אוקיאני – פרק נ”א

בבוקר אני פוקחת עיניים לטלפון מאיה.

“הלו” הקול שלי צרוד ואני פוצחת בסשן שיעולים. “תגידי, להעיר אותי בשעות לא סבירות זה התחביב שלך בחיים?”

“תשע, קומי.” איה לא מתרגשת בכלל. 

אני מתיישבת במיטה.

“מה קורה, חיים שלי?” אי אפשר שלא לשמוע את הציניות בקול שלי.

“סבבה. אלטה וזה. בזמן שאתן התפלשתן לכן בהיכלות הקדושה אני קילפתי בטטות ושטפתי חסות. בלי צרות עין או משהו.”

“איפה את ואיפה צרות עין.”

“אז מתי את חוזרת? אני רוצה לשמוע סיפורים ואני ממש לא רוצה לשמוע אותם בטלפון.”

“שבוע הבא, נראה לי. נעשה שבת עם המשפחה ואז אעלה צפונה.”

“בלי עין הרע. קחי את הזמן, דוקטור, קחי. פשוטי העם ימשיכו לשטוף את החסות בינתיים, אל דאגה.” 

אני צוחקת וגם איה, ואז היא מוסיפה “טוב, תני משהו אחד, תחיי את נפשי אחרי שפספסתי את תשרי.”

“לא פספסת את תשרי, גם בצפת יש אחלה תשרי.”

“אל תזרי לי מלח על הפצעים, חצופה. נו, תני משהו.”

“אהמ.” מה אני יכולה להגיד לה עכשו בדיוק? הלכתי טפח מעל הקרקע, קניתי מעיל אפור, רקדתי בשמחת בית השואה, די בטוחה גם שראיתי את בית המקדש יורד מהשמים במרכבת אש, פגשתי את מי שהכי התגעגעתי אליו בחצי שנה האחרונה, ועכשו כל הארועים לעיל פתאום דהו בתודעה שלי לאור האחרון. כזה. בקטנה. “היה באמת מדהים. אלוקות בגילוי. למדנו מלא חסידות, היינו במלא התוועדויות, מלא שמחת בית השואבה, הייתי חולה באמצע, זוהר החליטה שהיא צריכה להתחתן. כאלה דברים.”

“איף, איזה יובש, כפרה עלייך. בלי חיות את מספרת. טוב, עדיף שתספרי כשתחזרי. אני מחכה. נשיקה.” 

כמו תמיד, איה מנתקת לפני שהספקתי להיפרד ואני מבינה שלא שאלתי אותה בכלל לשלומה, אפילו שהיא בשנת אבל טריה שהשאירה אותה פה בארץ.

אני באמת לא מאופסת.

*

במהלך היום, אני מקבלת החלטה אמיצה וספונטנית ללכת לעשות מניקור. את כבר לא בהודו, אי אפשר להסתובב כל הזמן עם ידיים של חקלאי בשיא עונת הקטיף.  

שושי, הקוסמטיקאית הוותיקה שלי, משחילה אותי בין התורים, ובחדר הטיפולים הקטן שלה, ביחידת דיור מתחת לבית שלה, אני מבינה שזו פעם ראשונה זה המון המון זמן שהצלחתי להרפות קצת את שרירי הפנים.

שושי, הקוסמטיקאית הוותיקה שלי, משחילה אותי בין התורים, ובחדר הטיפולים הקטן שלה, ביחידת דיור מתחת לבית שלה, אני מבינה שזו פעם ראשונה זה המון המון זמן שהצלחתי להרפות קצת את שרירי הפנים.

הלסת שלי קפוצה, המצח שלי מקומט כמו קרעפלאך שהשתבשו, אפילו העיניים מכווצות. 

שושי מעיפה מבטים בחולצת הבסיס החונקת שלי ובחצאית שלא ראתה אותי לובשת כנראה אי פעם.

“מה נשמע?” היא מרימה אלי מבטים זהירים מבין ענני החלקיקים הקטנים שממלאים את האוויר בכל תנועה של הפצירה. 

“ברוך השם.” שאלות לא עוזרות לי להרפות את שרירי הלסת, יקרה שלי. 

“שמעתי היית בהודו, ואז בצפת, ואז בניו יורק.” 

שמועות משתלטות על יישובים כמו ארבה. 

“נכון, הייתי.”

“בחב”ד, נכון?” 

“כן.” 

זו שאלה מצחיקה, אבל אני יודעת ששושי נזהרת, מצד אחד, ומצד שני לא יכולה לוותר על האפשרות להביא סקופ בלעדי על רוני לוין, הכמעט רופאה שהתחרפנה במזרח ונכנסה למדרשה חרדית.

