בעל ראסטות בגון חיטה מסתכל עלי בעיון ואומר “היי”. אחרי ההיי הוא מחליף מבט רב משמעות עם בחורה שיושבת מצדו השני של השולחן שלו, חצי משער ראשה מגולח, וחציו ארוך וגלי ונראה שייך לכוכבנית הוליוודית. בחלק המגולח יש אוזן שמקל פירסינג של מספר סנטימטרים חוצה אותה לכל אורכה, נכנס מהחלק העליון ביותר של האוזן ויוצא בתנוך למטה, כמו עגיל רגיל. יש מצב טוב, אני אומרת לעצמי, והטון הפנימי שלי רגוע להפליא, שהם סיכמו ביניהם לרצוח אותי עכשו. אני לוקחת עוד שלוק מהבירה וממשיכה להסתכל עליהם, משום מה משועשעת.
“אז…” אני שואלת באנגלית ההיפסטרית שלי, שאני לא בטוחה אם היא מסגירה את מדינת המוצא שלי או לא. “איך קטמנדו?”
“קטמנדו אחלה,” עונה בעל ראסטות החיטה. “אנשים טובים.”
“כן?” אני לא יודעת אם הטון שלי הוא מופתע או סקפטי, אבל הוא בכל מקרה מסתכל עלי במבט מרוחק משהו.
“אנשים מאוד טובים. האוויר של הארץ הזאת… מוחק את המוח.”
“לא הבנתי, הם טובים לפני או אחרי מחיקת המוח?”
“כמה בירות כבר שתית?”
“זו השניה.” אני מכריזה בגאווה. בעל החיטה מהנהן. החברה שלו עם אוזנה הצלובה ושלושת חבריהם לוגמים מהבירות שלהם ומהנהנים גם כן. אני מרגישה לפתע קוסמופוליטית באופן עוצר נשימה.
“אז מאיפה אתם?” אני מחליטה לקחת את החוצפה שלי צעד קדימה, וגורפת חופן מהבוטנים בצלוחית הקטנה שעל שולחנם. באופן אוטומטי, כמעט ללא שליטה, מברכת בורא פרי האדמה.
“אני מנורבגיה,” עונה החיטאי. “איוואר,” הוא מכה על החזה שלו. “זו הילדור. היא מאיסלנד.” החצי־פאנקיסטית־חצי־כוכבת מחייכת. “ואלה ז’וסטין, בסטיאן ותומא.” הוא מחווה בראשו אל שני הבחורים והבחורה שיושבים שניים מימיני ואחד משמאלי, מסתכלים עלינו מדברים, מהנהנים כמו יצור אחד בעל שלושה ראשים ומכרסמים חצי בוטן מתוך הבוטנים הספורים שנשארו בקערית אחרי מתקפת הפתע שלי. “הם מצרפת. הם לא כל כך מדברים אנגלית.”
“ואלה ז’וסטין, בסטיאן ותומא.” הוא מחווה בראשו אל שני הבחורים והבחורה שיושבים שניים מימיני ואחד משמאלי, מסתכלים עלינו מדברים, מהנהנים כמו יצור אחד בעל שלושה ראשים ומכרסמים חצי בוטן מתוך הבוטנים הספורים שנשארו בקערית אחרי מתקפת הפתע שלי. “הם מצרפת. הם לא כל כך מדברים אנגלית.”
“בונז’ור,” אני מפציצה. השלושה מהנהנים בחיוכים רחבים וממשיכים לכרסם. “אז איך אתם מתקשרים אתם?”
“מי אמר שאנחנו מתקשרים אתם?”
“לא יודעת… הנחתי. אתם יושבים ביחד בשולחן, וזה.”
“אנחנו מחכים לנהג מונית, פשוט. כולנו הולכים לאותו מקום.”
“כן?” אני פתאום מתמלאת רוח הרפתקה, שמתחזקת לנוכח הידיעה הברורה שבבית חב”ד כבר אוחזים איפשהו באזור של ברכת המזון. “לאן?” אני בטח נראית כמו דרקון נושף אש שמנסה לדחוק ראשו אל תוך מערת שועלים קטנה וצנועה, כי איוואר והילדור מחליפים עוד שמונה מבטים לפחות, חלקם מזועזעים, חלקם מודאגים, וחלקם מנסים לשמור על נימוס אירופאי, שלא מצליח להרפות מהם.
