הרי ההימלאיה נפרשים מולי כבימים הראשונים, מוריקים, ומלבינים ועוצרי נשימה.
האנשים שהולכים בשביל מתחלקים לשניים. מקומיים, שנושאים את משאותיהם במעלה ההרים, ומטיילים מערביים, שמשחקים במשחק תפקידים יקר ומושקע, שהמקומיים מספקים את התפאורה הנחוצה עבורו. אלה לרוב גם מסרבים להסתכל על הדברים שהם חווים כעל מציאות ממשית, כעל חוויה שיש בה עונג או סכנה אמיתית. הרבה מהם פה בשביל החוויה החד פעמית, תמונה שאחר כך יוכלו להסתכל עליה בערגה כשהם חנוטים בחליפת שלושה חלקים, נחנקים מאפרוריות חייהם שלא השתנתה במאום בעקבות פסק הזמן שלקחו ממנה.
בשבוע הראשון, עיינה, סמדר ואנוכי הולכות עם יניר, שגב, קודי ומייק. קודי ומייק הם חבר’ה היפסטרים מאוקלהומה, עם זקן ומשקפי שמש חכמים. הדבר היחיד שחסר להשלמת המראה הָאֶפִּי הוא הקורקינט החשמלי. בלעדיו גם הזקן וגם משקפי השמש נראים מיותמים. יניר ושגב תפסו את קודי ומייק למרגלות ההר וכמעט נאחזו בקרסוליהם, ויכולתי רק לשער שזה כי יניר ושגב רצו להיות קודי ומייק. לחסות בצלם היה להרגיש קצת אמריקה, כי אנאפורנה בעונת המטיילים התחילה להזכיר באופן מחשיד את הבניאס. אבל כשמגיעה השבת האידיליה קורסת לנו על הראש, כי עם הסגולה לא נותן לאף אחד לשכוח את הסגוליות שלו. יניר ושגב ממשיכים את הטיפוס עם קודי ומייק, מגניבים מבט עייף על כוס הפלסטיק שאנחנו משתמשות בה לקידוש. אלמלא שכלי הישר, היה אולי נדמה לי שמץ של החמצה בעיניהם.
יניר ושגב ממשיכים את הטיפוס עם קודי ומייק, מגניבים מבט עייף על כוס הפלסטיק שאנחנו משתמשות בה לקידוש. אלמלא שכלי הישר, היה אולי נדמה לי שמץ של החמצה בעיניהם.
אז בשבוע השני אנחנו הולכות עם מורן, אלכס וישי. מורן אלכס וישי היו ביחד ב”עוקץ” וניסו להמשיך ולהכחיש את העובדה שזה נגמר בכל שלושת חודשי הטיול שלהם. הם התקשו לקבל שבמקום ארץ הקודש הרגליים שלהם דורכות על טרשים בדרום אסיה, שבמקום מדי ב’ משנות השבעים התיכונות הם לובשים בדים סינתטיים חכמים של העת החדשה, ושבמקום לטפח כלבים הם מטפחים חבורת יִשְׂרְאֵלֵי־מַחְמָד שאמורה למסך עבורם על האמת המרה.
היום לפני הפס, הנקודה הגבוהה ביותר בטרק, הוא יום מפרך במיוחד. עלינו כל כך הרבה שכבר לא הבחנו בין שמים לארץ, בין חמצן להיעדרו, בין המן למרדכי. בהיי קמפ, אתר הלינה האחרון לפני נקודת השיא, קפוא. אני לובשת עלי את כל שכבות הבגדים שיש לי, מעיל, משקפי רוח, כובע של שודדי בנקים, ונראית כמו איש שלג ענק וצבעוני. החמצן דליל כל כך שאין מה לדבר על לעשן, ואפילו לאכול אני לא ממש רוצה – רק להצליח להירדם כדי לשרוד את הקור הזה. לפני שאני נכנסת למיטה שאני אמורה לחלוק עם סמדר ועיינה כי ככה חם יותר, אני יוצאת החוצה. מנסה למשוך את הזמן כדי לא להתמודד עם נדודי השינה שאני מרגישה את קרבתם.
