יוצאת מהסלון

"כך ימשיך ויהיה כל השנים?" קבל בעלי, "בעזרת השם כאשר יזכו יאיר ודבורה לילדים כולם יהיו רק בסלון הזה שלך? אפילו יאיר כבר לא יכול להסתובב בבית שלו בחופשיות."

כשהצעת השידוך של יאיר הגבירה הילוך, הילדים שמו לב שמשהו בבית משתנה. אני לא מתכוונת רק לשיחות הטלפון מאחורי הדלתות הסגורות, הקמטים שבצידי המצח בכל פעם שהשדכנית התקשרה, או הלחישות שלי ושל בעלי זה עם זו. אני מדברת על שינויים בבית עצמו.

האמת שבכלל לא תכננתי שנקנה ספה, נחליף את הריפוד של הכיסאות, נסייד את קירות הסלון, וכל שאר השינויים שעשינו. כלומר, לא תכננתי – עד השיחה עם ברכה השדכנית אחרי הפגישה הרביעית. אחריה, מצאתי את עצמי נאלצת לתכנן. 

“הוא רוצה להתקדם,”  הסברתי לברכה באותה שיחה. “אומר שהיא עדינה ומוכשרת, ובעיקר נראית לו מתאימה מאוד.”

“זה נשמע מצוין,” ברכה הייתה מאושרת מעבר לקו, “בדיוק דיברתי לפני כמה דקות עם אמא שלה והיא גם עדכנה שדבורה מאוד נהנתה מהפגישה ורוצה להתקדם. ואל תשאלי, תוך כדי שדיברתי איתה התברר שכנראה אתן מכירות. היא נזכרה שאחת הבנות שלך למדה עם בתה ביסודי. רבקי שולמן, זה השם של הבת, אולי את זוכרת?”

רבקי שולמן. צמד המילים חדר בהדרגה לתודעתי. איך לא קישרתי וחיברתי? אבל יש כל כך הרבה שולמנים בעולם, מהיכן לי לדעת שזו דווקא משפחת שולמן הזו? שנים עברו מאז.

“הלו? את שם?” ברכה שאלה שוב ושוב.

“כן, כן,” התעשתי, “איזה עולם קטן.”

“היא אמרה שהיא זוכרת אותך מצוין, וגם את הבת שלך, ואיזו משפחה טובה אתם.”

“כן, תודה,”  הרגשתי צמא. התיישבתי, מבולבלת מעט. “אני גם זוכרת אותה ואת הבת שלה, הם באמת משפחה מצוינת.” 

קיוויתי שאני לא נשמעת מגומגמת, שברכה לא מרגישה שום דבר ממה שעובר עליי. הצלחתי להשחיל עוד כמה מילים, לתאם מועד אפשרי לפגישה הבאה, ולנתק סוף סוף.

אם זו באמת דבורה שולמן ממשפחת שולמן הזו, מה עושים עכשיו?

דבורה שולמן, אולי כלתי לעתיד, באמת נפלאה לפי הבירורים והדיווחים של יאיר מהפגישות, אבל היא שייכת דווקא למשפחה הזו.

הזיכרונות עלו. נעמי ורבקי היו חברות קרובות בבית ספר יסודי. נעמי הייתה הולכת לביתה של רבקי לעתים קרובות., אבל לבית שלנו לא הזמינה את חברתה מעולם.

“אמא, נורא לא נעים לי שהיא תבוא לכאן,” הסבירה לי אז בפנים רציניות של ילדה קטנה בכיתה ד’, “הבית שלנו בכלל לא מסודר והרהיטים ישנים. את יודעת איזה בית יפה יש להם?”

“אמא, נורא לא נעים לי שהיא תבוא לכאן,” הסבירה לי אז בפנים רציניות של ילדה קטנה בכיתה ד’, “הבית שלנו בכלל לא מסודר והרהיטים ישנים. את יודעת איזה בית יפה יש להם?” עיניה ברקו מקנאה, “הרצפה שלהם מבריקה ויש להם ספת עור חדשה וארון ספרים ענקי עם ויטרינה נוצצת, וגם ווילונות יפהפיים ומרפסת גדולה עם הרבה עציצים. תמיד נקי שם ומסודר, אפילו שיש שם ילדים קטנים.”

