אוקיאני – פרק ח’

"כל השיחות כאן, במזרח, הן כל כך... כל הקשרים כמו נועדו להיפרם. הם מתחילים עם ודאות הפרימה בסוף, ואז כאילו נעים לאט לאט אל עבר הפרידה, באיזה מסלול ידוע ומתוכנן מראש. ולכן הם לא אמיתיים מההתחלה. מתייחסים אל הכל כאל משהו זמני, הרפתקה... לא אמיתי. את מבינה?"
ממוצע 5 | 2 מדרגים

נאנחת ומסתובבת חזרה אל המסעדה האפלולית של הגסט האוס. בערך חמישה צעדים פנימה אני מבינה שאני לא רוצה להיות שם עוד, ולאכול את ההמבורגר הפסידו־צמחוני, פסידו־כשר שלי. אני מסתובבת שוב, ומתחילה לצעוד חזרה אל המקום שממנו ראיתי את האוסטרלי מתרחק, ומגלה שאין שום זכר לא לו, לא לה ולא למטריה. הבחור האמריקאי הקטן יושב על אבן הצופה אל הנוף ההררי שממנו ירדנו כולנו, מחבק את ברכיו קרוב לחזהו, ונראה כמו חתלתול בודד שנזרק החוצה באמצע סערה. אני רוצה לגשת אליו, לנחם אותו, להגיד לו מילה חמה, אבל יודעת שעכשו, כשהוא יודע שאני רופאה, זה כבר לא יוכל להיות רגע אינטימי ואנושי. הוא בטוח יתחיל לספר לי לפחות שתי טראומות ילדות, וזה לא מתאים לי עכשו, בהרים, עם שרירי רגליים דואבים, בטן רעבה ומשבר אמוני.

באותו רגע אני מרגישה את אחד הרגשות המוזרים ביותר. זה שילוב של כעס, עייפות וחוסר אונים, ואני לא יודעת לאן לזוז, ואני לא רוצה להישאר במקום. ולאן אני אלך מהמקום הזה? 

מתוך התחושה הזאת, שמכווצת לי את הקיבה בפחד או בחילה, אני מרימה עיניים ורואה למול עיני יד מושטת עם סיגריה.

“רוצה, דוקטור?” 

אוף. 

התחלנו עם הדוקטור. 

“לא, תודה. אני נכנסת.”

“תישארי, טוב?” אני מסתובבת אליו, בוהה בו בעניין, בוחנת את העור השזוף עד שרוף, את השיער השטאני הפרוע שמתוך השילוב של תלתלים ולכלוך הפך כמעט כולו לראסטות, את העיניים המכווצות, כך שמבעד לסדקים הדקים אפשר רק לנחש את הגוון הירקרק, וגם זה רק כי הוא נורא בהיר. אולי הייתי מפנה את הראש חזרה אם לא סנדלי השורש. כאילו, ברצינות. הרגע ירדנו מֵהַר.

“תישארי, טוב?” אני מסתובבת אליו, בוהה בו בעניין, בוחנת את העור השזוף עד שרוף, את השיער השטאני הפרוע שמתוך השילוב של תלתלים ולכלוך הפך כמעט כולו לראסטות, את העיניים המכווצות, כך שמבעד לסדקים הדקים אפשר רק לנחש את הגוון הירקרק, וגם זה רק כי הוא נורא בהיר.

“איך אפשר לעזור לך?”

“לא ביקשתי שתעזרי לי, רק שתשבי.”

זה אתה?

חשבתי כמה וכמה פעמים על איש השלג, רציתי שהוא יבוא לקחת אותי, ולהושיע אותי מקיומי האפרפר, שלמרבה הזוועה ממשיך להיות אפרפר גם כשאת נוסעת למדינות אקזוטיות לחוות אין ספור הרפתקאות ואקסטרימים, כל עוד את אפרפרה מבפנים. הוא הפך להיות דימוי אבסטרקטי של איזושהי ישועה שחמקה ממני, אי שם, במרחב ובזמן.

אני מתיישבת.

הוא לוקח שאכטה. לא מסתכל לעברי.

“זה אתה מההיי קמפ?” אני מוודאת הריגה.

“ידעתי שזו את. איכשהו ידעתי שזו את מבלי לראות את הפנים שלך. יש לך וייב מיוחד.” נהיה לי נורא נעים בבטן. “וייב…” הוא מגרד את השיער שלו ומעיף מבט לעברי. נעים? מרגיע? עמוק? “לחוץ כזה.”

