אוקיאני – פרק ט’

באוטובוס לאתר הבאנג'י יש כמובן קליקה ישראלית. ואנחנו כמובן מדברים על דא ועל הא. וההוא הגיע הרגע מסין, וההוא נגן גיטרה משגע, וההיא ממש מפחדת לקפוץ ואני, תעזבו אותי כבר בשקט בפנים, ומבט מתעניין על הפנים. אני מרגישה כמו סבתא שלהם, למרות שמפרידות בינינו גג ארבע שנים.
ממוצע 4 | 4 מדרגים

אז חזרתי מהטרק אתמול ואני מבלה את שעותי היפות ביותר במריחת קרם גוף וישיבה אינסופית באינטרנט הנתקע למהדרין של פוקארה.

התחושה היא של לחזור הביתה – הגסטהאוס שאנחנו ישנים בו מנוהל על ידי זוג שממש התחברנו אתו, שדואג לנו משל היינו ילדות הפרחים שלהם. יש תחושת ביטחון ונוחות, שהיתה כל כך חסרה בטרק שכל כולו התניידות וויתור על נוחויות בשם איזשהו אידאל של הישרדות.

נהניתי נורא בטרק. היתה תחושה של הישג, של משהו שנעשה. הנופים לא ייאמנו. גם ההווי, השגרה שמתרגלים אליה כל כך מהר – ללכת, להגיע, למהר, לנוח, לאכול, להתקלח, להשיג שמיכה וללכת לישון כי קמים נורא נורא מוקדם, כל אלה עשו לי טוב. הייתי עם אנשים טובים והרגשתי שיש למי לפנות. אבל לקראת הסוף הקבוצה התפרקה לה, ההווי נעלם ונשארה רק התחושה המציקה של לכלוך וחוסר יכולת להיות באמת לבד יותר מעשר דקות ברצף. אז אני שמחה שחזרתי.

הרגשתי מאוד חזק כל הטרק את הניצול ההדדי – שלנו את הנפאלים ושל הנפאלים אותנו. אנחנו מכונות כסף מהלכות עבורם, והם הילידים, ואם קולומבוס היה רואה מה שהולך פה הוא היה מרגיש הכי בבית בעולם. עבורם, הכפר הגלובלי הוא מיתוס. הם נשארים במציאות שבה שום דבר מהמציאות שלנו אינו מושג עבורם, אבל המשאבים שלנו נעשים זמינים לאליטה קטנה ומצומצמת.

הם לא מתים עלינו שם. 

פוקארה מתרוקנת לאט לאט, אפשר ממש להרגיש את החיים נוזלים ממנה, כי עוד מעט נגמרת העונה התיירותית ומתחילים המונסונים. הרחובות כבר לא שוקקים חיים וצבעים, והיא חוזרת להיות מה שהיתה כנראה תמיד, בטרם פרץ ציקלון התיירות אליה – כפר דייגים שהפך לעיר קטנה.

אחרי שיימאס לי לנוח, אני רוצה ללכת לרפטינג ואולי עוד כמה דברים ואז כנראה להודו.

זה מצחיק, אחרי הטרק אני כבר כמעט חודש פה, ואני כבר באמת מרגישה שהתאקלמתי, אבל משהו מרגיש לי עדיין לא אמיתי, כמו חיים בהשהיה. אני שואלת את עצמי כמה זמן יעבור עוד עד שאני אשתקע, עד שארגיש שמשהו באמת קרה ולא שסתם קרעתי פיסה של זמן מהמציאות שלי. 

חסרה לי פה רוח – בנפאל אין הרבה מזה, יש בעיקר תזוזה חסרת נוחות.

אני מתגעגעת מאד מאד, חושבת המון על הבית, על החיים שלי שמרחוק נראים עוד יותר טוב.

נורא רוצה להרגיש ככה גם כשאחזור. מעניין אם זה אפשרי.