זה לא שהבית שלנו היה חורבה, אבל גם נקי ומאורגן הוא לא היה. והרהיטים באמת היו מיד שנייה ושלישית. 

דווקא את רחלי וגילי, התאומות מקומה שתיים, לא היה אכפת לנעמי להזמין, להתגלגל ביחד איתן על הספה עם כל הקשקושים ובין המשחקים הפזורים. הבית של רחלי וגילי היה דומה לבית שלנו, אבל רבקי שולמן הייתה שייכת לסוג אחר של משפחות ובתים.

לא פלא שלא זיהיתי שמדובר בהם. כשרבקי ונעמי למדו יחד, לאה שולמן עבדה כמורה ובעלה היה ר”מ בישיבה קטנה. מאז הם הספיקו להתקדם עוד. גברת שולמן הפכה ליועצת  חינוכית ובעלה לראש ישיבה. כשברכה אמרה לי במה ההורים עוסקים, פשוט לא קישרתי למשפחת שולמן ההיא.

בעלי ואני, לעומתם, לא התקדמנו מאז. עבדנו עדיין בעסק המשותף של צילום חתונות, הוא בצד הגברים ואני בצד הנשים. העבודה מכניסה, הזמנות לא חסרות, אבל שוב צפו לי הפנים החמוצות של נעמי המתמרמרת: “למה אתם רק צלמי חתונות ואבא שלה רב ואמא שלה מורה?” 

אחרי כל ביקור בבית של רבקי, נעמי הייתה חוזרת עם טענות, שולחת סביבה מבטים לא מרוצים. יום אחד היא חזרה עם עיניים נוצצות: “אמא, אין לך מושג איזה חדר בנות קנו עכשיו לרבקי ולאחיות שלה. יש להן מיטות לבנות עם כותרות מסולסלות, ומצעים כהים עם פרפרים וורודים, וארון ממש חדש עם אותה כותרת כמו המיטה, וגם ווילון תחרה מהמם. יש להן אפילו שולחן כתיבה הלבן עם הכסא הוורוד המסתובב.” במשך כמה ימים נגזר עלי לשמוע על החדר החדיש והמעוצב, עד שנעמי הבינה לבסוף שתיאורים לא יועילו. החדר שלה ושל אחותה יישאר כמות שהוא.

עדיין, מדי פעם חזר המבט הלא מרוצה והשאלות למה אצלם כך ואצלנו אחרת ולמה הם כן ואנחנו לא. והמילים שלה הצליחו להכאיב. גם כך הייתי מתוסכלת מביתי הלא מאורגן, מכך שאינני מספיקה כלום, עמוסה בעבודה עד למעלה מראשי ורצה מדבר לדבר. כאשר הייתי פוגשת את אמה של רבקי באספות הורים, מחויטת ומגוהצת, מרשימה ומטופחת, לבי היה מתכווץ, יודעת שלעולם לא אשווה לה. 

האם מכל הבתים, מכל המשפחות, תהיה לי דווקא כלה סטייליסטית ופדנטית מבית משפחת שולמן? 

*

“חייבים לעשות משהו”, הסברתי לבעלי בערב. “אני לא יכולה לחשוב שהיא תבוא לכאן ותראה כמה תריסים שבורים, או את הקירות שכבר לא סיידנו עשר שנים, הכיסאות שהריפוד שלהם כבר נהרס, שלא לדבר על הספה שכמעט מתפרקת…”

זו הייתה רק רשימה חלקית.

“למה שהיא תבוא לכאן?” שמואל לא הבין.

“לא עכשיו, כמובן. אבל בהמשך, אם הם יתארסו – וזה מה שכנראה הולך לקרות –  אז יגיע הרגע שנארח אותה”.

“וזה מלחיץ אותך,” הבין שמואל. 

“מאוד,” הודיתי, “אני לא רוצה בושות.”

