על הפנים

המשקפיים היו הנס שלי. שוקי, חתננו החדש, הוא הילד השישי אחרי חמש בנות. חמש בנות! צעירות! נשואות! כולן עם פאות חומות באורך אמצע, ולכולן עיניים, אף ופה.

ממוצע 3.7 | 3 מדרגים

“מזל טוב!” אישה אחת. לופתת בחזקה את ידי. פאה בהירה. קצרה. שמרנית. עיניים חומות. חיוך מאופק. לא מידי גבוהה. לא מידי נמוכה. לא מידי רזה. לא מידי שמנה.

“מזל טוב, מזל טוב,” אני מותחת חיוך. מיישרת את משקפי ,מעפעפת פעמיים בעין ימין.

כיתוב וירטואלי באדום חזק מופיע במרחב שמולי:

אין נתונים במערכת.

“אני שפרה כהנא, בת דודה של צירה,” היא מעדכנת אותי.

“נחמד להכיר,” החיוך שלי מנסה להימתח עוד.

“נו נו, אנחנו לא ממש לא מכירות,” הקול שלה צופן סוד ומאנפף באופן מעצבן. מזכיר לי משהו מרגיז כזה. חמקמק. מאיפה אני מכירה אותו? אותה? אולי היא היתה שכנה בבניין הקודם, חס וחלילה? אולי מורה שלי מהסמינר? אולי ישבה לידי באוטובוס כשהייתי נסערת כל כך בפגישה השניה, כשהבחור, שלמעשה בדקות אלו ממש מתארס עם אלישבע בתנו הבכורה, אחר בשבע ורבע דקות תמימות?

“אנחנו מכירות?” אני מנסה מאד להשאר האמא של הכלה. הנחמדה, כמו שבטח אמרו עלי כל מי שבררו אצלם.

“את לא מזהה? שפרה. נו, שיפי אברמוביץ מהבית.” היא מנדבת סוף כל סוף פריט מידע שיכול לסייע לי באמת.

“שיפי אברמוביץ!!! תגידי ככה! שיפי!!” אני מחבקת אותה נרגשות. סתומה שכמותי. איך יכולתי לחשוב שהיא היתה מורה שלי מהסמינר, כשהיא ישבה על ידי בכל שנות לימודי ביסודי?

איכשהו, אני חיה באיזושהי התכחשות פנימית עמוקה לעובדה שאני התבגרתי קמעא. בתפיסה שלי את עצמי אני עדיין בחורת סמינר מתבגרת, או מקסימום זו”צה צעירה. ורק כאשר אני פוגשת חברות בנות גילי, האמת מוטחת בי בפרצוף.

“אז את בת דודה של המחותנת שלי?” אני מתלהבת נורא.

“צירה התקשרה אלי ביום שבו הציעו להם אתכם. כל כך התלהבתי. אתם פשוט מתאימים בול. כל כך שמחתי לפרגן לך”.

“את מקסימה! כמו תמיד!” רק לחשוב איזה מוזר שהיא ביצעה התאמה על סמך גילאי העשרה המוקדמים.

“התבגרנו,” היא מחייכת. “לא זיהית אותי?”

“עכשיו כשאני חושבת, אז בוודאי. זו את, שיפי! הקול שלך, נשאר בדיוק הוא.” קצת התבגר. קצת נסדק. אבל נו, אנחנו כבר לא בנות שמונה עשרה.

“אני זיהיתי אותך מייד. נשארת שכפול של עצמך, רק קצת יותר מבוגרת”.

גם את נשארת די דומה לעצמך, יודעת להגיד משפטים מעצבנים בזמנים הכי פחות מתאימים. אני כמעט אומרת את זה בקול, אבל בסוף מוותרת. מושיבה אותה באיזשהו מקום. מיישרת את המשקפיים שהתעקמו מעט במהלך החיבוק הנלהב, ומעפעפת שוב פעמיים בעין ימין.

שפרה (שיפי) כהנא. שם נעורים: אברמוביץ.

בת דודה של צירה שפר המחותנת שלך. למדה איתך בבית הספר היסודי.

האם לשמור נתונים?

עפעוף ארוך של 2 שניות בעין ימין.