איוואר משתעל קלות, לוגם מהבירה שלו ומחייך אלי.
“רגע, עוד לא הצגת את עצמך.”
“אה, ודאי ודאי.” אני פונה אחורה ומסמנת למלצרים שתביא לנו עוד בוטנים. לא יודעת אם היא תיאורטית יכולה לשנוא אותי יותר ממה ששנאה אותי לכתחילה, אבל על פניה מצטיירת הסלמה ביחסינו. אני בקושי מתייחסת, גלי האנרגיה ברקותי לא מאפשרים לי לשים לב לזוטות. אני חוטפת את צלוחית הבוטנים מידיה, מניחה אותה במרכז השולחן, ולוקחת לעצמי באגביות עוד חופן. “היי, נעים מאוד להכיר אתכם. אני רוני. מישראל.”
“אהה… מישראל. מה את אומרת.” להילדור יש כמעט טנור, כל כך עמוק שהוא חייב להוסיף לפחות עשר נקודות לצד הגלוח. והיא לא נשמעת מופתעת.
תמיד היתה לי תחושה שלחיי הלילה אין מציאות ממשית משל עצמם, והם בדרך כלל פשוט ניסיון להימנע מלחיות את חיי היום. כשנדחסנו למונית שלא היתה אמורה לאכלס כמות כזאת של אנשים והמחשבות שלי התחילו להצטלל במידת מה, שאלתי את עצמי למה אני עושה את זה. התשובה היחידה שעלתה לי היתה טפשית וילדותית, ולכן העדפתי להסתמך על האמירה שיש לי חוש הרפתקנות בריא. אני נאחזת בידית הפנימית של הדלת ולא יכולה להרפות ממנה, כי תומא מועך אותי לגמרי, ואני בכלל חצי שומרת נגיעה. האוטו מתנדנד, יצאנו מזמן מהעיר, אנחנו באמצע מדבר, ככה זה נראה. קשה לחשוב על תפאורה אפית יותר לנסיעה ראשונה בשבת.
כבר קצת בא לי לבכות.
לפתע האספלט נגמר, והאוטו עוצר במקומו. הדלתות נפתחות, כולם מתחילים לצאת, ורק אני עוד נאחזת בידית הפנימית של הדלת, כממאנת להיפרד ממשהו. לבסוף איוואר מציץ פנימה, הוא נראה לי קצת חסר סבלנות כבר.
“את באה?”
“כן.” אני מגרדת את עצמי החוצה, בראשי יש קוקיה פנימית שחוזרת שוב ושוב: “עופי על הטיול שלך, עופי עליו, עופי על הטיול שלך, עופי עליו, זה הטיול שלך, עופי…” עם כל עופי הקול שלה הופך ליותר מונוטוני, מושטח ועייף, כאילו היא צריכה לסגור משמרת וללכת, ואני הלקוח האחרון.
אני נשרכת אחרי האירופאים הפוסט־מודרניים שלי במדבר, מה שזה לא יהיה שעישנתי כבר ממזמן התאוורר מתוך המוח שלי, ואתו גם כל האומץ והשובבות. זה מזכיר לי את מסע סיום הקורס בצבא. חשוך וקר, ויש הרים מסביב, ואני עדיין סובלת מפיגור טופוגרפי עמוק, ככה שלא אבין עוד עשר מטר מאיזה כיוון בכלל הגעתי, ומעל הכל, שבת היום, שבת. וחלק מהצרפתים בכלל שיתפו פעולה עם הנאצים. לא זוכרת מה עשו נורבגיה ואיסלנד בזמן הזה.