“בושות,” שמואל חזר אחריי.

“ובכל מקרה, לא יזיק לבית שלנו שיפוץ,” הוספתי, “אנחנו עובדים כל כך קשה ויכולים להרשות לעצמנו לפחות להחליף את התריסים ולצבוע  את הקירות בסלון. זה לא שחסר לנו כסף.”

הוא הרים את גבותיו. “תמיד סיכמנו שאנחנו משתדלים לשים בצד מה שאפשר, כדי לחתן את הילדים בכבוד.”

“זה גם חלק מלחתן, איך נארח כלה בסלון כזה?” הגבתי במורת רוח.

“טוב, בסדר”, נאנח שמואל, “אם את מתעקשת”.

יומיים לאחר מכן הגיע בעל מלאכה להתקין תריסים חדשים, וביום למחרת שמואל צבע את הסלון. הילדים כולם עקבו במבטם, מרגישים שמשהו מתרחש בבית. 

“לכבוד מה?” שאלה נעמי, מנסה לנחש.

“לא מגיע לבית שלנו קצת להתחדש?” ניסיתי לתרץ.

אבל מבטה של נעמי הבהיר לי שהיא כבר חושדת ומעלה השערות.

*

לאחר הפגישה השישית יאיר עבר בבית לפני שיחזור לישיבה. הוא היה סמוק לחיים. שמואל ואני הבטנו בו, כבר מתארים לעצמנו מה הוא עומד לומר. “הפגישות היו ממש טובות עד עכשיו, מצאנו שיחה משותפת ויש בה מעלות רבות ואני חושב ש…” הוא חייך מעט נבוך, “אולי הגיע הזמן לסגור?”

הטלפון שהגיע מאוחר יותר מברכה השדכנית אישר לנו שגם דבורה מעוניינת. 

ברכה כרכרה סביבנו כמו שושבינת השמחה, מתאמת את היום והשעה של הפגישה השביעית ולאחריה את מועד הווארט החגיגי שנקבע יומיים לאחר מכן בבית משפחת שולמן.

יאיר הגיע לבית להתארגן, נרגש כמו חתן טרי. מדד והחליף עשר עניבות בזו אחר זו, סקר את המגבעת מכל הכיוונים, בחן את החפתים בחליפה החדשה, והביט בעצמו במראה היטב עד שיצא לבסוף, כשכל הילדים מביטים בו מן המרפסת. 

“הוא הולך ל…פגישה?” נעמי גיששה.

העדפתי לא לענות. בשלב זה עדיין לא רציתי לומר לילדים דבר. רציתי לחכות עם הבשורות הטובות עד ההודעה הרשמית. בשעה שמונה בערב קיבלתי את הטלפון, “אמא, שלום,” קולו רעד מעט מעבר לקו, “אני עומד כאן ביחד עם דבורה, ו…שנינו רוצים לומר שמגיע לנו מזל טוב.”

הוורט אצל שולמן סיפק לי את ההזדמנות הראשונה לחוות את הסלון שלהם מקרוב ולא רק מהסיפורים של נעמי. שולחן בצבע אגוז עם ראנר קטיפה, תואם לארון ספרים מפואר שבמרכזו ויטרינת כלי כסף נוצצים. ווילונות בד משובחים עם כותרות בצידי החלון. את המראה השלימה ספת עור בצבע שמנת ומן התקרה השתלשלו שנדלירים קריסטל בוהקים.  כמה טוב שאת הווארט עושים בבית הכלה ולא בבית החתן, הרהרתי לעצמי, מנסה לחשוב איך היה נראה אירוע חגיגי כזה בסלון המסכן שלנו.

כמה טוב שאת הווארט עושים בבית הכלה ולא בבית החתן, הרהרתי לעצמי, מנסה לחשוב איך היה נראה אירוע חגיגי כזה בסלון המסכן שלנו.