*

כשאני חוזרת מהטרק, דבר ראשון אני אוכלת בגט עם טונה ממוצא חשוד שמכין לנו בעל דוכן המוזלי האגדי. אחרי שאני מסיימת לאכול, אני מבינה שאני חייבת רוגע, לבד, וסידור גבות ושפם כי אני מתחילה להידמות לאלברט איינשטיין וזה לא תורם לבריאות הנפשית שלי.

כשאני חוזרת מהטרק, דבר ראשון אני אוכלת בגט עם טונה ממוצא חשוד שמכין לנו בעל דוכן המוזלי האגדי. אחרי שאני מסיימת לאכול, אני מבינה שאני חייבת רוגע, לבד, וסידור גבות ושפם כי אני מתחילה להידמות לאלברט איינשטיין וזה לא תורם לבריאות הנפשית שלי.

הקוסמטיקאית הפוקראית  היא אשה גוצה וחביבה, שעובדת באופן מיומן ובעיקר מבלי לדבר, מעלה שאני מאד מאד מעריכה אצל נותני שירות, וממעטת למצוא בארץ הקודש. אני מדליקה את האם־פי שלי וסוגרת את העיניים. שולי רנד מפזם בקולו העמוק, הצרוד, הניחר והזועק מתוך הפלייליסט שדביר בנה עבורי.

משכניייייייייייייייייי אחריך וארוווווווץץ. איייייאייי, איזה עצבות. מוחין דקטנות מוחין דקטנות.

אני יוצאת מהקוסמטיקאית אל הרחוב של פוקארה, שמתמלא באור שמש בוהק וצהוב, כמו בצילומים של שנות השמונים, שמשום מה מזוהה בתודעה שלי מקטנות עם ייאוש ודיכאון. 

*

סמדר עוזבת להודו. עיינה ואני לא מסוגלות להיפרד. אני לא בטוחה מה מחכה לי מעבר לצד השני של להיות לבד מחדש, ואני לא יכולה לשחרר אותה עדיין. כמעט כחגיגת טרום פרידה אנחנו יוצאות לראפטינג. 

ההרכב האנושי של הראפטינג מפעים וכולל: 

  1. מדריך נפאלי שיושב כל היום על הקיאק הענק עם המצרכים, כמו שייח שמוביל שיירת גמלים.
  2. זוג חביב מגוש דן עם שמות ישראלים טיפוסיים – משהו כמו גיל ושמרית.
  3. הונגרי אחד עם ראסטות בלונדיניות ארוכות והתנהלות אנארכיסטית שבמהלך הראפטינג שלנו הופנתה ברובה, כמעט בלית ברירה, למדריך.
  4.  אירי אחד עם מבטא דבלינאי, הרבה סמים, וטענה שהוא מוזיקאי, אם כי אין לו שום כלי נגינה עליו, לדעתי.
  5. זוג שווייצרי בירח דבש, מנומסים באופן לא הולם יחסית לנסיבות, חביבים ודביקים באופן יוצא מן הכלל, שלמרות הכל מעוררים חיבה.
  6. יוגב, חמד של בחור, משוחרר טרי מאיזו יחידת עילית, שיאפה אתנו, בהמשך, חלות לשבת בבית חב”ד הזמני שהוקם בפוקארה לרגל הנהירה ההמונית לשם בעונת השיא.
  7. עיינה, שהרוך שלה מתחלף לסירוגין באסרטיביות אופיינית, ושמייצגת עבורי בית עכשו, כי היא יודעת הכל עלי, על עידן, ועל שתי הצעות הנישואין שקיבלתי בארבע השנים האחרונות, ושלא הצלחתי להיענות לאף לא אחת מהן.
  8. אני, שקיבלתי שתי הצעות נישואין בארבע השנים האחרונות ולא הצלחתי להיענות לאף לא אחת מהן, כי יש לי בעיה רצינית של מחויבות, והיעדר רצון מוחלט להשתייך לכל מועדון שיקבל אותי כחברה בו. 

