את הדרך בסאבווי אני מעבירה בלא לחשוב.
לא לחשוב לא לחשוב לא לחשוב. הקרונות חורקים, החיכוך של הגלגלים במסילות עושה רעש של ציפרניים חורקות על לוח, איך כל הקונסטרוקציה הזאת עוד לא התפרקה, אני לא יודעת.
לא לחשוב עליו עומד בודד ברחבת הגן הבוטני.
לא לחשוב על ההתכווצות בחזה.
לא להרגיש כאילו קרעתי משהו מעצמי.
לא לחשוב.
*
למחרת אני פוגשת את פייגי בעזרת הנשים.
“הו, רוני! מה שלומך?” הרוני של פייגי מתגלגל ומתגלגל. המבט שלה עמוס.
“ב”ה טוב.”
“בואי רגע אתי.” היא מושכת אותי החוצה, לרחבה הקרירה שרק היא מזכירה לנו שאנחנו בתוך מטרופוליטן ענק שבכל רגע נתון קורים בו אינספור דברים במקביל. “אז איך היה לך?”
“אחלה. היה ממש טוב,” אני מחייכת לעברה. פניה עוטות הבעה מבולבלת.
“כן?”
“כן.”
“כי את יודעת, קיבלתי ממנו טלפון היום בבוקר. ממש מוקדם.” היא מעיפה בי מבט ביקורתי מעט, כאילו אני אחראית על זה שהוא מתקשר אליה בשעות הזויות. “והוא אמר לי שהוא הבין שאת לא מעוניינת.”
“כי את יודעת, קיבלתי ממנו טלפון היום בבוקר. ממש מוקדם.” היא מעיפה בי מבט ביקורתי מעט, כאילו אני אחראית על זה שהוא מתקשר אליה בשעות הזויות. “והוא אמר לי שהוא הבין שאת לא מעוניינת.”
“הוא מה?!”
“אמרת לו שאת לא מעוניינת?”
“בטח שלא אמרתי לו שאני לא מעוניינת!” אני נוהמת. “כי אני מעוניינת. מאד מעוניינת.”
“אהה.” פייגי נותנת בי עוד מבט שמכיל משהו כמו ידעתי שהולך להיות לי כאב ראש מהסיפור הזה ברגע שהבנתי שאת מעורבת בו. “אז מה נראה לך שקרה?”
“אין לי מושג.”
“כי הוא אמר שחתכת.”
“את מה חתכתי?”
“חתכת והלכת.”
אני פותחת עיניים נדהמות.
“את לא חתכת והלכת?”
“לא שידוע לי.”
“אני חושבת שהוא קצת נפגע. ככה היה נשמע. יש לך מושג למה?”
“וואו. אין לי מושג. שאני אהיה בריאה.” אני לא מספיקה להילחץ כי המוח שלי פועל בקדחתנות.
“אז מה עושים?” פייגי מוציאה מסטיק מהכיס ושמה בפה בתנועה עניינית.
“את יכולה בבקשה לשאול אותו אם אני יכולה להתקשר אליו כשנגיע ארצה?”
פייגי בוחנת אותי שוב, אבל לא משתהה מדי. “בסדר.”
ארבע שעות אחרי אני אורזת את תשרי אתי ועולה על מונית שלוקחת אותי לשדה התעופה. במקום הפרידה הטקסית שחיכיתי לה ושמתוך היכרות עם עצמי היתה אמורה להיות שם, האריזות והסגירות והנסיעה עוברות עלי בעננה מעורפלת, כי אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על אביתר ועל האם יסכים לראות אותי אי פעם שוב.
*
המטוס חג, נוטה הצדה מעט, ובאוושת גלגלים נוגעים במסלול נחיתה אני מוצאת את עצמי שוב בנקודת הפתיחה, ושובכמישהי אחרת.
דביר באולם ההמתנה שוב מחכה לי, שוב עם בלון צהוב ומתחשב, ושוב בהבעה מאופקת של אדם שקיבל החלטה נחושה לא להתפעל ולא להתרגש משום דבר בהקשר הספציפי הזה.