בסוף הוורט, כשיאיר ודבורה יצאו לטייל מעט, הבטתי בהם מתרחקים, מרגישה שיכורה מעט. זה אמתי? הבן שלי עומד להתחתן? כל כך הרבה פעמים צילמתי כלות חגיגיות עם כל האמהות והדודות הסבתות, והשושבינות הקטנות וההדורות. עוד מעט תהיה חתונה בה לא אהיה צלמת שמצלמת מן הצד, אלא בעלת האירוע עצמו.  

יחד עם הדמעות שאיימו לגלוש מהעין, קלטתי שהחלפת התריסים והצביעה היו רק יריית הפתיחה. איככה אוכל לארח את כלתי בביתי הדל? 

*

“השתגעת? שנים אנחנו חוסכים כסף בשביל לחתן, ועכשיו במקום לקנות רהיטים ליאיר נקנה דווקא לבית שלנו? חוץ מזה, מה רע בארונות ובמיטות בחדרי שינה? הם מתפקדים נהדר. ולמה צריך לצבוע את הבית כולו? אין לי זמן לזה.”

“לא אתה, אלא צבעי. והרהיטים שלנו כל כך ישנים. גם לנו מגיע משהו. ואני לא יכולה לדמיין מה היא תחשוב אם היא תראה מה הולך כאן.”

היא. המילה הזו חזרה שוב ושוב בשיחה. זו כבר לא הייתה דבורה, הכלה המקסימה. אלא היא שעומדת לבוא. היא שצריך להתכונן לבואה. היא שחייבים להחליף ולתקן ולצבוע ולנקות לכבודה. הכל, רק שלא יהיו לנו בושות ממנה.

אבל למרות כל הפצרותיי והסבריי שמואל לא היה מוכן לשדרג את כל הבית מהמסד עד הטפחות. ההוצאה הייתה גדולה מידי.

“לפחות הסלון”, התפשרתי לבסוף, “שהסלון ייראה נורמלי.”

שמואל הביט בי, הרהר לעצמו. “זה יעזור לך קצת להירגע?” ברר.

“כן, מאוד יעזור,”  הייתה לי הרגשה שהפעם הוא יסכים.

“אז בסדר, אבל שלא נגיע לסכומים מופרזים,” הזהיר.

הנהנתי, מבטיחה להיצמד לתקציב.

שמואל בדק מחירים והזמין ארון ספרים וספה מתצוגה במחיר זול יותר. את הריפוד ההרוס של הכסאות בסלון החליף רפד מקצועי, ובנוסף קניתי וילון נאה. הילדים היו מופתעים. ‘כסאות כמו של אולם’ הם התלהבו, ושאלו במלוא הרצינות אם מותר לקפוץ על הספה החדשה. הם עברו מפינה לפינה בסלון, בוחנים כל שינוי ומנסים להבין לכבוד מה. מה הקשר בין החתונה של יאיר לבין ריפוד לכיסאות? העדפתי לא להסביר, ורק לומר שהחלטנו שמגיע לסלון שלנו להיראות טוב יותר. 

*

האירוסין נחגגו בצניעות באולם בית כנסת קטן. דבורה הייתה אצילית ומקסימה במיוחד וכבשה את לבבות כל האורחות שלחשו באוזני תשבחות על הכלה שלי. יעל, קולגה שלי למקצוע, העמידה אותי ואת דבורה להצטלם ביחד מכל זווית, כשהיא אומרת בחיוך שלא צריך פלאש במצלמה כי ‘האור שיש לך בעיניים יותר מסנוור’.

אבל יום לאחר האירוסין כבר הייתי הרחק ממצב רוח החגיגי. תחושת קרב אפפה אותי. 

דבורה אמנם מקסימה ואצילית אבל היא עומדת לבקר בביתנו בעוד כמה ימים. ולמרות שהסלון עבר מהפך צריך לנקותו ולהבריקו כיאות. למזלי היו לי יומיים ללא הזמנות, והייתי פנויה ומוקדשת כולי למבצע הכנת הסלון לקראת הביקור.

“חייבים לפנות את ההרים והגבעות שבצידי הסלון,”  הוריתי לנעמי. הרים וגבעות היה הביטוי השגור בביתנו לאותם חפצים, משחקים וצעצועים שהיו מונחים תדיר בפינת הסלון, משל הייתה זו מחסן,  ולאיש לא היה כוח לפנותם.