לבסוף, אחרי צעידה של עשר דקות בשומקום, אנחנו מתחילים לשמוע רעשים מרחוק וגם אורות. הילדור קופצת על מקומה בהתרגשות ואוחזת בידו של איוואר ברגע של גילוי לב וספונטניות דחפית, ואז נסוגה מחדש, כשכל הספונטניות נכנסת בחזרה לפירסינג שחוצה את אוזנה. הצרפתים מדברים כמעט בלי הפסקה, ואף שעשיתי אי אלו יחידות בגרות בצרפתית, אין לי מושג אפילו מה כיוון נושא השיחה, כי הקצב הוא מאתיים קמ”ש והם בולעים כמעט את כל העיצורים כולם, גם את אלה שלימדו אותי שאמורים לבטא בצורה ברורה.
אחרי עוד חמש דקות של צעידה נגלית לעינינו רחבה. הרחבה נראית כמו מחבת ווק עם מוקפץ – המון רכיבים צבעוניים ולא קשורים זה לזה, אבל מתרוממים ויורדים בתיאום זה עם זה. מלא חבר’ה עם קעקועים ופירסינגים במקומות מפתיעים בגוף. כולם לובשים את הבגדים שנפאל מתמחה בהם – בגדים מיוחדים, אסימטריים. אני מרגישה כמעט בולטת בבגדים המערביים הפשוטים שלי.
המון אנשים, קרובים זה לזה, כמעט נוגעים, לפעמים באמת נוגעים, ועם כל זה כל אחד ואחד לגמרי לבד עם עצמו. הקרבה הפיזית לא מצליחה להיתרגם לשום דבר שיכול אפילו להזכיר קרבה פנימית יותר.
המוזיקה שועטת קדימה, העיניים של האנשים מתמלאות דם, נימים מתפוצצים, הגוף מרגיש חובה לציית – למוזיקה, לירח, לסמים במערכת. אבל כל זה לבד, אף אחד שם אפילו לא פונה לזולתו להציץ בו בתוך מחול השדים הזה. כאילו הם מפחדים שאם רק ינסו, אם רק יעיפו מבט החוצה, הם יראו את כל מה שברחו מפניו, והבריחה לכאן תהפוך לחסרת משמעות.
הילדור תופסת שוב בידו של איוואר ומושכת אותו פנימה, אל תוך סבך האנשים. תומא, ז’וסטין ובסטיאן מוציאים כל אחד בתורו חפיסת סיגריה ומדליקים, מסתכלים על המתרחש במבט מהורהר, כעושים הערכת מצב בשיק צרפתי. ואני, כמו זבוב שנקלע לחללית ומוצא את עצמו על אחד הירחים של שבתאי, פשוט עומדת שם. לבסוף, אני מחליטה שאם אני כבר כאן…. אני צוללת פנימה אל בין המון האדם. אני מרפה את הגוף שלי, כל שריר, אני מנסה להרגיש אותו ממש, ותוך כדי, במעין פרדוקס, מדלגת, זזה כל הזמן, שועטת. פה מותר הכל, כל תנועה, כל טירוף. הדבר היחיד שאסור הוא לחדור אל תוך מרחב של מישהו אחר, שגם לו מותר הכל חוץ מזה.
אני קופצת וקופצת, ובשלב מסוים מדלגת החוצה מתוך מעבה האנשים. אני צמאה ועייפה. אני מתיישבת על החול ונשענת על סלע, משכיבה את ראשי עליו אחורנית. אני מרגישה טפיחה על הכתף ומגלה שאולי קצת נרדמתי, וזה בסטיאן והוא מושיט לי את ידו. לרגע נדמה לי שהוא מזמין אותי לרקוד, אבל אז אני נזכרת שאנחנו לא בסרט אמריקאי ממוצע ומזהה בתוך ידו כדור. הוא קטן ועגול וכתום ומצויר עליו פרפר. אני מתרשמת מהידענות שלי, שלא אופיינית לדוסיות כמוני, ויודעת מיד שאלה סמים. סמים קשים.
אני מחייכת לבסטיאן החביב על כרבולתו, ומנידה בראשי לשלילה. בסטיאן מושיט את ידו קרוב יותר אלי, כאילו כדי להבהיר לי מה הוא רוצה, ואני שוב מנענענת בראשי.
“סה מאניפיק! פה קונפיאנס.”
אני שוב מנידה בראשי לשלילה. נראה לי שאני צריכה לפטר את הקוקיה שבתוך הראש שלי ובשלב הראשון להפסיק להקשיב לעצות שלה.