השמים מרצדים מעל ראשי בהמוני כוכבים, ומסעדת המטיילים לשמאלי על חלונותיה הצהובים והחמימים נראית לי כמו תמונת שולחן עבודה במחשב. אני רוצה לשלוח יד ולמשש את הריק, למשש את החלל הזה שאליו נשפכה הציוויליזציה המערבית כמו שיטפון ואני אתה, מעטרת את ראשי הבלונדי בפנס ראש של כורי פחם, רק כי כאן אני האלפיון העליון. אני משתעלת קצת ונפנית לקום, שומרת את איברי תחתי פן יקפאו. אני מזהה צלולית של איש שלג כמוני ישובה כמה מטרים ממני, ומנסה לעשות כמה שפחות רעש כדי לא להפריע לפרטיות שלו. אני יודעת שפרטיות היא מצרך נדיר בטיולים האלה, שבהם מהר מאוד אתה מוצא את עצמך שייך לכולם ומוקף באנשים לאורך היממה כולה, ואינך יודע מחרדת הבדידות של מי כולם מתחבאים.
“קן יו סטיי?” איש השלג שלידי צרוד ויש לו מבטא מוזר.
“מי?”
“יס.”
“וואי?”
“נו ריזן. קן יו?” אני מתחילה להבין שזה כנראה מבטא ישראלי שמאד מתאמץ להישמע אמריקאי.
אני מתקרבת.
“אפשר גם בעברית.”
“ראבק. אי אפשר לירוק בהר הזה בלי לפגוע בישראלי. זה, כאילו, לא הגיוני סטטיסטית, אנחנו אחוז מזערי מאוכלוסיית העולם, מה הקטע שלנו לכבוש את ההימלאיה הארורה הזאת?” הוא דוחף יד לכיס ומוציא משם חפיסת סיגריות נפאליות מעוכה למדי. “רוצה?”
“לא, תודה.”
הוא מושיט יד לכיס בשנית ומוציא משם מצית שאותו הוא מתחיל לנסות להדליק. בפעם השביעית כשהאש מתחילה לרצד אך מעוצמת הרוח נכבית לפני שמגיעה לסיגריה שבפיו, כבר קצת נמאס לי. “תקשיב, לא כדאי לך. גם ככה כמעט אין פה חמצן.”
“הזמנתי אותך לשבת. לא לדבר.”
קודם כל, הוא צודק, וחוץ מזה זה נהיה מעניין מדי. אני מתיישבת וממשיכה להסתכל עליו מנסה להצית את הסיגריה שלו.
בפעם החמישים או משהו כזה הוא מתעצבן ומעיף גם את הסיגריה וגם את המצית לתוך התהום מתחתינו, ואחריה גם את שאר החפיסה המעוכה.
אני ממשיכה לשתוק, בעיקר כי אין לי מה להגיד. הלילה ממשיך לרצד מעלינו, ואני חושבת לעצמי שזה קטע שאנחנו לא רואים זה את זה, כי שנינו מכוסים באינסוף חומרים מבודדים. חושבת גם על זה שכל מילה שאנחנו מצליחים להוציא מהפה צריכה לחצות המוני מחסומים כדי להגיע אל השני ועד כמה כל הכבוד לה. הוא יושב וחוכך את ידיו. הן לא משמיעות שום קול כי הן עטופות כפפות. לבסוף הוא מפנה ראש לעברי, מסכה של כובע, כיסוי לפה ומשקפי רוח. הוא מניד בראשו. אני לא יודעת אם הוא אומר לי ללכת או הולך בעצמו או מנסה להגיד לי משהו. מיד אחרי הניד הוא מתרומם בפתאומיות, פונה חזרה לגסט האוס והולך. מרחוק אני רואה אותו מנסה לדחוס תלתל קטן חזרה לתוך הבידוד.
אני יושבת שם עוד קצת, ואז חוזרת לחדר ונדחסת בסנטימטרים הספורים שנשארו בין סמדר לעיינה, מנסה להשקיט את גלגלי המחשבות שלי.
בכל כך הרבה מקומות אני מנסה להיות בו זמנית, ואיכשהו לא מצליחה אף פעם להיות בשום מקום עד הסוף, כי השאיפה להיות משמעותית חונקת אותי, פשוטו כמשמעו. אני לא יודעת בדיוק מתי הופיעה אצלי הדחיפות הזאת לעשות משהו בעל משמעות לפני שאני מתה, ויותר מזה, לא יודעת מתי החלטתי שאני מתה. תפסת מרובה – לא תפסת, אני אומרת לעצמי וממשיכה לדהור אל תוך חללים לא מוכרים כדי לגעת בגרגיר של אלמוות. כמו פעוט, שמנסה לתפוס את כל בועות הסבון שבאוויר, ובגלל הפיזור לא תופס אפילו אחת, ואיפה בכלל בתוך כל זה ההשגחה הפרטית? אני שוכבת שם, עמוק בתוך רכס הרים נכרי, עטופה בחברותי, בודדה עד לשד עצמותי, ותוהה אם אני מושגחת. אני חושבת על עידן, אתאיסט בן אתאיסט שאמר לי שבטיול הוא הרגיש חזק שיש משמעות לכל הפגישות, ששום דבר לא מקרי. כשזה הגיע מעידן זה נשמע תחילתו של סוף העולם.