הנתונים נשמרו.

אישה בחליפה סגולה בהירה מופיעה מולי: “מזל טוב! מזל טוב! כבר אמרתי לך בוורט, אבל אני חייבת להגיד לך שוב. יהלום! יהלום! זה מה שקיבלתם.” יש לה דמעות בקצות העיניים.

היא אמרה שהיא היתה בוורט, מה שאומר שאני אמורה להכיר אותה. מנסה לרגע את מזלי, אולי בכל אופן אצליח להבין מי היא. אחות של המחותנת? אולי של המחותן דווקא? שכנה שלהם? עיניים. פה. לחיים. אף. אוף! לכל הפרצופים יש בעצם אותם מאפיינים. איך אנשים יכולים להבדיל בין כולם ככה?

אני מתייאשת. מעפעפת פעמיים בעין ימין.

אורית ברלב: אמא של הילד המיוחד ששוקי החתן החדש שלכם מתנדב איתו בנופשונים ובשבתות. מתגוררת במושב אחיעזר. עובדת במשרד הפנים. מרגישה הכרת טובה גדולה מאד לשוקי.

מעפעפת פעם אחת לסילוק הכתוביות הוירטואליות שעולות, ומחבקת אותה מיד.

“אורית, תודה שהגעת שוב מרחוק”.

בוורט היא היתה בשמלה שחורה כהה, ונעלה נעליים שטוחות. הפאה שלה היתה קצרה יותר וכהה יותר. איך יכולתי לקשר? אני מושיבה גם אותה ונעמדת לרגע בצד האולם הקטן.

נושמת עמוק. מרפה את שרירי. מברכת בכל ליבי את נתי, שבדק ובירר והשווה וחפר עד שמצא את Faisure שהושקה בדיוק לפני חודשיים ואז הכריח אותי לבחור מסגרת למשקפי ה-VR ושילם על משלוח מהיר מחיר משולש, רק כי ראינו שהשידוך מתקדם במהירות.

ביום של הוורט נחתה בביתנו המערכת ונתי ישב והגדיר אין ספור הגדרות, העדפות וקיצורי עפעפיים. הוא הדריך אותי בסבלנות איך להשתמש במערכת ותרגל איתי עד שהיה בטוח שאני שולטת בכל תנועות העפעפיים. למרות שפקפקתי ביעילות ונחיצות המערכת, הרכבתי בוורט את משקפי הזהב החדשות. אלישבע, שלא ידעה על תפקידן העיקרי, טענה שהן מתאימות בדיוק לשוויגער טריה.

“הן כל כך לא דומות,” טענה אלישבע בלהט מיד אחרי הוורט, ואני האמנתי לה: מערכת Faisure זיהתה כל אחת מהן בקלות.

אחת מהן ניגשת אלי בדיוק עכשיו. בצד האולם. סבתא שפר, סבתו של שוקי, נשענת על זרועה.

“סבתא שפר,” אני לוחצת את ידה. מאושרת. זיהיתי אותה בעצמי. פאתה כהה, קצוצה וסרוקה בקפדנות.

הסבתא שופכת על ראשו של שוקי שלל תשבחות ובאותה נשימה גם על אלישבע. אני מחייכת ונפנית אל אחותו של שוקי, לא מנסה אפילו לבחון את עצמי האם אני מזהה את אחת מהחמישייה.

יעלי ג’ייקובס – האחות השניה של שוקי החתן שלכם. בת 27, מתגוררת באחיסמך.

“מזל טוב, יעלי,” אנחנו מתנשקות קלות.

“את כבר זוכרת כל אחת? כל הכבוד!” הסבתא מפרגנת בכל לב.

“יעלי היא לא כל אחת,” אני מזהירה את עצמי לא להגזים. “תזכירי לי איפה את גרה?”

“באחיסמך. בדיוק עכשיו עברתי.” יעלי מזכירה למשקפי הזהובות יודעות הכל שבטח מתרעמות על שאני מעמיסה עליהן מידע כפול.

אנחנו חוזרות להמולה. מחייכת למי שצריך. מודה. מפרגנת. דומעת מפעם לפעם. כתובים אדומים מופיעים במרחב הווירטואלי ונעלמים. אני במיטבי.