“נשים אותם בתוך שקית ונתקע באחד הארונות,” אמרתי לחוצה, “אין לנו זמן מיותר.”

נעמי ניקתה ביסודיות את הכיסאות והעירה, “באמת טוב שהחלפנו את הריפוד,  כי את כתמי הריפוד ההוא אף חומר ניקוי לא היה מצליח להסיר.” קניתי מפה מהודרת שכיסתה את השולחן, נושמת לרווחה שלפחות אותו לא היה צריך להחליף.

את הרצפה שטפתי שלוש פעמים ולבסוף הברקתי עם פוליש מיוחד.

על חדר האמבטיה ערכתי הסתערות מיוחדת. מקרצפת ומנקה, את הקירות, את הרצפה, ואת העובש שהצטבר בין אריחי הקרמיקה, הכיור והברזים, המראה, ואיפה לא.

הקטנים, יואל, יעל ושימי, הסתובבו לנו בין הרגליים, שמים לב ששוב הסלון במוקד. אפילו בתיה בת השנתיים מדי פעם תלתה עיניים בוהות, כמו מנסה להבין.

“הכלה מגיעה,” הסבירה נעמי ברוב חשיבות, וכולם הנהנו, מעכלים את משמעות הדבר.

בשעה שמונה וחצי בדיוק נשמעה נקישה עדינה בדלת. פתחתי לרווחה וחייכתי למרות העייפות הרבה. שלושת הילדים הקטנים הקיפו אותה. היא חייכה בביישנות אבל מהר מאוד האווירה הפשירה. היא שוחחה עם נעמי ויעלי ואפילו השתעשעה עם בתיה הקטנה.

הסלון שלנו, לאחר כל ההשקעה הרבה שנעשתה בו, עדיין היה אפרורי וישן לעומת הסלון המטופח שלהם, אבל הוא היה פנינת ביתי המוזנח. לא רציתי שדבורה תראה שום דבר מלבדו.

גם אני הייתי חביבה, אבל מתחת לחיוכים המתח היה גדול. לאורך כל הפגישה שמרתי מכל משמר שכל הדלתות תהיינה סגורות. הסלון שלנו, לאחר כל ההשקעה הרבה שנעשתה בו, עדיין היה אפרורי וישן לעומת הסלון המטופח שלהם, אבל הוא היה פנינת ביתי המוזנח. לא רציתי שדבורה תראה שום דבר מלבדו.

*

מועד החתונה נקבע שלושה חודשים לאחר מכן. נכנסנו לקצב מרתוני. נעתי בסחרחרה בין העבודה  לבין שאר ההכנות והקניות לחתונה. אך מעל לכל חשתי שמשרה גדולה ומכבידה התווספה לי: לשמר את מצב הסלון.

הילדים לא הבינו. 

“למה לא לשים את המשחקים איפה שהם היו תמיד?” שאל יואל.

“כי לא זורקים משחקים בפינות. זה לא המקום שלהם,” ניסיתי להסביר.

“אף פעם לא צעקת שציירנו על הקירות,” התקוממה יעלי.

“תציירי בחדר שלכן ולא בסלון,” ניסיתי להפיס את דעתה.

“למה להזיז את הספה כל שבוע? תמיד הזזנו רק בערב פסח.” שאל בתמימות יואל.

הם התפלאו לנוכח הגזרות החדשות שהתנופפו להן מעל לסלוננו ואילו אני מצדי נעתי ונדתי סביבו, מפנה ומנקה, גוערת ונוזפת.

אחת לכמה שבועות הייתה דבורה מגיעה לביתנו לסעודת שבת, ואז נשימתי כמעט נעתקה.

“מה פתאום לעזור לי במטבח, אורחת חשובה כמוך לא אמורה לעזור לי בכלל”, דחיתי באלגנטיות את הצעתה לעזור לי בהגשה, וגם נעמי ניצבה מיד כחומה בצורה מול הדלת המוגפת של המטבח. “אמא שלי ואני נסתדר, באמת,” הבטיחה.

