשאני נעמדת ברחבה אני לא רואה אותו שם.
הדם קודח לי ברקות וכפות הידיים מזיעות לי. רגע לפני שזה נהיה יותר מדי, דמות עוטה מעיל שחור ארוך מתנתקת מגוש הבטון ועושה כמה צעדים לעברי.
*
“רוני.” הוא מחייך לעברי חיוך רחב שמיד מצטמצם עת הוא מנסה להיות מנומס ומאופק באופן מגושם.
אני בוחנת אותו לכמה רגעים.
דוס.
מכנסיים שחורים בגזרה שקשה לקרוא לה מחמיאה, חולצה לבנה מכופתרת, שכפתוריה סגורים משום מה לסירוגין והיא תלויה מעל מכנסיו בחוסר חן, זקן שאטני קצת מדובלל, כובע קאובוי שחור שללא ספק ראה ימים טובים יותר, ומעיל נפוח וארוך בצבע שחור שהיה יכול להיות מגניב אם הוא לא היה מגיע עם כל השאר.
מכנסיים שחורים בגזרה שקשה לקרוא לה מחמיאה, חולצה לבנה מכופתרת, שכפתוריה סגורים משום מה לסירוגין והיא תלויה מעל מכנסיו בחוסר חן, זקן שאטני קצת מדובלל, כובע קאובוי שחור שללא ספק ראה ימים טובים יותר, ומעיל נפוח וארוך בצבע שחור שהיה יכול להיות מגניב אם הוא לא היה מגיע עם כל השאר.
הוא היה איש זר, אלמלא העיניים.
כי העיניים הן אותו ירוק, הכיווץ הממוקד והאגבי שלהן הוא אותו כיווץ, והקריצה שבהן היא אותה קריצה.
“אביתר.” אני מרכינה את ראשי בפורמליות, לבי הולם על מאתיים.
“בואי ניכנס? יש בפנים ספסלים.” הוא מחווה בידו לשער הכניסה. “קניתי לנו כבר כרטיסים.”
אני מהנהנת ואנחנו פוסעים בשקט זה ליד זה.
“אז מה שלומך?” הוא שואל. אני מתלבטת לרגע מה לענות. מצוין, ברור, מה יכול להיות שלומי בסיטואציה הבנאלית לגמרי והיומיומית הזאת. בסוף היו גביניות במאפיה ואכלתי אחת ועכשו אני מצטערת על כך עד עמקי נשמתי.
הספסל הראשון הוא בערך מאתיים מטר מהכניסה ואני צונחת עליו באפיסת כוחות, כל הפורמליות והנאותות נמסות ממני.
“תקשיב, אני אגיד לך את האמת, אני עוד שניה חוטפת התקף לב. תן לי כמה דקות.”
אני סוגרת עיניים ומרכינה את הראש, מנסה להשתלט על הנשימה, על הדופק. דוס השלג שותק. אני מצליחה לא לחשוב על שום דבר ורק להרגיש את עצמי נושמת, לשמוע את עצמי נושמת
מ ה ט ו ב ו א ה ל י ך י ע ק ב
הרגל נוחתת על הקרקע זרת קמיצה אמה אצבע בוהן.
כשאני פותחת עיניים, אני נתקלת במבט שלו, לא בוחן כמו תמיד. אחר.
הוא עדיין שותק.
“זהו, עכשו אפשר.” אני אומרת והוא מחייך.
“אז אני מבין שאת לוקחת את זה בטוב.” הוא צוחק לרגע.
גם אני מחייכת.
“עכשו אני אשאל שוב. מה שלומך?”
“ברוך השם. טוב. מה שלומך?”
“בסדר. שמח.”
“ממש שמח?”
“כן, ממש.” עוד חיוך רחב. שדה חמניות נפרש בתוכי. כל כך רחב, שאני מוכנה שוב לשחק את המשחק. “אז איך תשרי אצל הרבי?”