אני עדיין לא מצליחה להירדם, וסמדר מתחילה לנחור וזה מאוד לא אופייני לה, אני יודעת את זה כי ישנתי אתה כבר במספיק חדרים לאחרונה. אין פה חמצן, אין, אני אומרת לעצמי. אני מדדה בשקט החוצה, אחרי שהוספתי רק מעיל עליון אחד. בחוץ יש עדיין אותם השמים. כל כך הרבה זמן בחושך, כמה זמן כבר אני מסתכלת על השמים האלה ומבקשת שמשהו יהיה אחרת, שאני אהיה אחרת, שאוכל לחיות חיים אחרים, הרחק מהתודעה שלי. מה לא קיבלתי, מה לא היה לי?
אני חושבת על הדירה הקטנה ברחוב החי”ש שהיתה גראז’ ואיכשהו בקושי הוסבה למגורים, זוכרת את עצמי שם. אני יוצאת החוצה, השעה חמש, השמש מתחילה לבצבץ, האספלט רטוב מגשם ראשון, וכל הייאוש השקט שלי מתנקז אל תוך כוס התה שאני מחזיקה בין כפותי, יושבת מול ברושים גבוהים, שניים, צומחים אל על מתוך תחנת בריאות הנפש שממול. אני רוצה שהם יהיו תקוה, אני רוצה שהם יהיו תכניות כלשהן לעתיד, שינוי. אני כל כך רוצה שינוי, שאני לא מעזה להודות בזה לעצמי, כי איך אפשר להודות שכל מה שצברתי וכל מה שעשיתי עד היום לא נגע ולא פגע, ושאני מסתובבת עם הבדידות הקיומית התהומית הנצחית שלי, ששום מידה של קרבה ואינטימיות לא יכולה לה? אני ישבתי וארזתי את התיק של הנסיעה הזאת, ישבתי והתפללתי וקיוויתי בתוכי שאני לא אחזור לעולם, או שאני אחזור מישהי אחרת, כי עם המישהי הזאת אני כבר לא יכולה עוד.
אני מרגישה שהעיניים שלי תרות בתקוה יוקדת אחרי איש השלג הסוציומט. אני צריכה דחוף סוציומט. אם עכשו הוא ייצא לכאן, אני מבטיחה לעצמי, אני מציעה לו נישואין. במקום. אבל ברווח העמוק שבין החלומות שלי לבין המסוגלות הרגשית שלי אני מוצאת את עצמי ישובה לבד, על שפת תהום, עטופה באינספור שכבות של בד, משלמת הון תועפות רק כדי לא לחיות חיים אמיתיים.
אני נכנסת חזרה לצריף ושוקעת בנמנום מיוסר, עד שהשעון המעורר שלי יגאל אותי.
***
בבוקר אנחנו מתחילים לנוע אל עבר הפס. החמצן דליל כבר ואנחנו עושים צעדים קטנים, רק לא לעצור, ככה הנחו אותי. ההגעה לפס עצמו היא אנטי־קליימקס מובהק. עושים תמונה קטנה, שותים איזו ג’יפה רותחת בבקתה שהשם יודע מי מתחזק אותה בגבהים ובטמפרטורות האלה, ומתחילים לרדת מהצד השני. מסתבר שירידה היא הרבה יותר קשה, כואבת ומתישה מעלייה. היא די חדה, האבנים מתגלגלות מתחת לרגליים, ואפילו נעלי מטפסי ההרים ומוט התמיכה שלי שקיבלו נופך מאגי וכל יכול במהלך הטרק לא תמיד עוזרים. יש תחושה ברורה שעוד שניה אני מתגלגלת. אני מצליחה להסיח את דעתי רק דרך השיחה עם עיינה. היא כבר יודעת על עידן ועל צביקה, אני יודעת על החובל החמוד שלה. עם המגבלות של קשרי הטיול, עיינה היא האדם הקרוב אלי ביותר פה, האדם שכרגע מחזיק בתוכו נקודות אישיות שלי שמגדירות אותי. אולי זאת המשמעות של למנות מישהו להיות בית.
