אני מרימה את עצמי מהמיטה ויורדת ללובי, לחפש מאיפה להתקשר אליו.
צלצול. צלצול. צלצול. צלצול.
“הלו,” הוא נשמע מפוחד.
“אבא’לה.”
“רוני! כבר אחרי חצות אצלנו.”
“סליחה אבא.”
“הכל בסדר?”
“כן… ברוך השם.” אני מרגישה מזויפת כשאני אומרת את זה לאבא שלי, אחרי היממה האחרונה, אבל ההרגל חזק ממני.
“איך היתה שבת?”
“בסדר.”
“היו לכם סעודות?”
“היו… בבית חב”ד.” אני לא חייבת להוסיף שאני לא הייתי בהן.
שתיקה על הקו. אבא נאנח.
“תשמעי, אם כבר התקשרת, אני חייב לומר לך משהו לגבי שמוליק. את לא מבינה מה קורה לו מאז שנסעת. הוא פשוט מתפרע. לא מקשיב לאף אחד. חבל שסיפרת לו שאת נוסעת לכל כך הרבה זמן. ילדים לא חייבים לדעת הכל.”
“אתה חושב שהוא פשוט לא היה שם לב שאני לא שם?”
“לא, אבל לא חייבים להגיד הכל מראש. תראי לאיזה ברוך הכנסת אותי. הוא היה מבין לאט לאט.”
“אתה כועס עלי, כאילו?”
“האמת, שאם את שואלת, אני אגיד לך את האמת – לא יודע למה היית צריכה את השטות הזאת. יש לך עוד התמחות לפנייך ומבחני התמחות, שלא לדבר על זה שאת כבר לא ילדה, ואני באמת לא חושב שנפאל זה מקום מתאים לחפש בו שידוך.”
“האמת, שאם את שואלת, אני אגיד לך את האמת – לא יודע למה היית צריכה את השטות הזאת. יש לך עוד התמחות לפנייך ומבחני התמחות, שלא לדבר על זה שאת כבר לא ילדה, ואני באמת לא חושב שנפאל זה מקום מתאים לחפש בו שידוך.”
“אני לא מחפשת שידוך, אבא.”
“תקראי לזה איך שאת רוצה, מה זה משנה? בנפאל אין את זה. אין שם בכלל כלום. לא יודע למה היה צריך את כל זה. לא אמרתי לך שום דבר, אבל… אתמול שמוליק גזם שמונים אחוז מהפסיפלורה. מהפסיפלורה, רוני!”
אני שותקת. השיח לא השתנה, רק המרחק שהמלים צריכות לעבור בינינו גדל.
“ואת יודעת מה? זה לא רק שמוליק. אני לא ישן טוב מאז שנסעת. ד”ר אבקסיס רשם לי כדורי הרגעה וגם זה לא עוזר. שכבר לא לדבר על זה שלא התקשרת להגיד אתמול שבת שלום.”
“אני מצטערת, אבא’לה.” אני מנסה לנשום עמוק, ולא להגיד לו שבכזה מרחק ועם כאלה דאגות היה מתאים שקצת יתעניין בי, במה קורה אתי כאן, במה הביא אותי לכאן, במה מחזיק אותי כאן. שישאל לשלומי. אבל אני כבר התרגלתי להיות שלוחה שלו, לדעת שאינו רואה בי יותר מאשר גפה, שצריכה להיות לידו, וצריכה להיות טובה כמו שאר האיברים שלו, ואין לה באמת קיום ממשי משל עצמה.
אחד האובדנים הגדולים הוא לגלות שאהבתם של הוריך תלויה בדבר. או אז, אתה נשאר לגמרי בלי בית בעולם וגם בלי שום פרספקטיבה למצוא אחד.
עד שתהפוך בעצמך להיות בית, הורה, למישהו.
אני חוזרת למיטה והולכת לישון. שותפותי שמגיעות כאשר מגיעות לא אומרות ולא רומזות דבר.
***
בבוקר אני קמה ומתחילות ההתארגנויות לנוע אל עבר מקום תחילתם של כל הטרקים כולם.
אנו שמות את פנינו לפוקארה, עיר הנופש לחופו של אגם גדול.
פוקארה היא בירת ציוד המטיילים של הרגע האחרון.