דבורה החביבה התיישבה ולא התווכחה. נעמי ואני חמקנו שוב ושוב למטבח, מביאות את התבשילים תוך פתיחת חריץ דק, שמא מצב המטבח יתגלה. למזלנו אפשר היה ליטול ידיים בכיור הקטן הסמוך לחדר אמבטיה, כך שלדבורה לא הייתה כל סיבה להיכנס למטבח המוגף.

השתדלתי לשוחח עמה, ליהנות מהכלה החכמה והמיוחדת. אבל תמיד, בסיום הסעודה, כאשר יאיר יצא ללוותה, נשמתי בהקלה. סוף סוף אפשר לפתוח את הדלתות, להחזיר כמה נשימות, לתת ללב לפעום בחופשיות, ולהרגיש בבית. 

*

הגיע ערב החתונה. דבורה הייתה כלה מאושרת וכל חברותיה רקדו עמה בהתלהבות. כאשר שתינו רקדנו ביחד והמעגלים סבבו אותנו,  הבטתי בפניה הקורנות, ושמחתי בשביל יאיר שהשם זימן לו כלה כמותה.

לאחר שבע הברכות החיים שבו למסלולם. דבורה התגלתה, כפי השערותיי, כבעלת בית מצוינת שיודעת להכין ארוחות צהריים סדירות ולא נזקקת לסעוד על שולחני. רווח לי. די היה לי באירוח הקבוע של הזוג בליל שבת.

“הסלון, הסלון, הסלון,” כולם בבית כבר הכירו את המילה שעלתה תדיר על לשוני בערבי השבתות הלחוצים. 

“ומה יקרה אם הסלון לא יהיה כל כך מסודר או היא תראה חדרים נוספים בבית?” העיר בעלי.

“חס וחלילה,” הנחתי יד על לבי, “דבורה מנומסת מאוד, היא לא תפתח דלת אחת סגורה בבית.”

“חס וחלילה,” הנחתי יד על לבי, “דבורה מנומסת מאוד, היא לא תפתח דלת אחת סגורה בבית.”

“את בטוחה שאת לא צריכה עזרה בהגשה או פינוי הכלים? לא נעים לי לשבת,” שאלה אותי כמה פעמים, “בשמחה אני אעזור ואדיח כלים או אעשה כל דבר אחר.”

“מה פתאום, את הכלה שלנו,”  חייכתי אליה, “תרגישי בנוח.”

אבל היא לא הרגישה בנוח. וחשתי בכך. אומנם היא גילתה הבנה מופלאה בכל הקשור לכללי ביתנו, וידעה שמקומה הינו רק בסלון. לעולם אין חמותה נצרכת לעזרתה במטבח, ודלתות החדרים סגורות ואפילו הילדים הקטנים אינם יוצאים ונכנסים בהם. כאשר הייתי יוצאת בערב לחתונות ומצלמת שוויגעריות כבודות בתוך חליפותיהן ההדורות לצד כלותיהן הסמוקות והנרגשות, הייתי מרגישה כמה מגוחכת אני.  איזו מן חמות הפכתי! שוברת את כל המוסכמות. הפוך מכל הסיפורים של השוויגער המסודרת והנקייה שהכלה צריכה לרצותה. אצלי זה הפוך. 

אבל למה? הרגשתי צביטה עצובה. דבורה חמודה ונעימה כל כך. הלוואי ויכולתי לשוחח אתה בטבעיות, ליהנות מחברתה. יש בה תכונות רבות וטובות שיכלו לגרום לנו להתקרב זו לזו. אבל איך אפשר לפתח את הקשר אם שתינו הפכנו למרותקות לארבע קירות הסלון ולא מעבר?…

“כך ימשיך ויהיה כל השנים?” קבל בעלי, “בעזרת השם כאשר יזכו יאיר ודבורה לילדים כולם יהיו רק בסלון הזה שלך? אפילו יאיר כבר לא יכול להסתובב בבית שלו בחופשיות.”