שוב משמאל דוהרת לעברי תחנת הדלק הצהובה של שער הגיא.
שוב דביר, מרוכז בנהיגה, שותק. שוב שישים קמ”ש מקסימום, שוב מפרקי אצבעותיו של דביר לבנים, ושוב סיכת המ”מ שלו נוצצת בשמש הסתווית.
איפשהו בתחילת הנסיעה הוא דורש בשלומי ואני דורשת בשלומו ובזה זה נגמר. אני לא אומרת עוד כלום, לא מנסה אפילו לפתוח בשיח, למרות שדביר נראה בכוננות ספיגה למטר המיסיונרי שהוא לבטח ציפה לו. משהו בי מכוסה לגמרי, שָׁתוּק.
עם השתיקה הזו אני מגיעה הביתה, שריק למזלי. השעה שלוש בצהריים, בניו יורק שמונה בבוקר, ואביתר מדליק את הפלאפון שלו רק בערב, כך דיווחה לי פייגי. ערב אצלו זה שלוש לפנות בוקר אצלי. למזלי, יש לי ג’ט לג שמאפשר לי להישאר בשעון ניו יורק כאוות נפשי, ומיד כשאני נכנסת הביתה, ודביר מגלגל את המזוודה שלי (ושמונים השקיות שהתווספו אליה) בעקבותי, אני נזרקת על המיטה שלי, ופורשת ידיים לצדדים.
דביר נעמד במפתן של הדלת, מסתכל עלי מרחוק.
“איך היה?” אין לי כוחות לסמול טוק.
“נחמד”
“נחמד?”
“לא. פשוט אין לי כוחות לסמול טוק.”
“טוב…” דביר מתחיל להסתובב אבל אז מסתכל חזרה אלי: “חשבתי על זה היום כשנסעתי לאסוף אותך שזה ממש שידור חוזר של לפני שבעה חודשים, ושטסת למזרח בדיוק לפני שנה וקצת וכמה עבר עלייך בשנה הזאת ואיזה סרט זה בטח להיטלטל בין כל כך הרבה עולמות בפרק זמן כל כך קצר, גם פיזית וגם נפשית.” הוא מקפל את אחד השרוולים שלו בשימת לב מופגנת. “אז שתדעי שזה בסדר אם את מעורערת מכל הדבר הזה, ושאני לא חושב דברים שליליים על המסעות שלך רק כי חזרת מהם מעורערת. שתדעי.”
אני מסתכלת על דביר במבט רך נוצה, כי זה הדבר הכי אמפתי שמישהו אמר לי מזה הרבה זמן ואני נורא לחבק אותו אבל אני מפחדת שאם אקום לחבק אותו, אני אתחיל לבכות, ואם אני אתחיל לבכות אני אצטרך לספר לו למה ואני עוד לא מוכנה לדבר על זה בקול רם.
“דביבון, אתה מתוק שאין דברים כאלה. תסגור לי את הדלת בבקשה.” הוא סוגר בהבעה מפוייסת, ואני יודעת שנעים לו לא פחות ממני ממה שאמר וממה שזה פעל בי.
אני מסתובבת לצדי, והכרית שלי הוותיקה, למודת הדמעות, שבטח עוד ספגה את הדמעות בימי אמא ובימי עידן ובימי אחשוורוש, סופגת מנה נוספת לפני שאני נרדמת.
*
אני מתעוררת, עם הבגדים שלי, מצפירת משאית במרחק. הכל חושך, כשאני מתרוממת מהמיטה לראות בפלאפון מה השעה. הפלאפון מספר לי שאחת בלילה, ומבלי לחשוב פעמיים ועוד לפני שנטלתי ידיים בכלל אני מחייגת למספר שפייגי נתנה לי, רק מתוך תקווה שיש לו תא קולי ושאוכל לפחות לשמוע את הקול שלו. במקום זה אחרי ארבעה צלצולים בדיוק הוא עונה.