חולצות תרמיות מזויפות, מקלות הליכה, כל הדברים שלא רצית לסחוב מהארץ, ובעיקר לא רצית לסחוב חזרה, נקנים שם יחסית בזול. בכלל, פוקארה היא סוג של שוק ענק.
אני קונה וקונה וקונה.
מכנסיים שמתפרקות לכמה חלקים (למה שארצה להוריד חלקים מהמכנסיים שלי על פסגות מושלגות?), כובעים עם דמות של אליל תורן, שק שינה שאמור לתפקד על תקן שמיכה ועל תקן מגן רגשי מפני כל החיידקים, האמיתיים והמדומיינים, על המזרנים המרוטים של האכסניות שבדרך, וכמובן – שאל. יש לי כבר ארבעה אולי, אבל כל שאל שאני קונה גורם לי לפיסת שלוות נפש, כי אוכל לדווח לעידן כשאחזור שמילאתי את כל הוראותיו אחת לאחת.
היציאה שלנו מתוכננת ליום ראשון, כדי ללכת מקסימום ימים ולעלות לגובה המקסימלי לפני כניסת השבת הבאה.
אף שאני מוקפת אנשים כל הזמן, אני מרגישה לבד. זה לא לבד שמטריד אותי. בשלב הזה, הוא עדיין נעים וחמים לי, ובעיקר מאפשר לי לבחון את המציאות המקומית מבלי להתחייב למשהו.
אני ישנה עם חברותי החדשות בחדר, אוכלת אתן את ארוחותי (מוזלי עם יוגורט ובננה ופפאיה ואננס טריים בבוקר, סנדוויץ’ טונה בצהריים, לפעמים שווארמה בבית חב”ד. בערב כוס בירה עם בוטנים ושש סיגריות שאני לא בטוחה ממתי התחלתי להקפיד עליהן כל כך), קונה אתן את קניותי, ונוכחת לדעת שוב ושוב שהן אינן אלא תפאורה לכל המתרחש אתי. כולם כאן משתמשים בכולם כתפאורה, כי קשרים אמיתיים לא מתרקמים כל כך בקלות ובמהירות, וקשרים של טיול הם קשרים של טיול.
***
יום שישי.
שותפותי לחדר מתקלחות, מתאפרות מעט (זו פחות או יותר המחווה המרכזית של הבנות כאן לציוויליזציה המערבית), לובשות מיטב מחלצותיהן. עם פשמינה. כמובן, עם פשמינה. בלי פשמינה אף אחת לא תסתובב כאן, שמא חלילה תיחשד שהיא אירופאית.
אני יושבת על המיטה שלי, ידי רפויות. התקלחתי כבר, השיער שלי מסתלסל ברטיבותו, מים יורדים בזרזיפים משמעותיים אל עבר המגבת שבה אני עטופה. אני לא יודעת מה אני הולכת לעשות עם עצמי. אני הכי לא מאופרת שיש.
אני מסתכלת על הבנות במבט מרוחק, ותוהה למה משהו כואב לי בפנים, לא מרפה. לוקחת מסרק ומתחילה להסתרק באטיות, מחשבותי אינן כאן.
“רוני,” אומרת לי הגבוהה מפתח תקוה.
“מה?” אני מתעוררת אליה.
“עוד ארבעים דקות מדליקים נרות. אנחנו יוצאות, טוב?”
“טוב.” המבט שלי חוזר לבהייה, והיד שלי לסירוק מונוטוני של מחלפותי, קווצותי רסיסי לילה.