“מדהים.” שושי שוב מרימה אלי עיניים זהירות. “אין על החב”דניקים. דוד שלי היה מאושפז חודשיים בפנימית בהר הצופים, וכל יום מישהו בא להניח אתו תפילין וללמוד אתו.”

“מקסים.” אני משתפת פעולה בחוסר חשק.

אחרי שתיקה קטנה שושי שוב מרימה אלי עיניים. “ומה עם הרפואה, תגידי?” טוב שלא הביאה לי מחבת בראש. 

“אני עוד לא יודעת.” אני נושמת עמוק. “כנראה אחזור לזה בשלב כלשהו.”

“כן?!” שושי מתעודדת באופן ניכר ואפילו מתחילה להוציא את העור המת מסביב לציפורן מהר יותר ומדויק יותר. 

“בדרך כלל ההוראה של הרבי היא לחזור למקום שבאת ממנו ולפעול שם. לא ללכת להתחבא בהיכלות הקודש מהעולם, אלא עם כל האוצרות היקרים שאספת – לרדת חזרה לעולם. כל רצוא חייב להגיע עם שוב, עם החדרה של האלוקות חזרה במציאות, לטובת יהודים אחרים, לטובת תיקון עולם.” 

אני נושמת. אני לא יכולה לומר לה שאני כל כך לא רוצה, שאני מרגישה שהאופציה העתידית הזו, של לחזור ממש לעולם שבאתי ממנו, מרגישה כמו לקרוע תינוק מזרועות אמו. 

“זה נקרא צדיק בפרווה,” אני אומרת במקום. “להיות ספון בעולם שלך, בד’ האמות של הלכה, או קדושה, או תורה, מבלי לשים לב למה שמתרחש סביבך, למה שנדרש ממך בעולם הזה הגשמי.”

“וואו.” שושי גועה. “וואו וואו וואו, איזה חזק.” 

ואני עוצמת עיניים. היום הזה תכף נגמר ואחריו מגיע היום שאיש השלג אמור להתקשר, ואני חייבת שרירי פנים רפויים להתמודד עם כל זה.

*

בבוקר אני מתעוררת ושולחת יד רעבתנית אל הפלאפון.

הוא מאכזב. 

אני יורדת למטבח. אבא לא שם, וגם לא אף אחד אחר, למרות שרק שמונה בבוקר.

מתלבשת, מצחצחת שיניים, הגוף חידודים חידודים, הגוף יודע והגוף זוכר כמיהה מימי הבראשית שלו. מכמיהה מתחילה הנפש שלנו, מהכמיהה הראשונית ביותר אל זרועות עוטפות, אל ההקלה של הרעב או הכאב או חוסר הנוחות, מכמיהה שישנו את איך שאנחנו מרגישים, מכמיהה שמישהו יערסל, מישהו יטפל, מישהו יגאל. מרגע הבקיעה לעולם נולדת הכמיהה בנפשנו. וכל החיים אחר כך אנחנו מחפשים את הגאולה הזו, הראשונית, שידועה רק בגוף, שמוכרת רק בחוויה, שמעולם לא נחשבה, ומעולם לא תומללה, כל החיים אנחנו מחפשים את הערסול הזה שוב, רק בזרועות אחרות. 

כל החיים אני מחפשת. 

עם המחשבות האלה אני מתחילה להתפלל, דמעות בעיני.

תשנה אותי מבפנים, בבקשה. תהיה לי הדרך, תהיה לי השביל. 

אחרי התפילה, נשימה עמוקה ואני מושיטה שוב יד אל עבר המכשיר.

“שער יפו. 17:00.”

*

בשלוש וחצי אני יושבת באוטו של דביר שמסיע אותי לקניות בעיר.

“את בטוחה שאת לא רוצה שאני אבוא אתך?”

“לגמרי.”

“מה לבשת שמלת שבת באמצע החיים?”

“רוצה להרגיש יפה.”

“אוקיי. תרגישי.” לדביר אין מושג.

הוא מוריד אותי ליד העיריה ואני מתחילה צעידה אטית. יש עוד זמן, לנשום. הפעם לא אאחר.

אני מגיעה לשער יפו ב־16:35, ומגלה שם דוס שלג דבוק למזוזה. מעניין כמה זמן לפני הוא הגיע.

החיוך שלו רחב נורא מרחוק כשהוא מזהה אותי, ואני מבינה שזו הפעם הראשונה שאני רואה אותו בגבולות ארץ ישראל, במציאות האמיתית שלי.

הוא מנפנף לי לשלום, כמו דודה ביום העצמאות שלא ראית חצי שנה, ואז מוריד את ידו בגמלוניות, כמו הבין שהוא נראה כמו דודה ביום העצמאות שלא ראית חצי שנה.