בסטיאן נסוג, נבוך ומבולבל, אל תוך מאסת האדם.
אני שוב מניחה את ראשי על האבן, ומתעוררת רק כעבור פרק זמן שאינו ידוע לי.
שום דבר לא השתנה. המוזיקה צורחת, האנשים מקפצצים, הירח מאיר. מישהו שוכב על האדמה לא רחוק ממני מעולף. מישהו אחר מקיא ליד הסלע השלישי ממני, ואז מתיישר וחוזר לבליל הריקודים. עייפות גדולה נופלת עלי לפתע, עוד מעט יעלה השחר, ואין לי דרך אחרת לצאת מפה חוץ מלנסוע בשבת.
הגוף המונח לידי מתחיל להתנועע, ואז מתרומם מעט ומסתכל לצדדים.
“עדיין שבת?” שואל הגוף באנגלית במבטא רוסי כבד.
“כן,” אני אומרת בשקט ומהנהנת, ועם עוצמת הטראנסים פה הוא כנראה רואה יותר משומע אותי עונה לו. “אני יודעת.”
“יש לך מים?” הוא צורח לעברי.
“לא,” אני מנידה בראשי לשלילה ומצביעה אחורנית. “הנה, יש שם ברז.”
הגוף מתרומם, מתקדם לכיוון הברז התקוע שם באמצע שום מקום, צינור מהאדמה פחות או יותר, אוסף מים מלוא חופנו ומעביר אותם על פניו. ואז עוד ועוד. הוא שוטף גם את עורפו וגם את פלג גופו העליון. לאחר מכן מכנס את שתי ידיו, אוסף את המים ושותה אותם בצמא ניכר. הוא שותה כל כך הרבה זמן שאני כמעט מאבדת תקווה שאי פעם יגיע לרוויה.
כשהוא מסיים לבסוף הוא מעביר עוד חופן מים על פניו, וחוזר ככה, רטוב לגמרי, לשבת במקום שממנו קם. אחרי כמה דקות הוא מסתובב אלי וצועק לי משהו. אני לא שומעת והוא מתקרב. יש לו רעמה מבולגנת חומה עם קווצות שלמות שהלבינו כבר וזקן פרוע בגוונים דומים. גופו דק ושברירי ולא מסתדר לי עם ראש האריה הזה. אצבעותיו שהוא מרים כדי להזיז את שערו מעל פניו רזות גם הן, וציפורניו אכולות מאוד.
“שלום. לא ראיתי אותך פה אף פעם.”
“אני חדשה באמת. שלום.” השכנות הזאת לא קוסמת לי במיוחד, אבל לא נעים לי לעשות עם זה משהו עכשו.
“כן, רואים.” הוא נאנח, מסתכל על הרוקדים. “קוראים לי ארקשה.”
“נעים להכיר. גם אמא שלי מרוסיה.”
“כן? מאיפה?”
“מוסקבה.”
“אה… מוסקבאית…” הוא מגחך ואני מציינת ביני לבין עצמי שסביר להניח שזו לא מחמאה. “איך ידעת שאני מרוסיה?”
“לפי הדיבור… כי גם לאמא שלי – “
“אף פעם לא אמרו לי שאני נשמע רוסי. כנראה נפש רוסית מזהה נפש רוסית.”
“האמת שאני לא ממש נפש רוסית.”
“איך לא?” איכשהו תמיד יש בי איזה חשש לספר שאני מישראל. בניגוד לכל ארץ מוצא אחרת, שמעוררת בדרך כלל תגובות נייטרליות, להיות מישראל ולגלות את זה תמיד מעורר בי חשש שיאשימו אותי בצליבת אנשים או באפרטהייד, או ינסו לצלוב אותי ולעשות לי אפרטהייד.
“איך לא?” איכשהו תמיד יש בי איזה חשש לספר שאני מישראל. בניגוד לכל ארץ מוצא אחרת, שמעוררת בדרך כלל תגובות נייטרליות, להיות מישראל ולגלות את זה תמיד מעורר בי חשש שיאשימו אותי בצליבת אנשים או באפרטהייד, או ינסו לצלוב אותי ולעשות לי אפרטהייד.