לילה פושה בבטני, לילה חשוך ועייף ויגע. אני נשכבת על מיטתי, לא יכולה להביא את עצמי לקום ולהתארגן, וגם לא יכולה להביא את עצמי להמשיך לשכב כך על המיטה בנינוחות, כי לילה, לילה מגיע, לילה של שבת בעולם. מעשה בראשית מתקדר בתוך בטני, עננים עננים אוצרים בתוכם גשם רב, זלעפה אחזתני. ערב שבת בין השמשות יורד על בטני, שבו נבראו כל הדברים שהנם בעולם הזה אבל לא באמת בעולם הזה, ואני אומרת לעצמי שפוקארה היא בטח אחד מהם, אני בפוקארה בטח אחת מהם, וכשהעיניים שלי נעות אל עבר השעון ואני רואה שכבר עברו שש עשרה דקות מזמן הדלקת נרות, משהו בתוך הבטן שלי מתפוצץ, אני קופצת ממקומי כמו שאני, במגבת, הופכת את כל תכולתו של התיק שלי על מיטתי, מוצאת בתחתית נרונים ששמרתי למקרה הצורך ומחפשת אחר קופסת הגפרורים. אני הופכת את כל התיק, ולא רואה אותה, ופתאום קופסת הגפרורים הזאת הופכת להיות הדבר הכי חשוב בעולם, וכל אותם דברים שלפני רגע נראו לי משמעותיים הרבה יותר נסוגים לרקע ואינם משמעותיים עוד. המציאות מתנקזת אל הגפרור האחד שאני צריכה כדי לקיים את מצות אלוקי ולקבל על עצמי שבת קודש. כשאני על סף דמעות וייאוש, אני מוצאת אותה בכיס אטום המים של תיק הגב שלי, חסין הכל. אני עוד נושמת בכבדות, יש לי אולי שלושים שניות. מסדרת את הנרות בבהילות על מדף קטן שמעל לשולחן הקטן בפינת החדר הקטן, ולמרות כל אזהרות בעלי הבית שאין לעשן או להבעיר אש בחדרים מציתה את הגפרור בידיים רועדות, זורקת את החבילה שתיכף תהפוך למוקצה ממני והלאה, ומדליקה את הנרות שלי. זה כמו הזדמנות אחרונה, כמו רכבת שהצלחתי לתפוס כשכבר התחילה לנוע מהרציף והלאה, הדבר היחיד שמשנה עכשו הוא להיות עם השבת, בתוך השבת, שנכנסת לעולם בין אם אני ערוכה לקראתה ובין אם לא.
זה כמו הזדמנות אחרונה, כמו רכבת שהצלחתי לתפוס כשכבר התחילה לנוע מהרציף והלאה, הדבר היחיד שמשנה עכשו הוא להיות עם השבת, בתוך השבת, שנכנסת לעולם בין אם אני ערוכה לקראתה ובין אם לא.
אני תופסת את אחד השאלים הענקיים שקניתי, מתעטפת בו כמו בטלית, ומטעימה הברה הברה: אשר (אונקולוגית) קידשנו (חלוק רופאים לבן) במצוותיו (עין כרם) וציוונו (עידן) להדליק (שמוליק) נר (בית) של (פסיפלורה) שבת (אמא) קודש.
***
זה התחיל מזה שאמא רזתה.
אחרי כמה נסיונות כושלים בשומרי משקל, אמא קיבלה את הגודל הנוכחי שלה כגזרת גורל, וכשגילתה באחד הימים שחצאית הג’ינס האהובה עליה גדולה עליה בצורה משמעותית, היא קיבלה את זה בפשטות, כמתנה שמימית על כל ההשקעה שלה בבית ובילדים, על כל מה שוויתרה עליו בשביל אחרים מדי יום ביומו.
כשהיא נאלצה לקנות שלוש חצאיות חדשות כי כמעט לא נשאר לה מה ללבוש, אמא גילתה נפיחות מוזרה בבית השחי שלה. בהתחלה היא חשבה שהיא פרונקל בהתהוות, אבל הבלוטה הלכה והתנפחה. רק כשבלוטה תאומה הופיעה בבית השחי השני אמא שלי הבינה שמשהו לא תקין ופנתה לרופא.
אנחנו לא ידענו כלום כמובן. החמאנו לאמא על הגזרה החדשה וניסינו לגנוב לה את ז’קט העור היפה והחדש בצבע ירוק זית שקנתה לעצמה.
אבא תמיד נראה מוטרד, ולכן לא זיהינו סיבות לדאגה על פניו, ואמא נעשתה חייכנית מתמיד, ועדיין לא ראינו את הרעה ההולכת וכלה אלינו. רק לקראת חנוכה של כתה י’, אל מול השלהבות המרצדות בשובבות על אדן החלון, הם ניצלו את ההתאספות המשפחתית כדי לספר לנו ש”אמא קצת חולה”.
יום לפני נודע להם שהיא סובלת מלימפומה מפושטת שלב ארבע.