ימים שלמים על קיאק. האור מלמעלה חודר לכל פינה, חוצה מצוקי אבן, עצי עד וגשרים תלויים, שעליהם הולכים תלמידי בית ספר בתלבושות אחידות ולרגליהם סנדלי פלסטיק שבהם הם שטים על רפסודות מאולתרות בנהר שוצף בדרך לכיתת הלימוד, מנווטים את דרכם בסבך הפראי במקלות ארוכים ודקים שמצאו איפשהו על גדות המים. פניהם כהות מגנים ומשיזוף, עיניהם בורקות.

מדי פעם המדריך הנפאלי עוצר אותנו כדי לנשנש משהו, אבל כל זה רק הקדמה לעצירה המשמעותית בערב. 

לעצירת הערב יש כללים. 

בעצירת הערב הולכים לשירותים. במיוחד לצורך כך המדריך הנפאלי שקוראים לו, למשל, פאדאם, הביא אתו מהציוויליזציה את חפירה. כשהולכים לשירותים, הוא מסביר לנו, לוקחים אתנו קסדה. האת נמצא שם, מסתבר, לא כדי לחפור, וכאן הטריק. האת הוא סמל, הוא חפץ הסכמי. כל עוד הקסדה תלויה על האת – השירותים פנויים. וכשהקסדה איננה – זה אומר שהשירותים תפוסים. 

חוץ מללכת לשירותים, בעצירת הערב גם מבשלים אוכל. אנחנו כמובן לא מבשלות אוכל עם כולם, כי אלוקי העברים עשה הכל כדי לסבך את הלוגיסטיקה שתאפשר לעמו לעשות משהו משמעותי עם בני העמים האחרים. עיינה מוציאה את הסיר הנצחי שלה, שכבר השחיר מכל הצדדים האפשריים, ואנחנו דוחפות לתוכו מיני מוצרי יסוד מפוקפקים שאני מדחיקה מיד.

לפני השינה מדליקים מדורה, האירי וההונגרי מדליקים סיגריות מסוגים שונים ומדברים על מוזיקה, והכפר הגלובלי שלנו לפתע אפל למדי, מלא בייאוש מוסווה ועשן ופילוסופיות שנועדו למסך את כל הנ”ל. כמה שאני מנסה להרגיש חלק מזה, בפנים אני מרגישה שזה זר לי באופן שלא ניתן לגשר עליו.

*

אחרי שהרפטינג נגמר, ויוגב מסיים לאפות את החלות, והשבת עוברת בשקט, במתח, עיינה ואני עולות לקטמנדו. 

ביום ההגעה לקטמנדו, אחד המעריצים הישנים של עיינה, עוד מימי האנאפורנה, חוטף לי אותה לטרק למרגלות האוורסט שאין לי שום רצון ללכת אליו, כי אני בכלל רוצה ללכת לקפוץ באנג’י. עוד באותו הערב אני נשארת לבד. הפרידה חפוזה ולא משכנעת. אני נמצאת בטאמל, אותו הרובע התיירותי בקטמנדו, שאליו הגעתי בהתחלה. הלבד מתחיל לשקוע על הלשון שלי והפעם טעמו שונה. יש בי חלק שנורא שמח על זה, שסופסוף נשארתי קצת לבד ואני יכולה לשמוע את עצמי חושבת. חלק אחר מתקשה לצאת מהמיטה בגסט האוס במשך יומיים, כך שאני ממשיכה  לשלם מחיר משולש על חדר ענק, רק כי אין לי כח להזיז את עצמי משם. 

לבסוף, ביום השלישי לעזיבת כולם, אני קמה והולכת למשרדי הרישום לבאנג’י. 