אני מצמידה את התיק שלי לחזה. 

“ראיתי קודם שהבאתן סיר משלכן. את דתיה?”

“כן.”

“מה זה אומר?”

“לא יודעת. שבת, כשרות. מה הקשר למשהו?” 

“שבת וכשרות זה דברים שאת עושה. את דתיה?”

“אתה אוסף עדויות עבור השב”כ?”

“תעני, מה אכפת לך. את בטיול, את יכולה לדבר אמת.” 

אני רוצה להגיד לו שאני שונאת את הכיווץ שלי, את הצורך שלי להיות כמו שצריך, וכמו שנדרש, שונאת את הטון המקצועי שעטיתי על עצמי כשדיברתי עם בן ושאימצתי בשניה שהוא קרא לי דוקטור. רוצה להגיד לו שקורים לי כל כך הרבה דברים בתוך הראש שהוא אפילו לא מתחיל להעלות על דעתו, שאולי עכשו לי ולו כבר יש חמישה ילדים במאהל בדואי על חוף הים של מכמורת ככל שזה נוגע למערכת ההדמיה הפנימית שלי, והוא אפילו לא יודע את השם שלי. שעל ידי דיבורים אינטליגנטיים ומשכילים אני מחביאה חביות של רגש פראי שמאיים כל פעם לפוצץ את בית החזה שלי, ושכדי לעשות דברים שאני רוצה לעשות אני נדרשת לצרוך חומרים משני תודעה, בדרך כלל בירה, ולו כדי שיהיה לי תירוץ לאחר מכן לספר לעצמי על עצמי, שלא יאיר אותי בעיני באור נהנתני, שטחי או פראי. רוצה ללחוש לו שהדתיות שלי היא רק הכרח חברתי כבר כל כך מזמן, ששכחתי שאי פעם היתה לי סיבה אחרת לעשות את מה שאני עושה. שאני אעדיף בכל רגע נתון לקרוא מסה בודהיסטית מלשמוע דבר תורה, ושדבר תורה שמכיל תורה הוא ממש חוסר טאקט בעבורי.

“לא יודעת מה זה דתיה. אתה דתי?” אחד אפס ליכולת שלי להטות כל דיון מעלי ולמקד אותו ביושב מולי.

“את יודעת מה זה דתיה.”

“אתה כן?”

“אני לא.”

“אז למה זה מעניין אותך?”

“לא יודע. באמת לא יודע.” הוא מנער אפר מהסיגריה שלו ומכבה אותה על הקרקע לידו, מקפל את רגליו תחתיו על מנת לקום. הלב שלי מתכווץ שוב והפעם בכאב, בתחושת אבדן. אני לא יכולה שהוא יראה אותי רק באור הזה, הנוקשה והמרוחק, יש לנו כבר חמישה ילדים במאהל בדואי על חוף הים של מכמורת!

“אני אינרטית, אבודה. לא ברור לי כבר המון זמן למה אני עושה מה שאני עושה ואני גם לא רוצה לעשות את זה. אני פשוט לא יודעת איך להפסיק. אולי מפחדת להפסיק. ניסיתי, ניסיתי להפסיק וזה היה בלתי נסבל. כל כיוון תנועה כבד לי.” 

הוא מסתכל עלי מלמעלה, העיניים היפות שלו עכשו פתוחות לרווחה וממוקדות בי. הפנים שלי מורמות אליו, והסנטר שלי בולט בחדות, מדגיש את הנחיתות שלי ביחס אליו, הנחיתות במרחב והנחיתות בנפש. 

הוא מסתכל עלי עוד כמה שניות ואז מתיישב חזרה.

“מה זה אומר שאת אינרטית?”

“אני זזה רק מכח האינרציה,” אני מתחילה להסביר.

“אל תתנשאי, אני יודע מה המשמעות של המילה. מה זה אומר עלייך?”

“כמו כדור שנתנו לו בעיטה אי שם בחלל החיצון ונגזר עליו להמשיך ולנוע לעולם, רק מכח אותה תנועת הנעה ראשונית. אין מה שעוצר אותי, ולכן אני נעה, אבל אין בי שום כוחות פנימיים שמניעים אותי בשלב הזה הלאה.”

הוא מסתכל עלי בדממה. אני מורידה עיניים.