“וואו.” אני מחייכת בהבעה חולמנית. “וואו וואו. אלוקות. לא דמיינתי שיהיה ככה.”
“איך ככה?”
“מעל הטבע. מעל הכל. כאילו חזרתי הביתה, אבל הבית הוא לא הסביבה הרגילה שלי, אלא איזה ארמון מטורף שהנברשות שלו עשויות מיהלומים, והרהיטים שלו עשויים מזהב, והוא נוצץ בחושך.” אני עוצרת לתהות על מה שאמרתי. “זה כאילו להיות במקום הכי טבעי והכי מוכר, אבל בו זמנית באיזו מציאות מקבילה שבה העל־טבעי, הלא נגיש ביומיום, נגיש לגמרי ונוכח, ואתה מתנהל כמעט אך ורק בתוך… טוב, אני חופרת.” אני מסתכלת עליו.
“לא לא. תיארת את זה מדהים. גם אני מרגיש ככה. באמת קשה לשים את זה במלים, זו חוויה חוץ גופית חצי מהזמן.”
“באת עם הישיבה?”
“כן, סוג של. הגעתי קצת אחריהם. לא הייתי בטוח שאני אטוס, ואז החלטתי שכן, ועד שהסתדר עם הויזה…”
שתיקה קטנה. הוא מספר לי על הימים הראשונים בניו יורק, על השקיעות שנראות כמו שרפה בחלונות של גורדי השחקים במנהטן, על חיפוש הדירה והמעבר הנסי מדירה טחובה למשהו סופר מפואר שיושביו החליטו בספונטניות לנסוע לקנדה לשמחת תורה ושבת בראשית.
אני מרימה עיניים.
“אנחנו כבר לא ברישיקש, אה?”
“לא.” הוא מחייך. “אנחנו לא.” מוריד עיניים. “ואני ממש מצטער על זה לפעמים. רישיקש הפכה להיות נוסטלגית לגמרי בשבילי, ה־מקום להתגעגע אליו.” הוא מסתכל עלי. “ה־חוויות להתגעגע אליהן.”
“כשהיינו ברישיקש לא היית נראה לי מהטיפוסים המתגעגעים.” אני מחייכת אליו בשובבות. “כמעט בעטת בבוגן כשהוא הופיע.”
הוא מחייך אלי חזרה. מבעד לכובעזקןחולצהמכופתרת. אני מזהה אותו שוב, לרגע. על גדות הרובע התיירותי של רישיקש, אל מול שמש שוקעת כבדה של עולם שלישי, בין ריחות עמוקים של קטורת ופרות ובתי מאפה עמוסי תבלינים. אני ישובה מולו שוב, רגלי משוכלות ורפויות, חירות אקזוטית מגרדת לי את קצה האף, העולם כולו שוקט והאויר מלא רכות.
“תתפלאי לשמוע,” הוא אומר בטון הציני שהיה מדבר בו שם, לפני שהפך כולו אדוק ומהוגן.
הוא מרים עלה מהרצפה וממולל אותו בידיו. הוא מרים עיניים שוב, ואני רואה שהוא חזר לגוף בחור הישיבה שהוא מאכלס עכשו, נזכר בקיומו. “אבל אני חייב להגיד לך את האמת, כשהייתי ברישיקש לא הייתי מעז לדמיין לעצמי שזה מה שיהיה.” הוא מפנה מבט מהעלה אלי. “שנשב פה. בקראון הייטס.” בולע רוק. “ביחד.”
“איך זה, באמת?” אני לא מתאפקת.
“איך מה?”
“איך זה שאנחנו יושבים ביחד?”
“מאיזו בחינה?” עיניו יורדות שוב לעלה.
“לא הבנתי עד עכשו מי הציע שניפגש,” אני משקרת.