אני מתקרבת אליו והוא מצטרף להליכתי. דרך הכיכר, אל תוך סמטאות הרובע היהודי, למטה לכיוון הקרדו, ועד למדרגות שיורדות לרחבת הכותל. אנחנו הולכים בדממה, וכשאנחנו מגיעים למדרגות הוא עוצר באמצען, ומתיישב על ספסל שמחכה עבורו.

אולי עבורנו.

אני מתיישבת לידו.

הדממה ספק לא נוחה ספק עוטפת ומחבקת, אף אחד לא מעז להפר אותה. כשהיא נעשית אינטימית מדי, אני אומרת, “יפה פה אחרי שקיעה.”

“נכון.” הוא מסתכל עלי. “לקנות לך דיאט קולה?”

“לא, תודה,” אני אומרת. “שתיתי כבר ליטר היום. מספיק.”

“תמיד את שותה ליטר דיאט קולה?”

“לא תמיד, אבל זה לא מושלל בעליל.” 

הוא מחייך. 

“זה דיל ברייקר?”

הוא מניד בראשו לשלילה. 

“מכירה את האזור פה?” הוא שואל לבסוף.

“כן, בטח. אחרי הצבא היה לנו מנהג חברות להגיע לכאן כל מוצ”ש, לא משנה חורף או קיץ. היינו הולכות לכותל, ואז עולות לרובע לקנות פיצה. תמיד הייתי לוקחת פיצה עם בצל, אל תשאל אותי למה. ואז היינו יורדות למין גינה ציבורית נטושה שהיתה אז ממש ליד המדרגות שיורדות לכותל, מאחורי איזו גדר אבן נמוכה. תמיד היו מתאספים שם חבר’ה אמריקאים ומנגנים על גיטרות.” 

הוא מהנהן. אני נכנסת לשוונג. “גם אתה מנגן, לא?”

“ניגנתי.” הוא חוכך ידיו זו בזו ונושף עליהן. “מאז חב”ד קשה לי לנגן. ניגונים לא מסתדרים לי עם גיטרה, וכל מה שכן מסתדר לי, לוקח אותי למקומות רגשיים שאני לא רוצה ללכת אליהם. כרגע. אז פחות.”

“מה אהבת לנגן פעם?”

“מה, ככה? בפשטות?”

“כן, מה אכפת לך. סודך ירד אתי לקבר.”

“לא צריך קבר, אני בסדר,” הוא מחייך. “מאד אהבתי את רדיוהד. יש להם קומפוזיציות נורא מורכבות והפריטה היא לא פשוטה, אבל כל אלבום יותר טוב מהשני. גם כשהם הלכו לכיוון האלקטרוני הם עדיין נשארו מופתיים בעיני. ולפני שבוע וחצי, עוד אצל הרבי, קפץ לי בפלאפון קובץ אם־פי־שלוש של אחד השירים שלהם שאני הכי אוהב, ופשוט הרגשתי שאני חייב לכבות את זה, כי לשמוע את זה מעורר בי געגוע שאני לא יכול לשאת.”

“געגוע?”

“כן. לכל מי ומה שהייתי. כאילו לשמוע את זה, זה כמו להכניס ראש למים של מציאות אחרת, לתודעה הקודמת שלי, וזה מאיים ממש עכשו. יותר מדי מאיים עדיין, כרגע לפחות. אולי בהמשך זה יהיה נסבל, ייחווה אחרת.” 

יש עוד אדם בעולם שמרגיש בדיוק כמוני.

“איזה שיר זה היה?”

“מה זאת אומרת?” הוא פונה אלי בהפתעה.

“אזה שיר זה היה?”

“All I need. מכירה?”

“בטח מכירה. You’re all I need. הייתי מזמזמת את זה עכשו אם לא היינו דוסים באופן חמור ובלתי הפיך.”

“מגניב. הייתי שמח לשמוע אותך מזמזמת דברים לעצמך.” מחייך. “יש לי זיכרון עמום של איך זה נשמע. איך את מכירה את השיר?”

“כי הוא משמעותי גם לי.” כמה לילות בכיתי את עידן לצליליו. 

שוב שתיקה קצרה בינינו. הוא שוב חוכך ידיו זו בזו, ונראה כמתאפק מלהגיד משהו.

“תקשיב, אביתר, אני חייבת להגיד לך משהו.” 

הוא מפנה את מבטו אלי. “אני באמת מצטערת על מה שהיה פעם שעברה. לא התכוונתי, ואני יכולה רק לדמיין איך הרגשת כשהלכתי. אני מתנצלת…”

“אל תדאגי, אני באמת בסדר.”

“אוקיי, אבל תדע שזה לא מס שפתיים. באמת צר לי, כי אני בכלל רציתי להגיד משהו אחר לגמרי, ובמקום זה יצא לי החן חן הדבילי הזה.”