במשרדי הבאנג’י, פקידה עם שפם מבשרת לי שהקפיצה הבאה מתוכננת ליום רביעי. אם אני קופצת ביום רביעי, אין לי סיכוי להגיע לרישיקש (לכל הפחות שני ימי נסיעה) עד כניסת שבת. זה אומר או לוותר על הקפיצה, או לחלל שבת, או להסתכן בלפספס את איש השלג מהאנאפורנה, כי סוף חשוון כבר פה. מה הוא מצפה לשמוע ממני? מה אני מצפה לשמוע ממנו? באילו דמיונות, חלומות ופנטזיות הטענתי הפעם את הדמות הזאת? למה אני צריכה תמיד מישהו או משהו לנוע אליו, לקוות להיגאל על ידיו?

אני יושבת מול הפקידה, ונזכרת בשבת הראשונה שלי כאן, בקטמנדו. מסיבת הפול מון, האירופאים עטויי הראסטות והגינונים. עשיתי מה שעשיתי ובחרתי במה שבחרתי והשבת שלי נמצאה שם, שרירה וקיימת ושייכת לי מבחירה.

אני מחליטה שאיש השלג אחרון ברשימה ומזמינה כרטיס לבאנג’י ליום רביעי.

*

באוטובוס לאתר הבאנג’י יש כמובן קליקה ישראלית. ואנחנו כמובן מדברים על דא ועל הא. וההוא הגיע הרגע מסין, וההוא נגן גיטרה משגע, וההיא ממש מפחדת לקפוץ ואני, תעזבו אותי כבר בשקט בפנים, ומבט מתעניין על הפנים. אני מרגישה כמו סבתא שלהם, למרות שמפרידות בינינו גג ארבע שנים.

למה לספר על ההגעה, על ההכנה, על התור המשתרך למשקל כדי לדעת מי יקפוץ ראשון, שני וכן הלאה, על ההגעה לגשר, על הגעת תורי. למה כל זה? אספר ישר את המוקד של הכל.

קוראים בשמי במבטא מורגש, אני ניגשת. המדריך הנפאלי מחייך אלי בנמרצות של מגיש תכנית ספורט בטלוויזיה האמריקאית. מתחיל לכרוך את הרתמות סביב הרגליים שלי, סביב המותניים שלי. אני מסתכלת מסביב – גשר נתלה בין שתי גדות נהר ששוצף בתחתיתו של תהום בגובה בניין בן שש קומות, אולי יותר. רחוק למטה אני רואה את המים המפכים בין צמחיה דלילה וירוקה מאד, את קירות ההרים נישאים משני צדי הגשר. כשהרתמות מתחילות להתהדק לגופי, משהו קר, לח ולא נעים מתחיל להזדחל מכיוון הבטן שלי מעלה. פתאום כל זה נראה לי רעיון מטורף ומיותר. אני עומדת על משטח יציב, רגלי נטועות, מחזיקות אותי. למה לי לדלג אל תוך תהום? משעמם לי? למה להביא את עצמי למצב כל כך קיצוני של פחד, רק כדי לייחל לחזור למצב שאני נמצאת ממילא עכשו – עומדת יציב, נושמת, חיה. אני מזכירה לעצמי שחיכיתי לזה כל כך, שעשיתי בשביל זה הרבה ויתורים, שזה היה חלום, מטרה, יעד. 

כשאני נעמדת על הרמפה הסופית שכבר אין בה שום מעקה שמפריד ביני לבין התהום, והיא אפילו קצת משופעת כלפי מטה, כאילו כדי לעזור לך ליפול, אני מחליטה לרדת מכל העניין הזה. שיחשבו שאני פחדנית, מה אכפת לי. 

באותו רגע, אני יודעת את זה היום, אליהו הנביא, שהתחפש למדריך הנפאלי החביב שלי, ניגש אלי ולוחש לי לתוך האוזן משפט אלמותי, שאת אלמותיותו לא שיערתי אז. פיו באזני אומר:

.The longer you stand, the harder it gets 

ככל שתעמדי יותר, כך זה יהיה קשה יותר.