אנחנו חוזרות להמולה. מחייכת למי שצריך. מודה. מפרגנת. דומעת מפעם לפעם. כתובים אדומים מופיעים במרחב הווירטואלי ונעלמים. אני במיטבי.

כשמסתיים הארוע, אנחנו מתקפלים. מעמיסים קלקרים עטופים בזהב מרשרש, מעליהם מונחת מגבת כסופה, מיקסר ידני, תווי קניה, עוגות וקינוחים.

“איך היה?” נתי מתיישב במושב הנהג, אני לידו. הגדולים חוזרים ברגל. הקטנים מנומנמים במושבים האחוריים.

“מדהים,” אני מפהקת. “המשפחה של שוקי ממש מקסימה, למעט כמה דודות מעצבנות.”

“חשבתי שאת שונאת אירועים כאלו.” הוא מתניע את הרכב.

“שנאתי,” אני צוחקת. “אף פעם לא הבנתי כמה מאמצים דורש ממני התמרון הזה. לראות בנאדם. לנסות להבין נואשות האם אני מכירה אותו, ואם כן מאיפה? ממתי? מה סוג הקשר בינינו? להמשיך כל שיחה שמתחילה באותו טון שבו התחיל השני. לנסות נואשות להבין מיהו למען השם. לשאוב מידע בעדינות. להצליח או שלא. להתפלל שאף אחד לא נעלב. לא נפגע. שלא עשיתי פדיחות”.

“ועכשיו?” נתי מברר. “איך המערכת החדשה?”

“חלום.” אני נשענת אחורה. מורידה את המשקפיים המוזהבות. מפסיקה כתובים אדומים. “תודה נתי. הצלת אותי”.

***

“את מוזרה, אמא,” מודיעה לי אלישבע שבועיים מאוחר יותר, כשאנחנו באמצע מסע קניות שכולל את כל החנויות ברבי עקיבא, בערך.

“תודה,” אני מחייכת אליה. “איזה נס שהתארסת כבר, מי ירצה להתחתן עם בת לאמא מוזרה?”

“את באמת מוזרה.” היא מתעקשת. “פתאום, את מתרוצצת איתי מחנות לחנות. מתי זה קרה אי פעם?”

“לא היה חסר לך כלום.” אני כמעט נעלבת. מחליקה את ידי על משקפי.

“אף פעם לא,” היא מבטיחה בנאמנות. אנחנו נעצרות מול חנות שמבטיחה סייל של שמונים אחוז למעט פריטים נבחרים.

“עדיין, נחמד לי מאד ללכת איתך לקניות, ולא עם חברות או דודות או לבד. תודה שאת מתאמצת כל כך אפילו שאת שונאת את זה”.

היא נכנסת לחנות. אני עוד לא. היא לא יודעת על המערכת. ולא יודעת כמה קשה להסתובב כמו סומא בין נהרות אנשים. אבל אחת כזו שאין איש יודע שהיא סומא. ונמאס לה להתנצל כל הזמן, ולחשוש, ולנחש. נמאס לה.

אז אם זאת את, את נשארת בבית, וקונה בגדים רק מקטלוגים שמציגים תמונות במציאות מעוותת, ומתחרטת ויצאת לרחוב כדי לפגוש מישהי שאין לך מושג מה היא, אבל היא מחייכת בחיוך ידידותי ושואלת מה יצא בסוף עם הפרויקט ההוא, שנתקע בבירוקרטיה מעצבנת לפני חמש שנים. תבעת אותם בסוף? ואת לא יודעת מי היא, אבל מסבירה לה שבסוף הוא השתחרר לפני התביעה, אבל החצופים האלו שילמו רק אחרי שנה. ואז את מקווה שהיא לא מהחצופים האלו, ואז היא שואלת, מה עם אחיך הצעיר? כבר התחתן? ואת בכלל מתבלבלת, כי היא מערבבת עבודה עם משפחה. ובקושי מצליחה לענות, ורק דופק לך בראש יתוש מעצבן. מי היא. מי היא. מהעבודה? מהמשפחה המורחבת של נתי? מהשכונה? ובסוף אתן נפרדות בידידות והיא הולכת ואת נאנחת לרווחה. ורק כשאת רואה אותה חוצה את הרמזור, את מזהה את ההליכה שלה, וקולטת שלמדתן יחד לפני חמש שנים את הקורס למודעות עצמית, והיא היתה בת הזוג שלך ברב החלקים של העבודה המעשית. ומה היא בטח חושבת עלייך עכשיו, אחרי שלא שאלת אותה מה שלום אמא שלה, שהיתה אז מאד חולה.

“אמא,” אלישבע מתוך החנות.

אני נכנסת.

אנחנו עוברות בין השמלות. מביטות בתווית. שמונים אחוז סייל על 10 פריטים נבחרים במיוחד שעומדים בצד החנות כמו בעונש. חנות יקרה. אין מה להגיד.

“ומהממת,” אומרת אלישבע, כשהיא מודדת שמלה אחת תכלת שיושבת עליה נפלא. “מהממת לגמרי,” צוחקת מישהי מאחורינו. הצחוק שלה מוכר מידי. אני מעפעפת פעמיים בימין ומסתובבת אליה. מטפחת גבוהה, עיניים צוחקות. גומה עמוקה בלחי שמאל. הכל מדגדג לי מוכר.

למערכת אין נתונים קודמים. בסריקה במאגרים ציבוריים: שירה הררי –מאז 2018 מנהלת מחלקת מחקר בחברת שיכונט פתרונות בניה. בשנים 2015-2018 היתה ארכיטקטית ראשית בסטאקי. האם להציג פרטים נוספים?

“שירה,” אני מעפעפת פעם אחת. צוחקת אליה. ליבי קל. “שנים שלא נפגשנו,” אנחנו אומרות יחד. משלימות פערים. שש שנים של ישיבה משותפת בהיותנו צעירות ומתחילות בתחום המשכנתאות אינן שום דבר.

יבורך נתי. תבורך Faisure.

***

יום אחרי החתונה, שהייתה נפלאה ומיוחדת. שמחה במיוחד, וכללה המוני אנשים שאת רובם המערכת זיהתה, (ואת אלו שלא, היא הוסיפה למאגר עבור הארועים הבאים), אני מפנימה שעוד יומיים תגיע שבת שבע ברכות. שוב תגענה דודותיו של שוקי בהמוניהן, ובנות הדודות, והסבתות. וחמש אחיותיו הגדולות של שוקי. אלו שדומות נורא אחת לשניה. דומות ממש.

חמש אחיותיו. אני מסתחררת. ואת כולן הכרתי. וידעתי את שמותיהן. והבדלתי בין חמישתן הדומות זו לזו כחמש טיפות גשם, כחמשה גרגירי חול מעצבן ודביק. על פאותיהן הזהות כמעט, על חיוכיהן המשוכפלים.

חמש אחיותיו. אני מסתחררת. ואת כולן הכרתי. וידעתי את שמותיהן. והבדלתי בין חמישתן הדומות זו לזו כחמש טיפות גשם, כחמשה גרגירי חול מעצבן ודביק. על פאותיהן הזהות כמעט, על חיוכיהן המשוכפלים.

המשקפיים שלי. אני נאנחת. המשקפיים, שינוחו בשבת במגירת החדר העליונה. זה מוזר להיות כל כך מוטרדת לפני השבת שבע ברכות של ביתך מדבר כל כך מטופש. אבל אני מוטרדת. באמת.

“קרה משהו?” נתי מתבונן בי דאוג.

“מה יהיה בשבת,” אני נאנקת. המוני עיניים, ופנים ועצמות לחיים. פרצופים, פרצופים עוברים מולי בסך. “אני לא אזהה אותן”.

“את מי?” הוא מתעניין.

“האחיות של שוקי,” מתחשק לי לבכות. “עם כולן אסתדר. צירה וכל הדודות הכבודות. לכל אחת יש מבנה גוף קצת שונה, צבע פאה ותסרוקת אחרת. הליכה ייחודית. אני אסתדר. אבל האחיות שלו, הן כל כך דומות”.

“אולי תשבי עכשיו על התמונות מהחתונה? יש לנו אונקי עם כל התמונות. תעברי עליהן עם המערכת. תעשי לעצמך סימנים.” מתחשק לי להתחפר מתחת לשמיכה. אבל הוא כל כך צודק, אישי האכפתי, ואני מבינה שאין לי הרבה ברירות. מתיישבת מול המחשב ומעפעפת פעמיים מול תמונת חמש גיסותיה של ביתי. עם אותו בגד. עם אותו חיוך. תסרוקות קצת שונות בפאה.

אסתי זהבי – האחות הגדולה של שוקי החתן שלכם. בת 29. אמא של יונדב, גיטי ושמעון. עובדת בתחום הביטוח. עובדת עם מיכלי, הבת של ראובן, אחיך.

יעלי ג’ייקובס – האחות השניה של שוקי החתן שלכם. בת 27, עברה ממש לאחרונה להתגורר באחיסמך.

גילי שטרן – האחות השלישית של שוקי החתן שלכם. אמנית. ציירת ומפסלת.

רותי צור – האחות הרביעית של שוקי החתן שלכם. בת 24. אמא של אפרים וחננאל. ילדה את חננאל שבועיים לפני הוורט.

חגית עזריאלי – האחות החמישית של שוקי החתן שלכם. התחתנה לפני חצי שנה.

אני מתמקדת בימנית ביותר. מנסה למצוא סימן. משהו. היא קצת יותר גבוהה, אבל הן יצטרכו לעמוד בשורה כדי שאחליט מי הגבוהה ביותר. ובכלל, אולי היא נועלת נעליים בעלות עקבים גבוהים, ובשבת היא תגיע בעקבים נמוכים יותר? ואולי אחות אחרת הסתובבה בחתונה עם עקבים נמוכים ובשבת תגיע עם גבוהים? מבינה שאני צריכה למצוא רעיון אחר. משהו מהותי יותר. אולי אחת מהן מלאה יותר, או רזה יותר? אפס אחת לטובתן. כולן רזות, לא מידי. ודומות כל כך.

מתבוננת על העיניים. כולן מחייכות. אותו צבע חום. בערך באותו גודל. בערך באותה הצורה.

מהו הדבר הזה שמבדיל את פרצופיהם של האנשים אלו מאלו?

אני מתייאשת. פותחת את אלבום האירוסין. אולי שם כשהן בשמלות שונות ובמראה טבעי יותר יהיה לי קל יותר.

לא מצליחה למצוא כלום. באירוסין, קל להבדיל ביניהן. לכל אחת בגד שונה ונעל אחרת. גילי, עם השמלה ירוקה בהירה, כך טוענות משקפי החכמות. אסתי וחגית לובשות שתיהן שחור. אבל אחת לובשת שמלה והשניה חליפה מחויטת.

נעצרת. סוגרת את האלבום. מתארגנת לנסיעה לשבת. ליבי כבד עלי.

“אולי תבקשי משרי שתעזור לך,” מציע שוב בעלי האכפתי.

“היא קטנה מידי, היא רק תפדח אותי יותר,” אני מקנאה פתאום בנתי שיצעד לו עם חבורת בחורי הישיבה שלנו בצד הגברים.

“אז אולי אלישבע?” הוא מציע.

“אני אסתדר,” אני חותמת.

***

ליל שבת. אני נכנסת לאולם האוכל. בליל פרצופים מסתחרר סביבי.

“מזל טוב,” צירה. המחותנת שלי. אני מזהה אותה. סביבה מרחפות עוד דודות. אנחנו מחליפות איחולים. מתאמות עמדות לגבי החתונה, שהיתה שמחה סוף. וכל כך מיוחדת. באמת לא רגילה.

אלישבע נכנסת. אישה צעירה ופורחת.

אישה אחת ניגשת אלי. פאה בהירה. קצרה. שמרנית. עיניים חומות. חיוך מאופק. לא מידי גבוהה. לא מידי נמוכה. לא מידי רזה. לא מידי שמנה. אני מעפעפת נואשות.

“מזל טוב,” הקול שלה. קולה של שיפי אברמוביץ. חברת ילדותי. קצת יותר סדוק. קצת יותר מבוגר. אבל, שיפי, ללא ספק.

“שיפי, איזה יופי שאת כאן.” אני גאה בעצמי.

“רק קפצתי להגיד מזל טוב, אני גרה ברחוב ממול”.

היא פונה לצירה, ואני מתבוננת בחשש קדימה. חבורת אחיות. חמש במספר. נראות לי כגוש מאיים. מתקרבות אלי יחד.

“מזל טוב,” אומרת אחת מהן. היא גבוהה יותר? לא בטוח. העיניים שלה עמוקות יותר? לא יודעת. מחפשת את הדבר הזה שמבדיל פרצופים זה מזה. היא לובשת שמלה ירוקה בהירה. אני מזהה אותה מתמונות האירוסין.

“מזל טוב, גילי,” אנחנו לוחצות ידיים.

חמישתן צוחקות יחד. לכל אחת יש צחוק אחר. אבל כשהן ביחד הוא הופך לעיסת צחוק אחת, דביקה ובלתי נפרדת.

“אני יעלי,” מעמיקות עצמות לחייה בחיוך.

“יעלי,” סומק פורח בלחיי. לא שואלת איך הגיעה לכאן מאחיסמך.

עוד אחת לוחצת את ידי. קצת יותר מבוגרת, אולי?

“אסתי.” אני מנסה את מזלי בהיסוס.

“רותי!” מריעות חמישתן. ומתחשק לי לברוח.

“זיהית אותנו בחתונה. זה היה מרשים.” מתפלאת אחת מהן. אולי יעלי. או גילי או אסתי או חגית או רותי.

“הן כולן שפריות, אבל כל כך לא דומות,” צירה מחייכת מהצד ואני מרגישה את הדם מטפס לראשי. מאדים את לחיי.

אישה נמוכת קומה מפלסת דרך ביניהן. “מזל טוב, מחותנת.” סבתא שפר! פאתה כהה, קצוצה וסרוקה. נשלחה מהשמים לגאול אותי.

“סבתא שפר!” אני מתקרבת אל מושיעתי, מותחת חיוך ענק על לחיי שעדיין אדומות. “מזל טוב! מזל טוב!” אני מנענעת נמרצות את ידה. נושמת לרווחה.

שקט עמוק משתרר. מכובד כזה.

“היתה חתונה נפלאה!” אני ממשיכה בשקט המכובד ששורר בכל האולם. ומעמיק עוד ועוד, וגורם לי לחשוב שהוא בעצם שקט מסוג אחר. המום כזה? או מבוהל?

“היתה חתונה נפלאה,” מחייכת מולי סבתא שפר. “אבל אני לא סבתא שפר. אני תרצה כספי, אחות של סבתא מרגליות.”

השקט עדיין סמיך ונוראי ומבעיר את כולי. חשבתי שהבעיה תהיה עם האחיות, אך מסתבר שיש בעיות נוספות שלא לקחתי בחשבון.

“כל הזקנות דומות,” צוחקת מולי האחות של סבתא מרגלית. אני צוחקת איתה. צחוק נוראי וצרוד שמנסה להפר את השקט האדום. מתפקעת פתאום. משיטה מבטי על עיסת הפרצופים הדביקה שסביבי.

“מצטערת, אחות של סבתא מרגלית,” אני אומרת בשקט. ואז, מגביהה את קולי. “מצטערת ממש.”

“אני נוראית בזיהוי פרצופים,” אני כמעט צועקת. “ממש נוראית”.

כמו כדור משתחרר בפתע, מתמלא האולם בצחוק ופטפוט.

“אני ממש גרועה בזה,” מחייכת לכל הפרצופים שלפתע מחייכים אלי גם הם. מתרווחת באנחה על כסא. מחייכת לדודה תרצה, ומבקשת מחמש טיפות המים להזדהות בעצמן. חמישתן עוברות בסך ומציגות כל אחת את עצמה. אני מודיעה להן שמי שמחליפה בגדים מחר מגיעה לעדכן אותי בבוקר.

הן מסתודדות ואני כבר מדמיינת איך הן מחליפות בגדים ביניהן מחר בבוקר. מבלבלות אותי. מרגישה רווחה גדולה מאד.