אני שותקת. כצפוי, אני כבר קצת שונאת את עצמי על זה שסיפרתי לו את זה. אני יודעת שהשלב הבא זה שאתחיל לסלוד גם ממנו. כמה מאמץ אני צריכה להשקיע כדי להמשיך לשבת. אם זה לא היה טיול, והייתי עדיין אני, מעולם לא הייתי מחליפה אתו אפילו עוד מילה. זה הפרדוקס שלי – אני יכולה לחוש אינטימיות רק כאשר אני גלויה, ואני יכולה להיות גלויה רק כשאני אבודה, וכשאני אבודה אני לא רוצה את האינטימיות הזאת שתנציח את האבדון שלי. האמת שככה מצאתי את עצמי לבד בהימלאיה.

אני מתחילה לארגן את החולצה שלי ככה שאוכל לקום, קושרת שרוך סורר בנעלי מטפסי הרים שלי. 

“אל תלכי עדיין, טוב?” הוא לא מפסיק. הוא לא מפסיק לבקש את מה שאף אחד אף פעם לא מעז לבקש בקול רם. כשאני נעה על האורביטות הפנימיות שלי הרחק מבני אדם, הם מסתכלים על גבי המתרחק, כובשים את צערם או כעסם או שמחתם, אך תמיד שומרים על כבודם. ככה לבקש היה נראה לי תמיד כמעט לא מנומס, על אף שנימוס הוא אחת המלים שאני הכי שונאת בעולם. אבל הוא עושה את זה איכשהו בפשטות, בקלילות כזאת, שגורמת לו להיראות חזק ממני, במקום תלותי. אני לעומת זאת נראית כמו איילה במנוסה וזה לא תואר שמחמיא לי במיוחד בחווייתי. אני משאירה את עצמי ישובה, משננת לעצמי בתוך הראש כמו מנטרה “עופי על זה, זה הטיול שלך. עופי על זה, זה הטיול שלך. עופי על זה…”

לפחות אני לא יודעת את השם שלו, אני אומרת לעצמי. לפחות לא אצטרך להתמודד עם זה מחר.

“ואיך את עם זה? עם האינרציה?”

“לא בא לי על החקירה הצולבת ו/או ראיון למחקר האנתרופולוגי הזה יותר.”

“סליחה.” הוא שותק ומדליק עוד סיגריה. שואף חזק ואז שוב פונה אלי. “מצטער על זה. על השאלות האינטימיות. דפיקות מסוימת שיש לי, שהחריפה בטיול הזה, כי אין כאילו השלכות כמעט לשום דבר. אז אני כנראה יורה מהמותן בלי לחשוב בכלל. ואתך במיוחד. אין לי מושג למה. יש אנשים שעוד מרחוק אתה מרגיש שאפשר לדבר אתם. ואז כשלא מצליחים – זה כל הזמן תחושת פספוס.” הוא מנער קצת אפר. “אבדן אפילו.”

“אי אפשר לכפות את זה אבל.”

“נכון.” הוא מקפל רגליו תחתיו. “אי אפשר.” הוא נפנה ומסתכל עלי בעיון, במבט שהיה נחווה קרוב מדי גם אם הייתי יושבת עשר מטר ממנו. “כל הטיול הזה – ” הוא מסתכל אחורנית בחטף. “כל השיחות כאן, במזרח, הן כל כך… כל הקשרים כמו נועדו להיפרם. הם מתחילים עם ודאות הפרימה בסוף, ואז כאילו נעים לאט לאט אל עבר הפרידה, באיזה מסלול ידוע ומתוכנן מראש. ולכן הם לא אמיתיים מההתחלה. מתייחסים אל הכל כאל משהו זמני, הרפתקה… לא אמיתי. את מבינה?”

אני לא מבינה, עדיין לא מבינה, אבל מהנהנת.

“אבל את צודקת. אי אפשר לכפות. ואי אפשר להקדים את המאוחר. למרות שמה זה בא לי.” 

אנחנו יושבים בשקט. אני שוב לא בטוחה מה להגיד והאם להגיד.

“את ממש טובה בזה.”

“במה?”

“בלשבת לידי ממש בשקט. גם בהיי קמפ. השקט שלך…” הוא פוכר אצבעותיו, מאמץ גבותיו, “אוורירי.”

“השקט שלי אוורירי?”

“פלצני?”

“טיפה.”