לקראת השקיעה אנחנו מגיעות לגסט האוס. נכנסות, זורקות את התיקים בחדר שהועמד לרשותנו ויורדות למסעדה. האוויר פה מלא בריח עבה של בשר על האש, ואנחנו מבינות שהסיכויים למסעדה צמחונית, שמאפשרת לפחות אשליית כשרות, דלילים עד לא קיימים. עיינה ואני חוזרות לחדר והיא מוציאה את הסיר הקטן והשרוף בצדדים שלה מהתיק. תנועתה תנועה לאה, כמו אומרת נמאס לי מכל האפרטהייד הכשרותי הזה, ובעיקר מהסיר הזה שפעם אחרי פעם מפריד אותי מכל שאר המטיילים ומונע ממני להנות עד הסוף, לשכוח את מי שאני ואת המקום שאליו אני הולכת, ופשוט לחיות את הרגע. חוזרות למסעדה, מסבירות את הכל למלצר, איך אנחנו רוצות המבורגרים צמחוניים, ורק בסיר הבשרי של עיינה שהיא הביאה מהבית. אני לא יודעת מי נראה יותר עייף מההסבר הזה – המלצר, שבטח חושב שאנחנו טיול שנתי של איזה מוסד אשפוזי, עיינה, שנראית כאילו נמאס לה עד כלות להסביר כל פעם מחדש, או אני, שנמאס לי לשמוע, ונמאס לי מהצביעות הזאת, כי מה עוזר הסיר אם הם יכולים להכניס לי לתוך בלילת הקציצה גם את הסבַּל שסוחב את התיק שלי מבלי שאני אדע?
אני מזמינה דיאט קולה ומסתכלת בשקט מסביב. מאחורינו יושבת שלישיה מעניינת – בחור גבוה ורחב מאד עם פנים נאות ומבטא אוסטרלי; בחור קטן קומה ומוצק, שנראה כמו האמריקאי הכי טיפוסי בעולם; ובחורה גבוהה ובלונדינית, שרוכנת כדי להוציא משהו מתיק הגב שלה. מתוך התיק שבתוכו היא חופרת רואים ידית של מטריה, עגולה והייטקית. היא מחייכת לבחור הגבוה, וכשאני מפנה את הפנים שלי חזרה לשולחן המלצר כבר חוזר עם ההמבורגרים הצמחוניים שלנו.
שלושה המבורגרים בתוך לחמניות, בערמה זה על גבי זה. והסיר יבש, אין בו טיפת נוזל. כולנו רואות שאין בו טיפת נוזל, וכולנו מבינות ששום דבר לא טוגן או בושל בו, והוא רק משמש צלחת הגשה. וכולנו שותקות. בתנועה שהיא חצי הקלה וחצי בושה מעבירות את ההמבורגרים לצלחות האישיות שלנו ומשתדלות לא להסתכל זו בעיניים של זו עת אנו חוזרות מנטילת הידיים ומברכות “המוציא לחם מן הארץ” על משהו שלא ברור עד כמה היה עובר מסך אצל מי שהוציא את הלחם הספציפי הזה מן הארץ. התלתלים של עיינה מסתירים את הפה שלה שנוגס.
אחרי כמה ביסים יש קול חזק של חפץ נופל מאחורינו, והמולה. אני מסתובבת ורואה את האוסטרלי היפה על הרצפה, שוכב על הצד, עודו ישוב על כסאו ששוכב גם הוא על הצד, נושם בכבדות רבה, וכל כמה שניות מקיא את מה שעוד נשאר בקיבה המעונה שלו. הבחורה הבלונדינית רוכנת מעליו, והבחור הקטן מסתכל במבט אבוד לצדדים, ומחייך אלינו במבוכה כשרואה שאנחנו מסתכלות. מסביב מתאספים אנשים ומרימים את הכסא ביחד אתו, ואז מורידים אותו ומשכיבים אותו חזרה על הרצפה, אבל הפעם על הגב, ובמרחק סביר מתכולת קיבתו. הוא מנסה להתרומם, מתיישב. רואים שעדיין קשה לו לנשום, ואז נחל קטן ושובב בגון שני מתחיל לנבוע מאפו. נראה שזה הכי מבהיל אותו מכל מה שקרה, מראה הדם שלו, שאיננו מטפטף אלא זורם, בחופשיות מאושרת, מטה מטה, על חולצתו התכולה, מכנסי הטרקרים היוקרתיים ומלאי הכיסים שלו, על נעלי מטפסי ההרים שוודאי השקיע שעות רבות של מחקר אינטרנטי בבחירתן.