המשפט הזה מהדהד בכולי מכף רגל ועד ראש, ועוד לפני שהוא מסיים אני רצה קדימה כמו מטורפת, שוכחת את ההנחיות לקפוץ עם הראש כלפי מטה, רגלי ניתקות מהרמפה המשופעת בדיוק כשאני צועקת בקול מבוהל ודק “שמע ישראל” ואת ה”השם אחד” אני מסיימת כבר בין שמים וארץ.  

רק שיחזיק אותי. שיחזיק. הרצון לחיות מתפרץ מהגרון שלי ופועם בכלי הדם שלי ויוצא מקצות האצבעות שלי.

עד שהחבל נרגע מהקפיצה, מפסיק לקפוץ מעלה מטה, ואני מורדת אט אט למטה, אני מחליטה שלא קפצתי כבר שנים, שאני עומדת ועומדת ועומדת בקצה משהו ועם כל יום שעובר התנועה ממנו הופכת להיות פחות ופחות אפשרית ולכן אני חייבת, פשוט חייבת לעשות צעד החלטי, לפחות אחד, להסתכן, להעז להיות במהות אחרת. ביני לבין עצמי זה מתלבש בהחלטה להיענות להצעת הנישואין האחרונה שהופנתה לעברי בצאתי מהארץ. בעלי לעתיד הוא פחות פונקציה בשבילי כרגע, העיקר הוא לקבל החלטה. 

אני יורדת הישר אל תוך מקל שמושיט לי נפאלי זקן, שאותו אני רוצה לנשק ולחבק מרוב שמחה, כי אני חיה, כל כך חיה, הדם שלי גואה בעורקי, ואני אקום מחר בבוקר, וכנראה גם מחרתיים, ואוכל לקבל עוד אינספור החלטות, ולהרגיש, ולהעז. 

*

באוטובוס חזרה לקטמנדו אני יושבת שוב עם קבוצה ישראלית. מישהו מנהל אתי שיחה ערה על גיטרות בכלל, ועל הגיטרה הספציפית שהוא סחב אתו על גבו כל הדרך לנפאל. זו עוד שיחת מטיילים. 

החיפוש הוא אבי אבות המסע, וכל אחד מחפש משהו אחר. אבל חיפוש אחד שמשותף לכולם, ללא יוצא מן הכלל, הוא חיפוש הקרבה. וזה פרדוקס, כי חיפוש קרבה נוגד כל כך את צורת החיים הזו, שאין בה שום דבר בר קיימא כמעט. 

כמה מלים על מטיילים. מטיילים הם אוכלוסיה בפני עצמה. ההתחלקות ללאום או ארץ מוצא היא רק תת־קבוצה בתוך קבוצת ההשתייכות הרחבה יותר – האנשים עם תרמיל ענק ומפוצץ, שממנו מתנדנדים אינספור פריטים שבגלל צורתם או בגלל גודש התיק לא הצליחו להידחס פנימה. למטיילים יש ריח של בשמים זולים, שום, קארי, סמים קלים או זיעה. יש בהם משהו כל כך יפה, שרק מהמחשבה הנשימה נעתקת. אנשים שהחליטו לפרק זמן מסוים לצאת מהחיים שלהם ולנסות לחיות חיים של מישהו אחר, להתבונן על אנשים אחרים חיים את חייהם באופן שונה מהם עצמם. היופי שלהם טמון בחופש, בהשהיית הזמן, באמונה (או באשליה) שהם יצליחו לחזור הביתה אנשים אחרים ממה שהם היו, ושהם מקדישים לזה פרק זמן מחייהם שבו הם בטוח היו יכולים לעשות משהו אחר. יש בהם עוצמות של תהייה, פתיחות להתנסויות חדשות ובעיקר חיפוש. החיפוש הוא אבי אבות המסע, וכל אחד מחפש משהו אחר. אבל חיפוש אחד שמשותף לכולם, ללא יוצא מן הכלל, הוא חיפוש הקרבה. וזה פרדוקס, כי חיפוש קרבה נוגד כל כך את צורת החיים הזו, שאין בה שום דבר בר קיימא כמעט. 