אפילו כשאני משקרת אני לא מעזה להגיד בקול רם ‘שידוך’. לא יודעת למה אני צריכה כל כך לשמוע אותו אומר את זה במפורש. משהו בי ממאן להאמין שזה באמת קורה, לא נותן לי להרפות בתוך הטוב הזה ולקבל אותו כמו שהוא. הוא זורק את העלה לרצפה ומרים אחד אחר, גדול יותר.
“אהמ… מה אמרו לך? עם מי דיברת? עם פייגי?”
“כן.”
“ומה היא אמרה לך?”
“לא משהו ברור.”
למה אני משקרת אני לא יודעת, אבל עכשו שהתחלתי אני לא מצליחה לעצור.
“אהמ…” מוריד עיניו לנעליו. “סוג של אני.”
“מה אתה?”
“סוג של אני הצעתי שניפגש. כאילו… כן.” דוס השלג מוריד את עיניו עמוק יותר.
“אהה.” אני אומרת.
פאתי זקנו מאדימים. הנה בן אדם שלא דמיינתי שיכול להסמיק.
“ולמה הצעת את זה?”
“ולמה הסכמת?” הוא מרים עיניים במהירות ואני משפילה את שלי. מגיע לי. שניים יכולים לשחק את המשחק הזה.
שתיקה מביכה.
“טוב, אנחנו פה, אתה הצעת ואני הסכמתי. אז כדאי שנעשה עם זה משהו.”
“צודקת.”
אני מתקנת את הקוקו על הראש שלי בפעם השלושים וארבע, ושמה לב שהעיניים שלו עוקבות אחרי פרקי ידי.
“בואי נטייל קצת?”
אנחנו קמים ומתחילים תנועה אל שבילי הגן הבוטני, מרהיבים ביופיים הסתווי, בצבעים המשתוללים, בעלים שחוזים את מותם הקרב. הוא מעביר יד בזקנו, מסתכל מסביב, ולבסוף מפנה פניו אלי. אחרי דקה אני מפנה פני אליו בחזרה.
“זוכר את הקופיפים? נורא מוזר לטייל ביחד במקום שאף אחד לא מנסה לחטוף לנו דברים מהידיים. ובלי פחד.”
“לא מאמין לך שאת לא מפחדת ממשהו עכשו.” חיוך.
אני שותקת. הוא נפנה אלי שוב בפתאומיות.
“אבל בטח לא הופתעת מאד, נכון?”
“ממה?”
“מההצעה.” הוא מוריד לרגע עיניים. “שלי.”
בטח שהופתעתי. היית בראש שלי ואז יצאת ממנו ונהיית ממשי.
“קצת.”
אנחנו מדברים על מזג האוויר, על ההקפות שנפגשנו בהן, על תפוחי האדמה בארוחת הבוקר בבייקרי שסותרים כל תפיסה ישראלית לגבי ארוחת בוקר.
“אני חייב להגיד לך משהו,” הוא עוצר לבסוף ונעמד מולי. “חייב להגיד את זה, כי אנחנו הולכים מסביב ואני לא רוצה את זה, אני רוצה שכל הקלפים יהיו על השולחן.” הוא נושם עמוק. “אין לי מלים להביע בפנייך כמה אני מאושר שאת כאן. בתשרי. אצל הרבי. בחב”ד.” הוא חוכך ידיו זו בזו ומתחיל ללכת באותה פתאומיות שנעצר. “כשהיינו ברישיקש, וכל זה האיר לי כל כך, זה האיר לי באופן שלא יכולתי להתנגד לזה. והנוכחות שלך שם היתה כמו… כמו חברות למסע. לא מהחברויות השטחיות שנוצרות כשיוצאים לטרק של חמישה ימים. כאילו היינו שנתיים במסע ביחד, מהאנאפורנה אל היכלות הקדושה. סליחה על ההתפלצנות.” הוא עוצר לרגע. “כשרק הגעתי לרישיקש והתחלתי ללמוד עם מוטי, זה היה כמו התגלות. ואז כשעבר שבוע, שבועיים, ונזכרתי שאמרתי לך שתבואי, המחשבה הזאת הפכה לתקוה שאכן תבואי, ואז לציפיה שאכן תבואי, ואז לוודאות שאכן תבואי.”