“אני… אני מירושלים.”
“ירושלים של זהב…” הוא נראה מהורהר לפתע. “הייתי רוצה לנסוע לשם.” דממה משתררת בינינו, כמה שיכולה להשתרר דממה בתוך מיליארד דציבלים ובאסים שאפשר להרגיש אותם בכל נים בגוף. “את יודעת, הייתי כבר בחצי מהמדינות בעולם. נורבגיה, איסלנד, צרפת… אנגליה. לאמריקה לא נותנים לי ויזה. אז החלטתי לוותר על היבשת בכללותה. אוסטרליה גם הייתי.” הוא מולל זקנו העבות, ואז פתאום מבטו הופך מזוגג וחולמני והוא אומר, “כמעט שבע עשרה שנה לא הייתי ברוסיה.”
“וואו. איפה היית?”
“פה ושם. בכל מיני מקומות. אני אוהב להיות אזרח העולם. יודעת מה זה סיטיזן אוף דה וורלד?”
“אדם קוסמופוליטי?” אני צורחת, כי כל השיחה הזאת היא בעצם תחלופת צרחות הדדית.
“VO VO. אקזקטלי!” ארקשה מגרד את הגב שלו, ופתאום נראה לי כמו הומלס גרסת 2.0. אני תוהה לעצמי אם לא כל אזרחי העולם בעיני עצמם הם כאלה.
ואז אני תוהה אם אני לא כזאת. הבאסים מפמפמים. האורות מרצדים. האנשים מקפצים. הירח עומד גבוה בשמים ומפהק. שום דבר מזה לא חדש, או אפילו מעניין, למען האמת.
אני קמה ומתחילה לצעוד חזרה בחושך המדברי. כשאני מגיעה לתחילתו של אספלט אני מוצאת שם, כצפוי, המון מוניות מחכות בסבלנות. עולה על אחת מהן, והיא מסיעה אותי לגסט האוס שלי. הגוף שלי מכווץ על המושב בשקט, כמנסה לא לגעת בשום דבר סביבו. אולי אם ארחף בחלל המונית כמו אסטרונאוט זה לא ייחשב לי שנסעתי בכלל.
אני חומקת מתוך האוטו בשקט, אפילו שבעיר הזרה הזאת אף אחד לא יזכור לך שיצאת מאוטו בשבת.
***
כשאני מתעוררת כבר ערב. יש שם שבעים כוכבים ואני הייתי מסתפקת בשלושה. אוספת את גופי הפרוש נטול אונים על המיטה. נטול אונים. אני הכי נטולת אונים שאפשר לדמיין. כל האונים ממני והלאה, השותפות שלי במיקום לא ידוע, ואולי כבר דואגות לי, כי נעלמתי להן אתמול בערב ולא היה ברור להן מה עלה בגורלי.
כשאני חושבת על אנשים שדואגים לי, אני מיד גם חושבת על אבא שלי. לא בטוחה נגד מי הרמתי את ידי ביממה האחרונה – נגד אלוקי או נגדו, ובכל מקרה אני מרגישה בבירור, הכי בבירור שרק אפשר, שאני לא רוצה ולא יכולה להיפרד מאף לא אחד מהם.
3 Responses
וואו! איזו תובנה!!
בדיוק כמו שכתוב בספר ה’יום יום’: יהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות מנותק מאלוקות.
גם הפרק הזה דיי קשה לקריאה למי שנמצא במקום בטוח באמונתו לאלוקיו…
אבל התובנה הסופית מנחמת ומעודדת שאולי יבואו עוד פרקים טובים ואכן הסיפור הזה עדיין מקומו באתר הזה…
ובכל זאת ניתן לעדן את כל המשפטים המפורטים על מהות ותוכן הקילקול שנעשה עד להגעת התובנה הזו..
זה מצמרר כל שומר מצוות ומאמין.
סיפור מהמם! אמיתי וכנה. כתיבה מיוחדת ואיכותית, ממש אפשר להרגיש את הסיפור. ממש מחכה להמשך!!