בתחילת הטיול אני מוצפת אושר מזה שהנה, גם אני, כמוהם, כמו כולם, יצאתי למסע. אני חלק משבט המטיילים העולמי.

אבל באוטובוס בדרך חזרה מהבאנג’י אני מרגישה לפתע את התיק מכביד עלי. אני מרגישה, בחיות בלתי מוסברת, שכל החיפוש הזה עם גזיות ופנסים וקרם שיזוף הוא הטעיה. מה שאנחנו מחפשים לא יימצא בשום כמות של קילומטרים שנגמע. בשום מספר של אתרים שנראה, בשום מידה של חוויות זרות שנחווה.

אנחנו מנסים לסתום חורים במילוי לא נכון.

כשאני מגיעה לחדר שלי בגסט האוס וכבר שקיעה, אני מתקלחת, הולכת לישון ובחלום שלי גל גדול תופס אותי בין שמים וארץ, עוטף את איברי ומוריד אותי בעדינות אל עבר הקרקע, חבל הבאנג’י החתוך שלי נשרך אחרי כמו חבל טבור מנותק. 

ביום ראשון בבוקר אני עולה על אוטובוס והוא לוקח אותי למעבר הגבול בין נפאל להודו, ומשם – רישיקש. 

אולי אספיק.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

9 Responses

  1. משתמע מהדברים שלא.
    היא החליטה לדחות את הנסיעה לרישירש במקום לוותר על הבאנג’י או על שבת.

  2. את השבת הראשונה כן, ואת השבת הזאת לא. התקדמות.
    סליחה על הציניות, אני לא מצליחה להבין מה הסיפור הזה עושה בבמה שלנו.
    יש אינספור אתרים המפרסמים סיפורים (יפים!) מכל סוג שאיננו חרדי, וחרדי זו מנטליות.
    מה העניין? שבגלל ההגנות אי אפשר לגלוש לאתרים הללו? אז הזיקה היחידה של הסיפור הזה לאתר חרדי, היא כדי לעקוף את סינון האתרים?
    מטרתה של שמורת טבע היא להגן על דינמיקה מקומית.
    זה לא איזה מין פולש?
    הסיפור מקצועי, סוחף, אותנטי, כתוב נהדר – כל המחמאות בכנות.
    הוא פשוט לא קשור לחלקה הקטנה שלנו.

    1. כל כך נכון!
      למה להכניס לאנשים רעיונות ומידע זר ולא ראוי?!
      כל התיאור הזה של בחורים ובחורות, הצעות נישואים ושאר מראין בישין – זה הלכה. של פריצות וחוסר צניעות
      זה לא מנטליות. פשוט נגד התורה המעשים האלו
      ולהביא את זה בכזו במה של ספרות חרדית..
      לא בסדר מצד הבמה ולא בסדר מצד הסופרת שככה פורצת את הגדר

      1. אני עובדת עם נשים ונערות מהציבור החרדי בכל מיני כובעים. אין יותר חיה כזאת של היכולת לשמור שהתכנים מבחוץ לא חודרים פנימה.
        וכאן, באופן אותנטי ומדהים, ניתן הד לכל אותם תכנים שבלאו הכי מציפים את כל החברה שלנו, אבל בדרך של תיקון. בדרך שהאור גובר על החושך. להזכיר לכולנו מי אנחנו ולאן אנחנו באמת שייכות.
        לא יודעת איפה אתן חיות, אבל לרוב הציבור שלנו הסיפור הזה בא כמים קרים על נפש עייפה.
        לאף אחת כאן שקוראת הסיפור לא מביא רעיונות. תאמינו לי. אין כאן מישהי שלא נחשפה לתכנים שעולים פה באופן כזה או אחר. אבל סוףסוף יש מבוגר אחראי שמציף את התכנים ועושה סדר ומזכיר את האור ולמה אנחנו שם.
        מברכת את האתר ואת הכותבות שמאפשרות לכל כך הרבה נשים ונערות שזקוקות לסיפור הזה כדי להתחזק,
        ישר כח