“מה רצית להגיד?”

“אמרתי לך בטלפון.”

“תגידי לי שוב.”

“רציתי להגיד שזה נס. שאני מבינה שזה נס.” אני מורידה עיניים. “ושזה נס לא רק בתוך העולם שלך, אלא גם בעולם שלי, נס שזה התאפשר.”

“מה נס?”

“אתה כאילו מנסה להביך אותי בכח?”

“אני רוצה שתלמדי לדבר בפשטות. כי אולי שוב יישאר משהו לא אמור, ואז שוב יתפלק לך חן חן ואני לא לוקח את הסיכון הזה.”

“לא עכשו, טוב?”

“טוב.” העיניים שלו רכות. אנחנו קמים ויורדים אל הכותל. יושבים קצת במרחב מהרחבות, שלא נצטרך להתפצל לגברים ונשים. אביתר נושם נשימה עמוקה ועל פניו עולה מבט חולמני “הייתי יכול לשבת ככה שבוע. כל כך הרבה אור וקדושה. איך אפשר ללכת הביתה אחרי כזה דבר?”

“תלוי מה יש בבית.” אני מגחכת, הוא לא רואה את המבט שלי כי העיניים שלו סגורות. 

“מה היית רוצה שיהיה לך בבית?” הוא פותח אותן.

“אנחנו ננהל עכשיו שיחת ‘איך אתה רואה את שולחן השבת שלך’?” אני מחייכת רחב. “זהו, הידרדרנו סופית לשידוך קלאסי?”

“כן.” הוא מסתכל לי בעיניים ברצינות פתאום, ואני שמה לב שהשתמשתי במילת הש’, ועכשו אני מעוניינת לקבור את עצמי בזמני הפנוי. אני בולעת את הרוק.

“אני לא בקטע של מפות לבנות. צריך לשים את זה על השולחן לפני הכל. תרתי משמע.” אני אומרת בבדיחות הדעת כדי להסוות.

“חשבת הרבה על משחק המלים המתוחכם הזה?”

“לא, ככה עלה לי בספונטניות, אני מבטיחה.”

“את? ספונטניות?”

“שוב אתה יורד עלי?”

“אני לא יורד עלייך. אני נאמן לעובדות.” 

“התגעגעתי ממש לנאמנות שלך לעובדות.”

“התגעגעת?” הוא מרצין שוב פתאום. 

לא יודעת למה, הדם נוזל לי מהפנים, וחוסר נוחות עמום עולה לי בבטן, אבל אני מתגברת על עצמי ומפנה אליו מבט אמיץ.

“כן.” 

הוא לא מצפה לתגובה כל כך ישירה, ולכן מוריד מבט. אבל אני ממשיכה להסתכל עליו. “התגעגעתי.” מורידה ואז מעלה את העיניים שוב, בנחישות. “כל מה שחיכיתי לו כשחזרתי ארצה היה מתי ניפגש. אם אי פעם נתתי למחשבות שלי לנדוד למשהו מחוץ להיכלות הקדושה זה היה להיזכר בך, שלא – “

הוא לא מצפה לתגובה כל כך ישירה, ולכן מוריד מבט. אבל אני ממשיכה להסתכל עליו. “התגעגעתי.” מורידה ואז מעלה את העיניים שוב, בנחישות. “כל מה שחיכיתי לו כשחזרתי ארצה היה מתי ניפגש. אם אי פעם נתתי למחשבות שלי לנדוד למשהו מחוץ להיכלות הקדושה זה היה להיזכר בך, שלא – “

“תגידי,” הוא קוטע אותי באמצע משפט. “את רוצה לכתוב לרבי?” 

“שלא אצטרך לחיות במציאות שכל הדברים שאני מתגעגעת אליהם נמצאים בעבר,” אני ממשיכה, עד שהמלים שלו נוחתות בתודעה שלי. “מה?”

“מה מה?”

“אמרת משהו.”

“שאלתי אם את רוצה שנכתוב לרבי.”

“על מה?”

“על מצוקת החניה בתל אביב. על מה!” איש השלג של ההיי קמפ ניצב שוב מולי. כאילו דמותו הוחייתה כדי להדגיש לי את חוסר הריאליות של הרגע הזה, היותו מעל למקום ומעל לזמן ומעל להיגיון ומעל למציאות ומעל לדמיון.

אני שותקת כמה דקות. הכתיבה לרבי ניצבת בינינו כמילת קוד, כסלנג הסכמי, כחוט טווי שאתו איש קושר אליו אשה.

“אתה מציע לי להתחתן אתך כאילו?”

“נראה לי.”

“אתה רוצה להתחתן אתי?”

“אני רוצה שתהיי אשתי.”

להדפסה