“הלו.”
מרוב בהלה אני נסוגה מהפלאפון, מאבדת עשתונות, מאבדת את הקול, אבל לא מאבדת את הפלאפון מה שלא משאיר לי ברירה אלא לקרב אותו אל האוזן.
“הלו?”
“הלו.”
“רוני?”
“אביתר?”
“מה שלומך?”
“טוב, ואתה?”
“בסדר. מחר טס.”
“ארצה?” סתומה.
“כן.”
שתיקה על הקו.
“תקשיב, היתה ממש אי הבנה בינינו.” אנחנו אומרים בו זמנית.
“מה?” אני שואלת. הוא שותק, ואני ממשיכה. “הבנתי מפייגי שהיתה ממש אי הבנה בינינו.”
“כן?”
“כן, אני מצטערת.” אני שותקת עוד קצת, עד שמצליחה. “חשבת שהלכתי?”
“לא חשבתי. הלכת.” המלים שלו פלדה.
“נכון.” הנשימה שלי מתעבה. “אבל לא באופן שחשבת.” שתיקה. “ולא מהסיבה שחשבת.”
“אשמח לשמוע.” משהו בקולו מתרכך.
“אני לא יודעת מאיפה להתחיל…”
“תתחילי מההתחלה. אני מקשיב.”
אני מרגישה את הלב הולם בחזה שלי, הולם והולם והולם, המלים נתקעות לי בחיך, בפנים הלחיים, בשיניים, קיפאון לא אופייני לי, ולמה קשה כל כך להוציא אותן החוצה?
על מי את עובדת. את יודעת למה. להוציא אותן החוצה זה להתרפק, לשים משהו דק ועדין ושביר ויקר בכפות ידיו של מישהו אחר. ומה אם יפיל? ומה אם יזרוק?
“תשמע.” מנסה להסדיר את הנשימה. “תשמע. אתה לא היחיד שחיכה וקיווה. אני לא איזה צופה משועשעת מהצד בדרמה שלך.” נשימה עמוקה. “אני חוויתי את כל מה שאתה חווית. אני חיפשתי וחיכיתי כמו שאתה חיפשת וחיכית. ובזמן אמת זה פשוט הימם אותי. זה היה יותר מדי. לא יכולתי להכיל את זה. את הנוכחות שלך. הקרובה. את הכנות שלך. את הקרבה הזאת שהתהוותה שם, זה היה… קרוב לי מדי.” עוד נשימה. “וכשקרוב לי מדי, אני משתבללת. ככה אני. אני נכנסת לקונכיה שלי וצריכה זמן ומרחב לעבד ולהכיל ולנשום ופשוט להיות עם המציאות כפי שהיא. בעצמי. בגלל זה הלכתי בחטף. אתה מבין?”
שתיקה קצרה. “כן. אני חושב שכן.”
“ואני מצטערת אם פגעתי בך.” הקול שלי קצת רועד. “באמת שלא התכוונתי אבל זה לא משנה את שזה באמת לא היה רגיש אליך ולמה שעובר עליך. ואני אבין אם זה ישנה את כל התפיסה שלך לגבי ויוריד לך את כל הרוח מהמפרשים. יש מצב שזה היה קורה גם לי.”
ספונה בתוך עצמי.
מצפה למהלומה.
“הבנתי.” הנה הגיע הקור. היה כל כך הרבה חום, ואת נסוגת, ועכשו נשאר רק קור. רוקנת אותו מחום במו ידייך. כמה פעמים זה קרה לך, לא ייספר מרוב.
“הבנתי.” הנה הגיע הקור. היה כל כך הרבה חום, ואת נסוגת, ועכשו נשאר רק קור. רוקנת אותו מחום במו ידייך. כמה פעמים זה קרה לך, לא ייספר מרוב.
“טוב, אביתר. ממש תודה ששמעת אותי. היה חשוב לי להגיד לך את זה, בלי קשר למה שיהיה בהמשך, ו… מקווה שלא תקפיד עלי.”