        1. תגובה לח’ שצודקת לגמרי.
          מדבריך משתמע שלא הבהרתי את עמדתי מספיק, אשתדל לדייק.
          ההתנגדות שלי לסיפור אינה מטעמים של סינון וצנזורה דתית. דהיינו: למה להכניס לנו מושגים וכו’. המושגים כבר כאן, וזו אחת המטרות של הבמה הזו, לא כן? להציף נושאים והתמודדויות שבבייס החרדי אוהבים להכחיש. הראיה: אם לא הבמה הזו, לא היה להם פרסום.
          הבמה הזו נועדה להציג את מה שמעסיק אותנו. לתת הכרה ולתת גם כלים לדברים שאור השמש יפה להם: תחושת שייכות, נוער מנותק, אלימות במשפחה, עיבוד רגשי, קשרים וקשיים, דיסוננסים בין החינוך השבלוני לנפש הצמאה, תפיסת הקב”ה והתורה, פגיעות מיניות, בניית בית, שידוכים, התמודדויות עם חינוך ילדים, עם קדושה בעבודה ובחיים בכלל… כל מה שיכול לסייע ולתת כלים בהתמודדויות שצצו אצלנו. ואצלנו, משמע: הקהל הקלאסי של בית יעקב ועולם הישיבות, על כל המנעד הרחב והזרמים שבו. שמורת טבע פנים-חרדית שאינה נושאת פנים.
          לא מכירה בת בית יעקב למשפחה מזרוחניקית, שגרה בהתנחלות, לומדת רפואה ונוהרת להודו כדי למלא את הריקנות שבה. זה לא אנחנו, זה לא קשור אלינו, זה לא מבטא אותנו – זה מין פולש.
          נסיונות עם שמירת שבת? בודאי שיש, בין אדם לעצמו. מה שקוראים ”אנוסים” חרדיים. אבל לא ברישיקש על שאכטה של מריחואנה. אין לי בעיה עם חשיפה למושגים הללו; יש לי ביקורת קולנית על הצגת עלילה, התמודדות וכן הלאה, מעולם מושגים שאין לנו הזדהות איתו ואין לו נגיעה אלינו.
          הסיפור אוקייאני מקסים לכשעצמו, אבל שימצא לעצמו במות אחרות!!
          בעצם זה שהוא נבחר להתפרסם בבין הזמנים, אני חשה שהזירה האינטימית הפנים-חרדית שלנו כאן, נפרצה לזרים.
          אוהבת את כל עם ישראל, אבל במפגש כיתתי של 20 שנה אחרי, לא רוצה למצוא אנשים שלא שייכים למכנה המשותף רק לבנות הכיתה, לחוויות ולזכרונות שלשמן התכנסנו.
          מותר לנו לרצות להגן על שמורת הטבע שלנו מפני מינים פולשים?
          מקווה שהבהרתי את עמדתי.

          1. מסכימה עם רייזי לגמרי:)
            תודה שנתת מילים לתחושת האי נוחות שהיתה לי…

  3. מסכימה עם ריזי.
    אז פעם ראשונה שפתחתי את הסיפור הזה, כמעט ולא נכנסת לאתר מחוסר זמן,קראתי את הפרק ומספר פעמים עצרתי באי נוחות לבדוק שאני באתר הנכון..
    אתר חרדי?
    חושבת שיש קצת גבולות וקודים שעדיין מתבקשים, אם אני בוחרת לקרוא סיפור באתר שקורא לעצמו חרדי כל הסבטקסט שלו צריך להיות ולהרגיש כזה, גם אם בסופו של הדבר הגברת חזרה בתשובה והכל טוב, זה לא מתיר הכל.
    מבלי לגרוע באיכות ועושר הכתיבה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן