איכשהו אף פעם לא באמת נפרדתי ממנה.
משהו מאבק ההכחשה הרצונית של אבא אחז גם בי, וכמו שלא נפרדתי ממנה אז, לפני המקלחת הגורלית, ככה גם לא נפרדתי ממנה אחרי.
את רוב השבעה ביליתי בשירותים של השכנים, ואיכשהו ככה זה נמשך.
כמה התנשאתי על אבא, שהמשיך לישון ליד מיטתה המוצעת של אמא, כמה ציקצקתי ביני לבין עצמי שהוא חייב להמשיך בחיים שלו, ואיזו מין דרך לא בריאה זו להתמודד עם אובדן.
וכל אותו הזמן הייתי אני, בדיוק כמוהו, עטופה בקפסולה של זמן, קפסולת כיסופים סגורה וחתומה. ובעוד שהוא נשאר כבול לדמותה של אמא, אני החייתי את דמותה באמצעות אינספור דמויות, שהיו רק חצי אמיתיות בתודעתי. החצי השני היה המסך עליו הוקרנה והוחייתה דמותה של אמא, בוריאציות שונות ומשונות. כל כך רציתי אהבה, וכל כך התאכזבתי כשקיבלתי אותה, כי כל פעם מחדש הסתבר שלא זו האהבה שאליה נכספתי, והאהבה שאליה נכספתי, אהבת אם, כבר לא תהיה לעולם בשום מקום מחוצה לי.כמה ימים אחרי ההודעה הדרמטית, אני מביאה את אביתר הביתה.
דביר, כצפוי, מיד מוקסם והם חולקים סיפורים ארוכים מבה”ד 1. אבא, כצפוי, מתחיל לראיין אותו לגבי הפרספקטיבות המקצועיות שעומדות בפניו ומסביר לו ברחל בתך הקטנה שאני חוזרת למסלול הרפואה ברגע שיתאפשר. שילת, כצפוי, מחייכת בנימוס, ולוחשת לי באוזן בשלב מסוים “תשמעי, אם לא זקן התיש המגוחך הזה, הוא דווקא היה נראה לא רע”. תמר, כצפוי, באה להגיד שלום מהר ונעלמת באופק.
ושמוליק לא אומר כלום.
הוא מתיישב בין איש השלג לביני ויושב ככה בשקט כל הערב, כמו סופג את הנוכחות של שנינו.
אחרי ארוחת הערב, אנחנו יוצאים לחצר. בני הבית מפנים את השולחן, ושנינו מסתכלים אל הנוף, מבעד לנטפי הפסיפלורה.
“פתאום כאן, אצלך, ההיעדר שלה מורגש בצורה אחרת לגמרי” הוא אומר לי לפתע, עם אפס הכנה. אני פונה להביט בו, מתפעלת מצדודית האף הרומי בחושך של הרי בנימין, מנסה לא לחשוב על מה שהוא אמר אבל רק חושבת על מה שהוא אמר, ושום אף רומי לא עוזר. “מהרגע הראשון הרגשתי בך נקודת רעב ועכשיו אני מבין לְמָה”.
הנשימה שלי מתקצרת, העיניים מתלחלחות.
“זה מרגיש כאילו אני עושה ביניכם היכרות עכשיו, אתה יודע?” הוא מסתכל עלי. “אמא – אביתר. אביתר – אמא. קוראים לה אולגה.”
“נעים מאוד”, הוא ממלמל. אחר כך נפנה אלי שוב. “תהיתי אם תיקחי אותי לקבר שלה לפני החתונה”.
“אין צורך.” הרוח מתחזקת ואני מוציאה שיער מהפנים שלי, את האוויר מהעיניים שלי, את נטפי הפסיפלורה מהשיער שלי. “אין צורך. הפסיפלורה היא אנדרטה אינטימית הרבה יותר. מבחינתי אמא שלי נמצאת פה הרבה יותר משם. מסוככת עלינו מהשמש, מהרוח, מהעולם. תרגיש.”
“אין צורך.” הרוח מתחזקת ואני מוציאה שיער מהפנים שלי, את האוויר מהעיניים שלי, את נטפי הפסיפלורה מהשיער שלי. “אין צורך. הפסיפלורה היא אנדרטה אינטימית הרבה יותר. מבחינתי אמא שלי נמצאת פה הרבה יותר משם. מסוככת עלינו מהשמש, מהרוח, מהעולם. תרגיש.”
איש השלג מותח את גופו, מושיט ידיו ונוגע במעטה העבה והרך מעלינו, אזורים שבחיים לא הייתי מגיעה אליהם בלי כסא. אצבעותיו ממוללות את העלים הבשרניים, וריח הפירות המשכר דובק בהן, כמו ליטוף על פנים, רך ונוגע.
אולי ככה נפרדים, עולה בי פתאום. אולי הוא מחבק אותה בשמי, מראה לה שהיא מוסרת אותי לידיים טובות, שאפשר לשחרר כי אני כבר לא לבד, ויש מי שימלא את הנפש שלי. אולי מראה לי שאפשר לשחרר כי אני כבר לא לבד, ויש מי שימלא את הנפש שלי.
אפשר לבכות ולכאוב ולשחרר.
*
טובעת בתחרה.
טובעת כפשוטו, כמות הזויה של תחרה.
הפאה מתחילה למשוך לי את השיער אחורה, המולת האנשים מתחילה לעייף אותי, המייק אפ מתחיל לעקצץ לי והרב עדיין לא הגיע.
לא יודעת מה חשבנו לעצמנו כשהזמנו רב מצפת לסידור הקידושין, אבל עכשיו מאוחר מדי להתחרט. האולם הומה אדם. בגדול, כל העולם ואשתו פה.
חוץ מהרב.
שפרה הורוביץ ניגשה לקבל ברכה לפחות חמש פעמים, ככה שבשלב הזה אני כנראה מברכת קרובי משפחה שלה מדרגה שלישית.
זה היה חמוד בשעה הראשונה, אבל עכשיו כל מה שאני רוצה לשמוע זה את התווים הראשונים של הארבע בבות. כל ניגון שהלהקה מתחילה מקפיץ אותי ממקומי, מסיח אותי מהדודה התורנית שאני מברכת, כי אני מנסה להבין האם זה ארבע בבות או לא? בתוך המולת הסבתות היישוביות ובנות מכון אלטה הכל נשמע לי כמו ארבע בבות.
והאמת שלא לחוץ לי להגיע לשלב המלכותי של הובלה אל עבר החופה, אבל לא ראיתי את איש השלג מזה שלושה שבועות ועכשיו שאני עתידה להיות גברת שלג (הרבנית שלג?) זה לא בא לי בטוב. ולא אכפת לי מה צבע המפיות, או מה המנות שהוזמנו, או איזה צ’ק כתב הדוד אפרים, כל זה לא משנה בכלל.
אני מוכנה לסבול את כל הבלגן המטריח והמיותר הזה רק כי בסופו אני אהיה אישתו.
אני קמה, מהנהנת בנימוס מופלג לכל הנוכחות ומתחילה לסגת לכיוון השירותים.
בשירותים מואר, שקט ויש ריח טוב, ואני שואלת את עצמי למה אני לא יכולה פשוט להישאר פה עד שהוא יבוא. בשלב מסוים, אחרי שיישרתי את הפאה על הראש, ותיקנתי בפעם המאה את הליפגלוס, אני מבינה שבכל זאת אצטרך מתישהו להתפנות מפה.
ביציאה מהשירותים אני רואה לשמאלי דמות גברית אבודה מעט – זה אולם נפרד לגמרי, גם הכניסה נפרדת, גבר יכול להגיע לכאן רק בטעות. אני מסתכלת עליו בעניין, וכשהוא מסתובב משהו קופץ לי בפנים, קופץ מהר יותר ממה שהזיהוי מתהווה בתודעה שלי.
עידן מתקרב לעברי בתנועות לאות של מי שיש לו את כל הזמן שבעולם.
“הרבנית”, הוא מניד בראשו לעברי “ציפור קטנה לחשה לי על מה שקורה פה הערב, ורציתי לבוא לאחל לך מזל טוב.” אני מחייכת חיוך רחב, גם עידן מחייך רחב. “אז מזל טוב!” מעולם לא הסתכלתי ככה על עידן, מהצד, מנותק, בוחנת באופן שקול את האינטראקציה, את הטון, את הזחיחות הזו שמעולם לא שמתי לב אליה בחדות כזאת.
“תודה רבה!” אני מחייכת לעברו ומנידה בראשי גם. לאחר מכן, אני נפנית ממנו והלאה ונכנסת בצעד החלטי אל האולם.
אני מתיישבת בכסא הכלה המיוסר שלי, ואז שומעת את המי-סול-סול-סול-סול-לה הראשונים של הארבע בבות.
*
מתחת להינומה האטומה העולם נמוג ממני.
אני כל כך מודה למי שהמציא את ההינומה האטומה שבחיים לא הייתה עוברת את התנועה הפמיניסטית היום.
מתחת להינומה האטומה אני פטורה לחלוטין משאלות ה”מי הגיע ומי לא הגיע?”.
מתחת להינומה האטומה לא משנה איך אני נראית, ואין משמעות למבטים שמופנים אלי.
מתחת להינומה האטומה אני מתנתקת מהאולם הירושלמי.
מתחת להינומה האטומה מתחילים הסיבובים סביבו, כמו ירח מסביב לכוכב לכת רב עוצמה, ובכל סיבוב יורדת אלי דמותו של אחד מאדמו”רי חב”ד ובסיבוב האחרון, אור גדול וקורן יורד אלי, אור אינסוף שלפני סדר השתלשלות, כי רק הוא מסוגל לייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה, וככל שהוא יורד אלי אני מתמלאת, מתמלאת, מתמלאת
והוא מושך
מושך
*
נוּנַה התחילה גמילה. כמו שתמיד מתחילים גמילות, במעין תקווה עיוורת מהולה בביטחון בצדקת הדרך ומוכנות לספוג כל מה שיקרה. היא גם המשיכה כמו שתמיד ממשיכים גמילות – בייאוש הולך וגובר, והתעקשות להמשיך רק כי כבר התחלנו וברור שאם נעצור, כל הסבל שהיה עד עכשיו, היה לריק.
ביום שלישי, שישה ימים לתוך הגמילה, אני מוצאת את עצמי עומדת ומנגבת עוד שלולית שתן שהתהוותה על השטיח האפור, הפרוותי והלא כביס בעליל בסלון. הגב שלי כואב, לא יודעת מאיזו מהסיבות במעגל החיים הנשי, אבל הוא כואב לי, והסמרטוט הרטוב ביד שלי מכעיס אותי. אני מתיישבת, במעין תנועת קריסה קטנה ובלתי נראית, אל תוך השטיח, מילימטרים ספורים מהאריג הספוג, ומתחילה לבכות.
נונה מדדה לכיווני, רגלי פיג’מת הפליז שלה נשרכות אחריה כמו סנפירים של צוללן, ומחבקת את צווארי. אני מרגישה את כף ידה הקטנה, שתמיד מפליאה אותי בכמה שהיא מוצקה וחיה יחסית לגודל האפסי שלה, קרה אל מול עורפי. היא מתיישבת מולי, על הנקודה הכי רטובה בשטיח, ומסתכלת עלי באמפתיה מפעימה לגילה. “אמא, סיחה.”
נונה נוהגת להתנצל עבור כולם. כשהיא רואה אותי כעוסה או פגועה או מתוחה, ולאחרונה היא רואה אותי כך לא מעט, היא מתקרבת, ומלטפת אותי איפהשהו, לרוב בירך כי לשם היא מגיעה, ואומרת “אמא, סיחה”. זה באמת מנחם. זה גם באמת גורם לי להרגיש אמא גרועה, אם אני צריכה להפיל את עול הנחמה על ילדה בת שנתיים, ומיד אני מריצה בראש תסריטים שהיא תגדל להיות ילדה הורית או גרוע מכך – אישה מרצה, שזה מסוכן במיוחד בילדה יפה כל כך.
בסופו של תהליך אני מרגישה גרוע יותר מאשר בהתחלה.
אז אני מרימה אותה מהשטיח, שבינתיים הספיק להרטיב כליל גם את הפיג’מה הסגולה שלה, והולכת לשים לה חיתול ללילה, כמעין כניעה חלקית, כי לשים חיתול בלילה זה לא לגמרי לוותר על הגמילה, ומקל על רגשי אשם, אבל גם משחרר אותי לישון נורמלי. אחר כך אני לוקחת אותה למיטה. שני הגדולים ישנים אצל אמא של אביתר הלילה במחווה נדירה, אבל נונה בגמילה היא לגמרי יותר מדי עבורה, אז היא השאירה אותה איתי, תוך שהיא אומרת שהיא נורא מקפידה על חגורות בטיחות והיא בדיוק זרקה את כסא הבטיחות הישן שלה ועדיין לא קנתה אחד חדש ובורחת עם הגדולים מהר לאוטו, לפני שנונה או אני נספיק לקלוט את המחטף או להגיב אליו.
אביתר במילואים.
אביתר במילואים כל כך הרבה שקצת שכחתי איך אביתר נראה וחוץ מלקלל בלילה את שאפתנות הנעורים שלו שהוציאה אותו לכתחילה לקורס הקצינים הדבילי הזה, שאת מחיריו אני משלמת עד עצם היום הזה, אין לי כל כך הרבה מה לעשות עם זה.
אביתר במילואים, איפהשהו באימון של משהו, ואביתר אומר לאנשים מה לעשות עם ארשת חשיבות עצמית, שלא משה מפניו גם כשגידל זקן והניח על הראש שלו כיפה, שוכח שעכשיו הוא כבר לא נראה כמו בני-הטובים-מלח-הארץ שהיה פעם, ולכן מידת הלגיטימיות שלו להגיד לאנשים מה לעשות פחתה באופן ניכר בעיני הסובבים אותו.
נונה מתבכיינת במיטה שלה ודמעות כבדות מתחילות שוב לצוף, למרות שאני עומדת בפני לילה שלם של לבד ושל שקט, שזה בגדול גן עדן עלי אדמות. אני לא יכולה לשאת את המחשבה על המחר, ועל הלבד, ועל חמותי שתחזיר לי את הילדים במחוות ניצחון כמי שמילאה חובותיה למולדת לקדנציה הקרובה.
לבסוף, את הגניחות העצבניות של נונה מחליפה נשימה מדודה, ואני מדדה מהחדר שלה, ומתיישבת על כורסת ההנקה שצמודה למיטה שלי. כל הגוף כואב לי, ועל צג הפלאפון מהבהב אביתר, חיוכו הבהיר מפציע ונעלם. אני רוצה לא לדבר עם אף אחד, ויותר מכולם אני רוצה לא לדבר עם אביתר, שתפס נפח בתור ה-גורם לכל הבעיות בחיי בתודעה העייפה והמודלקת שלי. אני הופכת את הפלאפון על פניו, חוטפת כתונת נקיה מהארון, והולכת למקלחת.
המים החמים על עורפי מרפים אותי וכשאני יוצאת החוצה, אני שמה את כתונת הדוסיות שלי, המאוד נוחה והתמיד מאוד זרה לי, וזוחלת אל עבר המיטה שלי. את כתונת הדוסיות הראשונה שלי קניתי בבית החלמה אחרי שילדתי את מענדי. הגעתי לשם עם איזו פיג’מת ארנבים מזעזעת והרגשתי בולטת וכעורה על רקע חלוקי הדוסיות עם הרוכסנים המותאמים להנקה שלבשו כולן, ללא יוצא מן הכלל, כאילו אלה מדים שמחלקים בכניסה ורק אני איכשהו דילגתי על התור הזה בשרשרת החיול. גם בקיוסק הקטן בבית ההחלמה מכרו את הכותנות האלה, ומיהרתי לרכוש לעצמי אחת, עם קפוצ’ון, ופרחים מקדימה ובשרוולים, וכל הנפלאות האלה, ומאז כל פעם שאני לובשת אותה אני מרגישה כמו דודה בריינדל של מישהו, וזה תמיד גורם לי להרגיש זרה בגוף של עצמי.
דיסוננס כזה לא מייצרת אצלי אפילו ההליכה במסדרון חדרי הלידה עם החלוק והסטטוסקופ והפאה המפונפנת, שלא נראית וואו עם עיגולים שחורים של השעה השלושים למשמרת, ועוד פחות וואו עם החלוק הלבן והסטטוסקופ. יולדות מבוהלות ובני משפחתן מקבלים את פניי בתמיהה, כי אני גורמת למוח שלהם להישבר לשניים. לפי הראש שלי, אני אמורה להציע להם נרות שבת. לפי המשך הגוף שלי, אני אמורה להיות בין הגורמים הבכירים בצוות הרפואי שמטפל בהן, בלידתן ובתינוקן. שנים של התניה פשוט לא מאפשרות לכל התפקידים האלה להסתדר עם פאה. לכן, הם בוהים בי בחשש ובהיחבא, כמו שבוהים במישהו עם מום פיזי בולט ברחוב – כי פשוט חייבים לראות את זה שוב, לראות את זה טוב יותר, לוודא שראיתי מה שראיתי, אבל גם לא נעים שמישהו יתפוס אותי מסתכל.
שנה שעברה נשברתי וחזרתי לקרוא את הספרים האהובים מנעוריי.
הרגשתי שאם לא אעשה את זה, אטבע בתוך דמות מפלסטיק שעטיתי על עצמי בשלב מסוים, ולעולם לא ארגיש כמו עצמי בעור שלי שוב.
אחרי הנפילה הראשונית של ההריון הראשון הרגשתי שאני חסינה.
אף אחת לא חוזרת בתשובה, אף אחת לא עוזבת את החיים שלה על דעת זה שתחליף שמונה חיתולים ביום, תקיא בבקרים, תגרד טופי מהרצפה עם סכין, תמלא ארבע מכונות כביסה ביממהותעמוד לבשל קוסקוס בחצות הלילה. זה פשוט לא התסריט שיש לך בראש, לא משנה כמה פעמים יספרו לך שזה מה שממלא את חייה של עקרת הבית יראת השמים שהיא בראש ובראשונה עיקר הבית. את יושבת ולומדת חסידות ושוחה באלוקות וחתונה זה עוד צעד בדרך אל תיקון המידות האולטימטיבי והפיכתך ליהודיית-על. אין לך מושג לאן את נכנסת. ואם אביתר עוד איכשהו הצליח לשמר לפחות חלק משמעותי מהחזון הזה בשנים הראשונות אחרי החתונה, הרי אני נחתתי היישר ממעמד הר סיני הפרטי שלי אל חייה של אישה קשת יום שמעולם לא תכננתי להיות, בדיוק כפי שניבא דביר.
עברתי עם עצמי תהליכים מייסרים כדי להשלים. להשלים עם אובדן האורות שחשבתי שיהיו שלי מעתה ועד עולם, להשלים עם אובדן העוצמות הרומנטיות של תחילת התשובה, להתאבל על זה שרישיקש המיתולוגית ופושקר הקאנונית היו ולא תהיינה עוד לעולם, לפחות במתווה ההוא, ההיסטורי.
וחשבתי שאני חסינה.
עד שהבנתי שזה רק תחילתו של תהליך. וכשהתחלתי לקרוא בערבים בחדר, אחרי שהילדים נרדמו, את שר הטבעות שהוא הוא הגרסא דינקותא שלי, מתענגת על כל מלה, התחלתי במקביל לשמוע אקורדים מהסלון שלאט לאט הסתדרו לכדי ביצוע חרישי לאחד השירים של רדיוהד.
עד שהבנתי שזה רק תחילתו של תהליך. וכשהתחלתי לקרוא בערבים בחדר, אחרי שהילדים נרדמו, את שר הטבעות שהוא הוא הגרסא דינקותא שלי, מתענגת על כל מלה, התחלתי במקביל לשמוע אקורדים מהסלון שלאט לאט הסתדרו לכדי ביצוע חרישי לאחד השירים של רדיוהד.
הנה, שנינו.
שולים לאט לאט חלקים שחשבנו שאינם, ועכשיו צריך לארוג אותם, טלאים טלאים, אל תוך מי שנהיינו. לאביתר התהווה קמט קטן בין הגבות, אני הפסקתי לקרוא לו איש השלג כי אין לי איך להסביר את זה לילדים, ובתוך כובע הדוסיות הסרוג שלי רצות מחשבות שלא מתאימות למכון אלטה לא משנה איך תסתכלי על זה. הכל דוהה והופך עבר, לא משנה כמה בוהק, אינסופי ומופלא הוא היה בשעתו. שום דבר לא יכול לעמוד בפני כח השגרה הכל יכול.
אבל כל ערב מענדי מבקש שנסתכל באלבום החתונה שלנו, שהפך לסיפור-לפני-השינה החביב עליו והוא מכיר כל תמונה בתוכו על פרטי פרטיה. אני פותחת אותו כמו ספר אגדות עתיק ולכמה רגעים מדי ערב שבה לחיות בתוכו.
מהתמונה באלבום היא מסתכלת אלי – רעננה וקורנת, אבודה באופן רומנטי נורא, פגומה בדיוק במידה מספקת שתרצה להציל אותה, אבל לא במידה מספקת שיהיה באמת ממה. אני רואה אותה מרחוק, מהצד, ומתפלאת כל פעם מחדש – איך יכלה לחשוב שמישהו לא ירצה אותה? אני מתגעגעת אליה. אני חייבת לה כל כך הרבה – היא מצאה לי אהבה, בית, משפחה.
מהתמונות בעמוד הבא הוא בא אלי – זוהר, קסום ומסתורי, כמו אז, על הגבעות של רישיקש. מלא בפוטנציאל אינסופי והבטחה אינסופית של אושר שאין בינה לבין שגרה דבר. לפני האובדן של תחושת הנצח היומיומית, לפני שמי המבול של המציאות חילחלו לחיינו.
בערבים, אחרי שמענדי נרדם אני יוצאת חזרה לסלון. גרביים טריות מעטרות את הרצפה במקומות שונים ומגוונים, כמו דשאים שצמחו בן לילה. עכשיו שמענדי בן שש הוא התחיל לזרוק את שלו בסמוך לאלה של אביתר ואפילו באותה התנועה, כך שקצב ההתפשטות של הגרביים ברחבי הבית רק עלה.
הכיור, גם הוא, כמנהגו בקודש, עולה על גדותיו. ידית הדלת עדיין לא מתוקנת. אביתר נרדם בתנוחה עוברית על הספה, מחבק אל חזהו את הרמב”ם היומי. הוא נראה מותש, אמיתי, מציאותי, שנות אור מכל פנטזיה רומנטית. אדם אחר מהבחור באלבום.
וכשאני מסתכלת על תווי פניו העייפים, על הזקן שארך, על הקמטים הקטנים שהחלו להופיע בזוויות העיניים, עולה בי דחף עמוק לכסות אותו, להיטיב שמיכתו. לשבת לידו ולנשום את האוויר שהוא נושף מריאותיו בשריקה חרישית. הוא לא דמות קסומה, אני מכירה את כל הסדקים והקילופים, את כל הגאיות והמדרונות
אבל דווקא דרכם אני יודעת שהוא לא בתוך הראש שלי. לא רק בתוך הראש שלי. שיש כאן אדם אמיתי, ובגלל שהוא אמיתי אפשר לאהוב אותו, עמוק וקרוב, ואפשר להיאהב על ידו ולהיות אהובה באופן אבסולוטי, שאינו תלוי בדבר. להיות אהובה בעצם.
ודרכו, כל יום מחדש, אני מרגישה גם את עמוד הענן מלטף את ראשי
זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ
אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ
לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר
בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה
**
בשבוע הבא יתפרסם טור סיכום מאת הסופרת. הקוראים מוזמנים לשלוח שאלות עבורה לכתובת: bz@iyun.org.il
7 תגובות
זהו עכשיו חמישי כבר לא יהיה שווה אוקיאני 😒
תודה לך!!!
ממש
זה פרק הסיום הטוב ביותר שקראתי אי פעם. תודה על סיפור איכותי ומשובח עם סגירת קצוות ותובנות מעולות עם כבוד גדול לאינטלגציה של הקוראים.
אולי תפרסמי עוד סיפור שלך?
וואו וואו וואו,
איזה סיפור מיוחד עם הרבה מוסר השכל למחשבה על אובדן, אהבה, כיסופים וחיים.
נהנתי מכל רגע לא רציתי שיגמר .
תודה על שבועות של הנאה.
אין לי מילים לתאר את ים הרגשות שהעלה בי הפרק הזה. תודה על סיפור נדיר ומדהים
מהיכרות קרובה עם עולמם של בעלי התשובה, חברות טובות ומשפחה המסע הזה ככ מורכב וצריך ככ הרבה השלמה וחמלה ל”מאין באתי” .
ואותו ספר מדהים כל כך נהניתי לקרוא אותו מתואר בשפה עשירה וברמה גבוה שבאמת מנתחת את ניבכי הנפש הסיפור בנוי על הרבה רגשות כל כך נכונים שמאפיינים בני אדם ואכן את תיארת את זה מעולה שתידעי שכל חמישי ציפיתי לקרוא את אוקיאני תמיד אהבתי במיוחד את חבד אבל זה עוד פן
אני ישמח מאוד אם תפרסמי עוד סיפורים ואני בהחלט מודה לך על סיפור זה😍😍😍