“אני לא מקפיד עלייך בכלל.”
“יופי, תודה.” צריך לסיים. “אז שיהיה בהצלחה.”
“רוני?”
“כן?”
“מה את עושה מחרתיים?”
“לא יודעת.” אני מתבלבלת.
“בואי תפגשי אותי, טוב?” הוא מחכה שניה לתגובה ואז ממשיך, “נשב על מרפסת שצופה לכותל. רוצה?”
“טוב.” נפלט לי.
“אכתוב לך פרטים כשאגיע.”
“טוב.”
“לילה טוב, רוני.” הוא מנתק.
מה קרה הרגע.
*
איכשהו לקראת ארבע אני נרדמת חזרה ובתשע בקושי פוקחת את העיניים וגוררת את עצמי למטבח.
אבא עומד והסינר הנצחי שלו עליו, מטגן חצילים.
“בוקר טוב.” הוא נפנה אלי בלי התלהבות יתרה ואפילו נותן לי לחבק אותו. “ישנת ישנת.”
“כן…. הייתי גמורה והג’ט לג.”
“תשבי, אני מכין מוסקה חלבית.”
“מה זה מוסקה חלבית?” אני רוטנת אל תוך העניבה של עצמי.
“השם די מסביר את עצמו, לא?” אבא ענייני, מאופק. כתמול שלשום. כמו שצריך להיות בעולם מסודר והגיוני.
“למה אתה לא בעבודה?”
“הכל דברים שאני יכול לעשות מהבית היום.”
אני מדליקה קומקום, מתיישבת ליד השולחן. אבא מכרכר מסביב, אבא שלי, הבודד והטוב. כמה אני רוצה לומר לו משהו, אבל לא יוצא לי שום דבר. לא יודעת גם מה לומר.
הבוקר הופך לערב. המוסקה הופכת למרק שעועית שהופך לפנקייקים לשמוליק שהופך לשמוליק ספון בחיקי ומספר לי מה הוא לומד ואז נרדם שהופך אלי מכסה את שמוליק ומתיישבת בחצר עם דביר שהופך לדביר מסתובב אלי ומושיט לי יד לחיבוק שהופך אלי קבורה בבית שחיו של דביר.
הזמן טס ועומד מלכת בו זמנית.
השמים מתקדרים ומתבהרים, מאדימים ומשחירים, קודם בשחור ואז בשחר, והאור מפציע מבעד לצמרות העצים, מבעד לפסיפלורה, אל עבר חלון חדרי.
אור גנוז מששת ימי בראשית.
10 תגובות
וואו איזה פרק!! מדהים
כתיבה נדירה נדירה. תודה על הסיפור הזה
שבועיים לחכות לפרק בסיפור הכה נוגע ללב הזה, זה הרבה יותר מדי זמן. אבל כשהוא סוף סוף בא – הוא שווה את ההמתנה.
תודה!
כל כך מקווה שרוני תסכים לעצמה להיות פשוט נאהבת..
חיכיתי לפרק בלי נשימה!
כמה חיכיתי לפרק הזה
למה הוא נגמר כלכך מהר??
ממש!
היה קצר
והכתיבה כמו תמיד מרתקת, נוגעת
סיפור פסיכי מהפנט.
אולי תשלחי את כל הפרקים בבת אחת לאנשים עם דום נשימה פוטנציאלי??
נוסף לכשרון להשאיר אותנו במתח ובציפיה לבאות בכל פרק, אני מציין התרשמותי שהסופרת תמיד ‘אוחזת’ בשלב עליו היא מספרת: כשהיא מספרת שהיא סטודנטית, היא מספרת כמו סטודנטית, שהיא מזרחיסטית מטיילת, כמו מזרחסיטית מטיילת, וכך האישיות שלה צומחת מול עינינו, שזה עצמו מרתק.
אין. לי. מילים.
לא יודעת למה, אני עם דמעות בעיניים.
פרק מדהים.