שתיקה קצרה.
“ודאות?” אני שואלת ואביתר מסתכל עלי קצר אבל ממוקד.
“כי קראתי לך.”
אני מרימה אליו עיניים תוהות.
“קראתי לך כל יום שתבואי. ופשוט ידעתי שתשמעי.” הוא מציץ לעברי. “ותיעני.”
אני שותקת. אנחנו הולכים עוד קצת.
“ואז, כשבאת, לא ידעתי להמשיך. הייתי כבר במקום כל כך שונה, ובהתחלה הרגשתי שאני מנסה לכוף אותך, להכניס אותך בכח למקום שלי כי כל כך התרעמתי, באופן לא הגיוני וגם לא הוגן, שאת לא מיד רואה את מה שאני רואה. ואז כשהבנתי שאין שום ערובה שתראי את מה שאני רואה, כי כל אחד רואה אחרת, פשוט ירדתי מזה מנטלית. שחררתי ונפרדתי ונשאר בי רק איזה ניצוץ של חלום, פנטזיה כמעט, שתעברי את מה שאני עברתי. מה שאני עובר.” הוא מוריד שוב עיניו לידיו ונעצר.
אני מסתכלת עליו בריכוז גדול, הוא בוחן את כפות ידיו. אני רוצה להגיד לו שאני מבינה שזה נס, אני רואה שזה נס שאני פה. אני מכירה בזה והוא מכיר בזה. זה נס כשלעצמו, שזה קרה לי בכלל, נס בעולם שלי, וזה עוד יותר נס בעולם שלו, נס שזה קרה בתוך הרצייה העצומה שלו שזה יקרה. שזה פלא איך שני אנשים מתכנסים ככה ברצונות ובחלומות שלהם, קסם, נפלאות, בריאה מחודשת.
הפעם אני הברבי בשמלה המטאלית.
אני מסתכלת עליו וחושבת איך להגיד לו. איך להביע החוצה את כל מה שהיה לי בפנים, איך לתמלל את הגעגוע, לכמת את הכמיהה. במקום זה אל מול עיני עולה תמונה שלו על מיטת בית רפואה, מחובר לצינורות, גופו החלש נושם בקושי. הדם נוזל לי מהפנים.
“אוי, תראה! מוכרים שם קולה,” יוצא לי במקום.
הוא קופץ קצת, כמו מתעורר מחלום.
“את רוצה קולה?” הוא אומר בקול שקט, חצי מהופנט.
“דיאט קולה.”
“אוקיי.”
הוא מתרחק ממני אל הדוכן הקטן בלב הגן וחוזר עם שתי פחיות דיאט קולה.
“גם אתה שותה דיאט קולה?” אני צוהלת בזמן שהוא מושיט לי פחית אחת.
“לא.”
“כי קנית לעצמך דיאט קולה.”
“אה.” הוא בוחן את הפחית שבידו. “וואללה.” הוא פותח אותה ולוקח שלוק ארוך.
אני שותה את הקולה שלי ומסתכלת לכל הצדדים, לכל הכיוונים חוץ מעליו. המבט שלי כבד, כל זה כבד לי, כמה חיכיתי ליום הזה. כמה אני רוצה מיטה עכשו, להתכרבל, ראש עטוף מכל הכיוונים, לסגור עיניים. יש משוכה שאני לא מצליחה לעבור אותה בהליכה. זה או לעצור או לדלג מעליה, ואני רחוקה מאד מדילוג כרגע.
אני אוחזת את הפחית שלי, פנים כף ידי נמעך אל תוך המתכת הדקה והקרה, יותר מדי.
אביתר מרים אלי מבט, חשמל בעיניים שלו.
“טוב.” אני מתרוממת מהספסל שהתיישבנו עליו בינתיים. “מתחיל להיות לי ממש קר ונראה לי שכדאי שנחזור.”