“כאילו את לא בלחץ שאני כבר אגיד משהו, כמו רוב האנשים.” שותק כמה שניות. “כלומר, את בלחץ, אבל לא שאני אגיד משהו. בלחץ בינך לבין עצמך.”

“תגיד, אתה מסוגל לנהל שיחות נורמטיביות? לשאול אותי איך קוראים לי? מאיפה אני בארץ? לספר לי מה עשית בצבא?”

“איך קוראים לך?”

“רוני.”

“מאיפה את בארץ?”

“עפרה.”

“מגניב.”

“אתה נראה סובל.” אני צוחקת בקול רם, כי הבעתו של איש השלג מעונה באמת, עת הוא מנסה לעטות על עצמו קונפורמיות מסוימת כדי לרצות אותי.

“קצת. לא נורא.”

“מאיפה אתה בארץ?”

“תגידי, אולי נעשה סיבוב?”

“בשביל מה?”

“לא יודע, חנוק לי פה.”

“בכניסה למסעדה?”

“בטיול.”

איש השלג ואנוכי פוסעים על הסלעים, האוויר קר מאד ועדיין דליל, כי לא ירדנו רחוק מספיק. לבסוף מתיישבים על שני סלעים הצופים אל עבר הישימון. 

הוא מדליק סיגריה, ואז נחפז להושיט לי אחת, כאילו הרגע נזכר בקיומי. אני מהנהנת בשתיקה, והוא מושיט לי מצית. הסיגריה נדלקת, העשן ממלא את ריאותי שאינן מספיק רגילות בכך, וראשי הופך קליל וסחרחר. אני נשכבת אחורנית למרות שערמות הסלעים קשות כנגד עורפי. החושך של היקום שהתהווה בינתיים מסביבנו מזכיר לי את הלילה בהיי קמפ, והשמים מלאים כוכבים כמו אז, אבל חוט דק של נחמה ממלא את הוושט שלי.

איש השלג מעיף בי מבט ויורד גם הוא לאחור, נשען על מרפקיו.

הסיגריה נגמרת לו והוא נשכב על האבנים במרחק מה ממני.

הידיים שלי הולכות ורפות, ובמקום להתפלא נורא על הסיטואציה או לקפוא נורא מהקור, אני מרגישה איך כל שריר שלי נרגע, שרירי האף, העיניים, הלסת, ואני שוקעת בנמנום, היישר על האבנים האינטרגלקטיות שלי, ללא חלומות.

השמים עמוסי אדים, גלקסיות מסתחררות, כוכבים שאינם קיימים כבר מי יודע כמה שנים מנצנצים מעלינו, והיעדרם במציאות לא משפיע כהוא זה על חוויית הקסם שהם משרים עלינו. הידיים שלי הולכות ורפות, ובמקום להתפלא נורא על הסיטואציה או לקפוא נורא מהקור, אני מרגישה איך כל שריר שלי נרגע, שרירי האף, העיניים, הלסת, ואני שוקעת בנמנום, היישר על האבנים האינטרגלקטיות שלי, ללא חלומות.

כשאני פותחת את עיני, הכל נותר כמו שהיה, רק איש השלג איננו. 

אני מתיישבת, לבד על הר.

מדדה חזרה לגסט האוס ונשכבת לישון. בבוקר, כשאני מוציאה את הדיאמוקס מאחד מכיסי הפליז שלי, נופל לידי פתק קטן.

ישנת מתוק ולא רציתי להעיר אותך.

הקבוצה שלי זזה וזזתי אתם. 

היה כיף לדבר, מרגיש שאולי צריך לדבר עוד.

אם תרצי, בסוף חשוון אהיה ברישיקש.

למחרת אני עולה על ג’יפ, ושעה אחר כך פעוט נפאלי חמוד שהסכמתי להחזיק עבור טרמפיסטית מקומית מקיא על מכנסי הדגמ”ח שלי, ולקיא שלו יש ריח אקזוטי ודוחה ברמה שלא משאירה לי שום משאב נפשי לחשוב על שום דבר אחר.

רק בסיבובים האחרונים לפני פוקארה אני נזכרת בחשוון וברישיקש, ומבינה בוודאות של מי שנגזר עליו דינו וחבל להתעכב על כך, שאף שאני לא מכירה אותו, ושאף שבזמן הקצרצר שהכרתי אותו הוא זנח אותי פעמיים על הרים, לא משנה מה, למרות הכל, גם אני אגיע בחשוון לרישיקש.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן