ההסעות פולטות את רמות, גבעת שאול ונוה יעקב בגלים של כחול-תכלת. שנה שניה בסמינר, אני כבר מרגישה בבית. הזרם הזה של הבוקר נותן לי הרגשה שאני חלק מדבר גדול. אפילו הכיתות גדולות. כל כך גדולות, שאחרי שנת לימודים משותפת אי אפשר לומר שאני ממש מכירה את כל ארבעים ושש חברותי לכיתה.
מחפשת בעיני מישהי מוכרת לרדת אתה אל ה’קבר’. כלומר, קומה מינוס שלוש בשפה המקומית, לשם דחסו אותנו השנה עם שאר כיתות י’ (נועה קוראת לזה ‘קבורה בקומות’). נכנסת בשערי הברזל הפעורים לרווחה, וחוצה את המסדרון באלכסון אל המדרגות. במרחק של גרם מדרגות שלם לפני אני מגלה את רותה. לא קוראת לה שתחכה. רותה הבת הכי נחשבת בכיתה, והמסמר של הקבוצה הכי מובילה. הקוקו הבהיר של רותה טופח על גבה לפי קצב הירידה. אינסטינקטיבית אני מעבירה יד על הקוקו הלא ממושמע שלי. איך זה שהיא תמיד נראית כל כך… כל כך… החולצה התלויה על הכתפיים של רותה מגוהצת תחת אזהרה. והסרט, איך הוא עומד לה ככה. אם הייתי שמה סרט בקצה הראש כמוה, הוא בטח כבר היה מקשט איזו חתולה באמצע הדרך. והחצאית שאיכשהו מצליחה להימלט מהגדרה של תלבושת. והחגורה. חגורה בצבע כתום זורח.
הי, מה קרה לה, מה זו האופנה החדשה הזו? איזה צבע מזעזע.
רותה עושה את סיבוב המדרגות, מרימה מבט ומבחינה בי, פולטת מין ‘היי, מה’עניינים?’ ומידרדרת לה הלאה במורד המדרגות. אני יורדת אחריה, שומרת על מרחק קבוע.
רותה עושה את סיבוב המדרגות, מרימה מבט ומבחינה בי, פולטת מין ‘היי, מה’עניינים?’ ומידרדרת לה הלאה במורד המדרגות. אני יורדת אחריה, שומרת על מרחק קבוע.
כשאני מגיעה אל המדרגה האחרונה אני מבחינה בנועה. “נועה!” היא עוצרת באמצע המסדרון ומחכה לי. “עוד שניה צלצול,” היא מגלה את אמריקה, “חזרת בתו”י?” הכיתה שלנו הכי אחרונה, בסוף המסדרון הרחב. קרובה לצמחיית בר, לעכברים ולחיק הטבע… אבל עכשו כמובן השער אל החצר עוד סגור. “אוף, חנוק פה.” היא אומרת כשאנחנו נכנסות לכיתה, ומטיחה את התיק המרוט שלה על השלחן המשותף.
“הבאת לי את הספר, נועה?” מזי מגיחה מהצד השני של הכיתה. “מה זו החגורה הכתומה הזו?” היא מבררת, “רותה לומדת הגנה עצמית או מה?”
אני מלכסנת מבט אל ‘החבורה’. רותה במרכז, מסיטה קווצת שיער בהירה ללא מגע יד אדם, מיתמרת כמו מגדלור מתוך אי של מעריצות. עכשו הן מתגלגלות מצחוק. כמה הייתי רוצה להיות שם. נועה חכמה, אבל כל מה שמעניין אותה זה ספרים. היא חושבת שהחבורה של רותה שטחית. “איפה היינו ומה קנינו,” היא מרימה כתף, “חולצה עם סוס, זה מה שעושה ת’בנאדם?”
צלצול. ‘כי התורה כוללת’. קולה של רותה מתחרה בו: “זה מה שהולך היום… צבע מדהים… דוקא הולך טוב ביחד, כחול וכתום… צבעים משלימים…”
פומרנץ נכנסת, כולה הוד והדר, ומגרשת את כולנו אל מאחורי השלחנות. עוד יום שני אחד לאוסף.
*
“מסדר החגורות הכתומות” מתרחב. יומיים אחר כך, כמעט כל החבורה של רותה – חדוי, אביגיל ורוני – מצטרפות בסולידריות. למילכי וביילי יש כנראה עוד קצת כבוד עצמי. אבל ביום חמישי החגורות הכתומות שלהן גם הן מתקבלות בתרועות. עוד יום יומיים, ובהסעה של הבוקר עוד חמש בנות בחמישה גוונים של כתום. יש לי הכבוד לראות איך נולד טרנד חדש.
בהפסקה נועה גוררת אותי לחצר. דרדרים של סוף קיץ, שמש מרוסנת של תחילת סתו, אני מתיישבת על אבן סלע גדולה, שמישהי חרתה עליה תאריכים של מהפכות ומלחמות עולם. “קראת את ‘אורים ותומים’?” היא שואלת, “נכון שהסוף שם קצת לא הגיוני?”
“הי, כבר חצי סמינר עם חגורות כתומות. נראה כאילו חגורות כתומות צומחות פה בטבע.”
“הנדסת אנוש.” היא אומרת.
“???”
“תראי מה זה, שילוב צבעים מזעזע, אבל מישהו החליט שזה אופנתי – וכולם אחריו.”
“בעיני זה דווקא לא מזעזע. למה? כחול וכתום הם צבעים משלימים…”
“אויש, אתי. תפסיקי.” היא מתרוממת ומנערת בטפיחות נמרצות את האבק מאחורי חצאיתה. “את נשמעת כמו הקלטה של רותה. בואי, אני צריכה לברך.”
“אין לך מה למהר. עכשו הקבצות. האמת, לא הייתי הולכת עם זה מרצוני החופשי, אבל גם זה בגלל מוסכמה חברתית. אל תגידי לי שלא. גם מי שאוהבת את השילוב לא תלך עם זה, כי זה לא מקובל. אז עכשו שנהיה מקובל, למה לא?” אני אוספת נשימה אחרי הנאום המפותל.
“עזבי,” נועה חותכת כרגיל, “זו לא אַת. מה שאת אוהבת או לא אוהבת – את בעצמך עדיין לא יודעת. וגם לא תדעי, אם תמשיכי לא להקשיב לעצמך.”
*
אחר הצהריים אני יוצאת אל המרכז המסחרי. סתם כך. לא שיש לי מה לעשות שם. אני מציצה לתוך החנות של ‘סטייל’. יש שם כמה חגורות כתומות. אני נכנסת רגע, רק רוצה לנסות עלי איזה אחת או שתיים. לפחות נראה כמה זה נורא. מזל שעוד לא החלפתי תלבושת. ושעברתי פה במקרה. ויש עלי עשרים שקל, מזל.
להיות חלק מהחברה – זה לא ענין חשוב? אחרי שלושה שבועות של חגורות כתומות בעיניים, עם חרוזים ובלי, זמש ומנומר ופסים, אני כבר מרגישה ענתיקה מהמוזיאון. מחר יש כנס מחזורי, ולהיות הכמעט יחידה שתהיה בלי חגורה, מרגיש לי כמו לבוא לכנס בפיג’מה.
אני מציצה לרגע החוצה. רק ש… שמי? לא תעבור שם. מה נחשב אצל הבנות ה’מבינות’? החגורה הזו עם הניטים, זה יפה? מוגזם? אולי עדיף לקחת את ההיא, זו שבין כתום לחום בהיר, שנועה לא תשים עלי את המבט העקום שלה… לדעתי, חום יותר הולך עם הכחול של התלבושת, אבל זה לא ממש נקרא להיות בעניינים. המוכרת כבר מסתכלת עלי. אני אקח כתום חלק ודי.
בטח מחר יתנפלו עלי כולן, וואו, אתי, איפה מצאת את הצבע הזה? האמת היא, מתי התנפלו עלי פעם אחרונה? אני צריכה ליזום התקף אפנדיציט כדי שזה יקרה. אז יותר סביר שהמופע יעבור בשקט. אבל לפחות אוכל לראות בעיניים של רותה את המבט של ‘גם אתי בעניינים. הילדה הזו בכל זאת שווה משהו’. היא התלהבה על כל אחת שבאה לכיתה בחגורה כמו שלה, בכלל לא לגלגה על החקיינות. אני צריכה את זה, צריכה להרגיש חלק מכולן. נועה לא מבינה, היא חכמה ומעניינת, אבל היא ומזי אינן כל הכיתה.
נועה מקדמת אותי למחרת בבוקר: “איזה אומץ! עשית את זה!!!”
“נועה, את אל תדברי. את יכולה לבוא לסמינר עם שק שינה וכולן יגידו שאת מקורית. אני תמיד יוצאת סתם חננה.” נועה לא יודעת שבנות מלגלגות עליה מאחורי הגב. אני לא הייתי עומדת בזה.
*
אחרי הפסקת שתים עשרה מזמינה אותנו מערכת הכריזה לאולם. נועה לוקחת אתה ספר.
הרכזת מציגה את הנושא: כח היחיד מול דעת הקהל. מרצה נחמדה במטפחת מדברת על הכח ללכת נגד הזרם. אחר כך עולה הרכזת שוב, ומזמינה מספר בנות מהמחזור לדבר. אחת מכל כיתה. רותה שיושבת מאחורי מבקשת סליחה, מזיזה כמה מתנחלות בכסאות פלסטיק, ומפלסת דרך לעבר הבמה.
חמש בנות בחגורות כתומות עומדות על הבמה. הרכזת מאותתת לרותה בתנועת יד להתקרב אל המיקרופון. רותה מקפיצה את הפוני הבהיר שלה בתנועה אופיינית, מחזיקה את המיקרופון ומחייכת חיוך שוחר מזימות
חמש בנות בחגורות כתומות עומדות על הבמה. הרכזת מאותתת לרותה בתנועת יד להתקרב אל המיקרופון. רותה מקפיצה את הפוני הבהיר שלה בתנועה אופיינית, מחזיקה את המיקרופון ומחייכת חיוך שוחר מזימות:
“זהו שלב הגמר של הניסוי הגדול בבני אדם שנערך על פני הגלובוס.”
אני בוהה בה, לוקח לי זמן לתפוס מה מתכוונות המלים שנוחתות עלי מכל כיוון: חגורות כתומות… אחת מכל כיתה… השפעה חברתית… רצינו לראות מה יקרה… אף אחת לא ידעה…
ההלם מתחלף בצונאמי. בנות מתרוממות, צווחות, צוחקות, היסטריות. מרגישה את פני נעשות רותחות. אני קמה ומתרחקת קצת לעבר פינה צדדית. אצבעותי משחררות את האבזם בהחבא, שולפות את רצועת העור אט אט מתוך לולאות החצאית (תובָרים, מתעקשת נועה שבתוך ראשי. קוראים להם תוברים.) מגלגלת לתוך אגרוף כף היד לשבלול כתום, לאט, שלא ירגישו. אתפטר ממנה איכשהו ליד איזה פח. הלכו שמונה עשרה שקל. בדרך חזרה אני מעבירה מבט חטוף על הקהל הקדוש. הפסים הכתומים נעלמים, בלי להרגיש, אחד אחד מן הנוף. חבל שבכלל הבחינו בחגורה שלי היום. אמנם כולנו נסחפנו אותו דבר, אבל להתבייש, כל אחת מתביישת בנפרד.
“יצאנו פיתה עם קטשופ,” אומרת מילכי לידי. ביילי מבטיחה שהיא הולכת להרוג את רותה.
חמש הבנות שעל הבמה אוחזות בחגורות המרשיעות כמו מטאדורים במטפחות אדומות.
“בכנות, חברות, מישהי מכן באמת חשבה שזה יפה?” הרמקול מהדהד את מטי, י’3, ברחבי התקרה האקוסטית. “יותר נכון, לפני שזה נהיה מקובל, מישהי חשבה ש-איזה שילוב מדהים, הכתום הכתום הזה?”
“תוך שלושה שבועות – גם מי שלא יכלה להסתכל על זה בהתחלה, נסחפה. זה קורה לנו כל הזמן…” זורה לנו מרים מי’5 מלח על הפצעים. “אז בואו לא נתפתה כמו אווזות…”
אני נזכרת בנערה שעמדה אתמול בין הצעיפים והחגורות בחנות של “סטייל”, רועדת למחשבה שלא תמצא לה חגורה כתומה. או שהחגורה הכתומה שלה לא תעבור את ועדת הקבלה. היא נראתה כל כך מטופשת מהמשבצת הזו, מול חוליית קושרות הקשר שעל הבמה… אבל פתאום ריחמתי עליה. כן. היא לא נסחפה כמו אווזה פתיה, היא פשוט פחדה פחד מוות שלא תהיה שייכת, שתישאר מבחוץ, באיזה ואקום חברתי. וריחמתי על כולנו. זה מה שקרה לכולנו בעצם, לשורי ולחוה רבקה ולמאירה ולטובי. ואולי אפילו למילכי ולגילי ולביילי.
“לא חכמה לדבר,” אני אומרת פתאום בשקט, לעצמי. “נראה אותך מהצד השני.”
“מה אמרת?” המלים שלי מעוררות משום מה תשומת לב. חוה רבקה.
“לא חכמה לדבר!” הכל נהיה לי יותר מדי פתאום. אני נאחזת במשענת של הכסא שלפני, ומתרוממת באחת. השבלול הכתום משתחרר ונפתח. פנים מופנות אלי. לא אכפת לי. “זה כן יקרה לנו עוד פעם! כי חשוב לנו להיות חלק מהחברה. אנחנו צריכות את זה. ולא הוגן שעושים מאתנו צחוק. כולנו ככה.” “זה לא מאוד חכם ולא מאוד גיבור, אבל אנחנו רק בני אדם! וזה כי אכפת לנו ממה שקורה סביבנו!” אני לוגמת אויר, מופתעת מרחשי ההסכמה שעולים מכל הצדדים. מילכי אומרת “מה שנכון.” שורי מניפה את היד בתנועת הצדעה: “זה טוב, אתי.” מישהי, לא יודעת מי, טופחת לי על הגב במרץ: “כל הכבוד! קדימה, תעלי על הבמה ותתני להן כמו שצריך!” נועה מביטה בי מופתעת.
אני מפלסת דרך החוצה, מוותרת על תכנית ההמשך. נועה ממהרת אחרי. היא אומרת: “מחר נבוא כולנו לאות מחאה עם חגורות ירוקות.”
3 תגובות
ענק!
אחרי הקטע של
“קראת את ‘אורים ותומים’?” היא שואלת, “נכון שהסוף שם קצת לא הגיוני?
לא מאמין שהגיבורה לא עונה לחברתה בזעף
“אורים ו*כתומים* נהיה פה…”
נא להוסיף במהדורה הבאה
אכן הברקה.
התקבל בתודה 🙂