***
ביום היציאה לטרק אני מתרגשת. שלושה חודשים הלכתי לחדר כושר והתאמנתי בתכניות של צעידה למעלה, רק כדי להגיע לרגע הזה. מוזיקה קלוקלת ריצדה באזני, המכשירים דימו את עצמם לרכסי הרים, והשרירים שלי הלכו והשתלטו על רקמות שומן ועשו בהן כבשלהם. כך הגעתי לארץ האפשרויות המוגדרות מראש בכושר מספק שלא להתעלף על אחד ההרים.
באוטובוס לנקודת ההתחלה מתיישבות בסמוך אלינו שתי ישראליות. אחת מהן מחזיקה כל הדרך באדיקות מנה חמה בין כפות ידיה ובוהה אל הפסגות המושלגות ההולכות ומתקרבות אלינו. השניה תולה מכנסיים רטובים מחוץ לחלון האוטובוס כדי שיתייבשו, וכך כל הדרך למרגלות ההימלאיה הן מתנפנפות ברוח הקפואה, כמו דגל על אוטו של פטריוט גאה, כמו סמל לכל מה שאנו רוצים ועתידים להיות.
ככה אני מכירה את עיינה וסמדר, שאליהן אני עורקת מכל ההתקשרויות שהיו לי עד המסע לאנאפורנה. הן הגיעו יחד עוד מהארץ, אחרי שרות לאומי יחד.
עיינה וסמדר הן הפכים מוחלטים כלפי חוץ. עיינה היא קיבוצניקית דתיה חולמנית ועמוקה, בוגרת אחת המדרשות הנחשבות לנשים. סמדר קופצנית ואקטיבית, ומבלה את מרבית זמנה בלדבר ממש ממש מהר ולרקוד בסטייל היפ הופ. בפנים כמובן גם היא קיבוצניקית דתיה חולמנית ועמוקה.
בערב הראשון שלנו בהימלאיה סמדר מוציאה חליל קטן עטוף בד ופתק שמסר לה החבר של עיינה עוד בארץ כהפתעה לטרק. החבר הוא בחור רגיש ונבון בקורס חובלים, שלעולם לא יהיה בעלה של עיינה ואף לא יעסיק את מחשבותיה בעוד היא מתעסקת עם עולליה הרכים כמה וכמה שנים אחרי, אבל אף אחד מהם לא מודע לעובדה הזו עדיין. זה מרגש, ואולי אז אנו מתחילות לדבר על זוגיות ורגשות ולצחוק, וסמדר מתחילה לקפצץ בהנאה גלויה, ונפשי נקשרת בנפשן.
אני מתחילה לבלות יותר ויותר שעות טרק אתן ופחות ופחות עם חברותי מקטמנדו, ואין בי טיפת צער, שכן אני מסרבת להיקשר או להרגיש מחויבות למשהו במהלך הטיול הזה, וזו הזדמנות מצוינת להוכיח את זה לעצמי.
ביום הרביעי של הטרק סמדר ואני מוצאות את עצמנו בחגיגה נפאלית מסורתית, חבוקות זו בזרועות זו, צוחקות עד בלי די, וחוזרות לחדר שיכורות ומאושרות. בכניסה לחדר שלנו ניצבת בחורה בלונדינית גדולת גוף, שמדברת אך ורק ספרדית ומנסה להגיד לנו משהו שנראה בעיניה דחוף. יש לה דמעות בעיניים ואני מצליחה להבין אחרי מאמצים רבים שחברתה לחדר לא מרגישה טוב ומישהו הלשין לה שאני מבינה משהו ברפואה. אנחנו נכנסות בזהירות לחדרן ואני מבינה מיד, מהמפתן, שהיא פשוט לקחה משהו לא טוב. אני בודקת דופק, סימנים ומסמנת לספרדיה שחברתה הולכת להיות בסדר מחר בבוקר.
כשאנחנו חוזרות לחדר שלנו, אני מרגישה ריק. אני מתחפרת בשק השינה שלי שמונח על מיטה מזוהמת, ובפעם הראשונה מאז הגעתי לנכר רוצה להיות בשמלה לבנה עטוית תחרה, עומדת בחלק האחורי של עזרת הנשים ביישוב, בקבלת שבת, כששרים לכה דודי.
תגובה אחת
אוי את כותבת כל כך טוב!!!