אני חושבת שאלמלא מבט הבהלה הזה על פניו, לא הייתי מצליחה להכריח את עצמי לקום. המקצוע שלי, מה שלמדתי ועשיתי בשנים האחרונות, הפך להיות סוד שמור אצלי במהלך כל הטיול הזה, ואני מספרת עליו רק למי ששאל ובירר פרטים, וגם אז אחרי שאני מרגישה שנוצר איזשהו קשר משמעותי. לכל האחרים אני מציגה את עצמי כסטודנטית, כעובדת בית חולים, מבלי לפרט איפה ואיך בדיוק. התיוג הזה, שעבורו עבדתי שנים ארוכות בארץ, מכביד עלי מאד כאן, כי כולם מיד נזקקים.
בצעדים מדודים אני ניגשת אליו ורוכנת מטה. הבלונדינית היסטרית ומנופפת בידיה להרחיק את כולם ממנו כדי שלא ייחנק או משהו, והיא כמעט הודפת אותי אחורנית בכח.
“אני דוקטור,” אני אומרת לה, והיא זזה הצדה, תחינה בעיניה.
אני מתכופפת. האוסטרלי כבר קצת ישנוני, לא יודעת אם זה מאבדן הדם או מהנפילה קודם או ממשהו אחר. מודדת את הדופק שלו וחשה דפיקות מהירות וחדות מבעד לעור הרך של שורשי כפות ידיו. קהל די גדול של צופים מתאסף סביבנו, ואני מתכווצת פנימה, כי אני הכי לא רוצה את זה בעולם, שחזור החיים שלי בפונדק מזויף בעומק הרי אסיה. אני פונה אליו באנגלית, מנסה להתגבר על המבטא האוסטרלי שלו שהופך להיות חזק יותר במצבו הנוכחי.
“למה נפלת?”
“היתה לי סחרחורת מאוד חזקה. ובחילה, איבדתי שיווי משקל.”
“לקחת איזשהם אמצעי זהירות נגד מחלת גבהים?” אני עצמי שותה חצי כדור דיאמוקס כל יום, למגינת לבה של עיינה שאוכלת שום כאילו אין מחר ושמה בו את כל מבטחה. לא יודעת למה הדיאמוקס שלי מפריע לה יותר מהעובדה שאפשר להריח אותה מתקרבת ממרחק חמש מאות מטר לפחות.
“לקחת איזשהם אמצעי זהירות נגד מחלת גבהים?” אני עצמי שותה חצי כדור דיאמוקס כל יום, למגינת לבה של עיינה שאוכלת שום כאילו אין מחר ושמה בו את כל מבטחה. לא יודעת למה הדיאמוקס שלי מפריע לה יותר מהעובדה שאפשר להריח אותה מתקרבת ממרחק חמש מאות מטר לפחות.
“תקשיבי, אני ספורטאי מקצועי. הגוף שלי חזק.” הוא מתרומם מהכסא במחווה הפגנתית. עושה כמה צעדים לכיוון הדלת, ואני מבינה שהוא לא מרגיש יציב על הקרקע.
“אתה צריך לרדת מההר.” אני מתרוממת וניגשת אליו מהר. “בהקדם. כאילו, ממש עכשו. אתה גם לא יכול לרדת רגלית. תשכור סוס, עד האתר שממנו כבר יש ג’יפים. מארפה נראה לי קוראים לזה.”
“מה פתאום לרדת מההר… אנחנו כבר אחרי הפס, מעכשו הכל יהיה אחלה, יורדים ויורדים…”
“איך קוראים לך?”
“בן. בנג’מין.”
“בן, אתה רוצה לחיות?”
“מה?”
“זה לא שאלה פילוסופית. המצב שלך יכול להיות מסכן חיים. אתה צריך לרדת עכשו מההר. לא הספקתי לעשות מספיק קורסים בפתולוגיה כדי להתמודד אחר כך עם הגופה שלך.” הוא מסתכל עלי מזועזע. אני ניגשת לנפאלי הקטן בשיער פרא וחולצה עם הדפס של מטאליקה. אחרי כמה מלים העניין נסגר, ואני מלווה את בן החוצה, הולכת אחריו תוך שהוא נתמך בנערה הבלונדינית שלו.
וכשאני רואה אותו אני לא דואגת, לא חוששת לשלומו, לא עצבנית על שינוי הפאזה הפתאומי, ואפילו לא שמחה שהצלחתי לעשות משהו משמעותי. אני עומדת ותוהה איך זה קרה שבין האריזות הסופר־קומפקטיות שמאפיינות תרמילאים – חולצות מגולגלות אל תוך פחיות, שמפואים בגודל מיניאטורי, שעון שהוא גם פנס וגם פותחן קופסאות וגם אטב כביסה – איך בתוך כל זה עלה בדעתה להכניס לתוך התיק מטריה.
תגובה אחת
תודה על הסיפור אוקיאני!
הוא מיוחד…