הוא מתרומם מהספסל, מבט מבולבל בעיניו, ומהנהן באטיות. אנחנו פוסעים בדממה חזרה אל הכניסה לגן הבוטני. כשאנחנו יוצאים מהשער, חרדה עמומה עולה בי, מה יהיה עכשו.
הוא מתרומם מהספסל, מבט מבולבל בעיניו, ומהנהן באטיות. אנחנו פוסעים בדממה חזרה אל הכניסה לגן הבוטני. כשאנחנו יוצאים מהשער, חרדה עמומה עולה בי, מה יהיה עכשו.
אני מתחילה לדבר בלי להיות ממש בתוך הדיבור, על כרטיסי הטיסה שזוהר הזמינה לנו, על איך זה יהיה לחזור הבית ולחזור לאלטה. לבסוף נעצרת ופונה אליו, באתכפיא גדולה.
“נורא יפה מה שאמרת לי, ואיזה כיף שנפגשנו שוב אחרי כל כך הרבה זמן.” אני משתעלת קצת, נחנקת ממבוכה והתחושה שהמרחב האישי שלי נחדר באופן שאני לא מצליחה לשאת. “היה לי ממש כיף, אבל אני קופאת ונראה לי שאני רוצה הביתה.” החרדה ממשיכה לעלות, ההתרגשות מגיעה לממדים שאני כפשוטו לא מצליחה להכיל.
במקום להתמודד אתה ולחשוב מה יהיה עכשו, אני פונה אליו מלוא גופי.
“חן חן.” אני מחייכת חיוך רחב, ונבלעת בתחנת הרכבת התחתית הסמוכה לרחבת היציאה.
6 Responses
וואו. מפרק לפרק אני אוהבת אותה יותר….
כל השבוע חיכיתי במתח ליום חמישי לקרוא כבר את הפרק הבא ואת המפגש בין רוני לאביתר.
מבחינתי הפרק הזה הווה את נקודת שיא.
יש בי צד שמופעם מחוכמת הכתיבה של אנה, שהצליחה לשמר את רמת המתח והצפיה גם לפרק הבא.
וצד שני שמתרעם עליה לחלוטין. לחכות עוד שבוע של מתח ברמות כאלו? זה לא פשוט.
וברמת הסיפור-
התהליך שרוני עוברת- יפיפה.
היא מבינה שזה לא פטנזיה, זה לא רק בראש שלה,
וזה It’s too good to be true
רמות החרדה שלה עולות ועולות, היא לא מסוגלת להכיל את זה;
לקבל את החשיפה, הפחד העצום להיות כלכך פגיעה, להסכים לאהוב.
מפחיד ומציף לה מידי.
מבחינתי זה שיקוף מדהים לתהליך שאדם אמיתי עובר, יש עליות בתהליך, אבל תמיד יש מורדות, וחזרה לאחור, ורגעים שאתה פשוט לא מסוגל להכיל ולקבל: להסיר חומות ומגננות שבנית שנים, ולהרשות לבתוך הפנימי להיות פגיע בכאלו רמות.
דמעות.
לחבק את הרוני האבודה הזאת שלא מצליחה להכיל את כל הצונאמי הרגשי הזה ואת הסיטואציה ההזויה הזאת
אחר כך היא תתאבל ותלקה את עצמה אלף פעם ותפרפר מהחמצה ומחרדה ותרצה להקיא ותרצה לבכות ותרצה לישון לנצח אבל לא תצליח להירדם לשניה
פרק יפהפה ברמות גבוהות.
לא יודעת עם מה הזדהיתי יותר, עם האכזבה של אביתר או עם ההצפה הרגשית של רוני.
שירה
תודה על הניתוח המדויק
וואו. אני לא נושמת סדיר. הלואי שאביתר יבין כבר מה היא עוברת ויחכה לה. כמה שצריך.