כן, גם יאיר קלט איפה הוא ואשתו אמורים להישאר בכל הביקורים.

קצת נעלבתי אבל לא אמרתי מילה. באמת לא היה לי מושג מה נעשה הלאה. מילא אם דבורה הייתה יודעת מלכתחילה את המצב של הבית. אבל היא הכירה רק את הסלון, פינת הראווה של ביתי. היא לא יכלה לשער מה מתחולל אפילו סנטימטר מעבר לו.

“היא בוודאי מרגישה שמשהו משונה, מי יודע מה היא חושדת שאנחנו מסתירים בתוך החדרים,”  אמרה לי נעמי יום אחד.

“אבל אני לא יכולה להשתגע ולנקות ולסדר בכל הבית.” קוננתי. “בקושי מצליחה לנשום, עובדת קשה, צריכה לטפל בבית ובילדים, אין לי כמעט זמן!”

נעמי הפגינה כיבוד הורים ולא הזכירה לי שאמא של דבורה עובדת גם היא וכמותה עוד נשים רבות אחרות, שביתן מנוהל ללא רבב. מה לעשות שלהן מספיקה חצי שעה ביום לתחזק את הבית, ואילו לי גם עשרים וארבע שעות תהיינה מעט מדי.

“לפחות שהדלתות לא תהיינה כל כך סגורות בזמן הביקור, זה נראה מוזר,” העיר בעלי.

“אם הן תהיינה פתוחות אפשר יהיה לראות מה קורה בחדרים!” התעקשתי.

המוצא לא נראה באופק.

*

יום חמישי בשעה אחת עשרה בבוקר. הייתי עייפה לאחר ערב הצילומים המתיש של אתמול. בבוקר ארך זמן לארגן את הילדים, ובתיה הקטנה התעוררה מאוחר מהרגיל ולא הייתה מוכנה ליציאה לגן בזמן הקבוע. רק בשעה תשע חזרתי לבית מותשת, ואז היה עלי להכניס כמה מכונות כביסה ולהכין ארוחת צהרים.

כאשר הסירים בעבעו כבר על הכירה, הרשיתי לעצמי להתיישב במטבח וללגום קפה. 

יום חמישי, חשבתי לעצמי. השבת מתקרבת ועמה הסעודה וביקורה של דבורה. צריך כבר להתחיל לארגן, לפנות, לנקות. מחר לא אספיק, עם כל הבישולים.

חשתי עייפות. חוסר חשק שוב להתחיל עם ההכנות הקדחתניות והמתח שנלווה אליהן. 

די כבר, אין לי כוח.  לא רוצה להתרוצץ סביב הסלון. רוצה סתם לשבת ולנוח.

לגמתי את הקפה באיטיות, מנסה להתעלם מהמהפכה סביבי. עדיין יש זמן, ניחמתי את עצמי. מותר לי רבע שעה לא לעשות כלום. 

צלצול פתאומי בדלת קטע את מחשבותיי. אולי אחת השכנות שהחליטה שדווקא אני הכתובת לשאול ממנה ביצים או חלב? בלי לחשוב יותר מדי,  ניגשתי ופתחתי את הדלת.

דבורה עמדה מולי. חיוורת מעט. 

ככה באים? בלי להודיע קודם? בלי לתת לי לפחות שעה לארגן ולסדר קצת ולסגור את הדלתות?

ככה באים? בלי להודיע קודם? בלי לתת לי לפחות שעה לארגן ולסדר קצת ולסגור את הדלתות?

מבולבלת עמדתי מולה.

“סליחה שלא התקשרתי, הסוללה בפלאפון שלי נגמרה,” דבורה אמרה בלחש, מניחה ידה על גבי המפתן, כפופה מעט, “הרגשתי לא טוב, ביקשתי להשתחרר מהעבודה ורציתי ללכת לבית אבל בדרך חשתי מסוחררת כולי.”

שמתי לב כמה היא חיוורת.  אחזתי בידה והכנסתי אותה פנימה, “תשבי,”  ביקשתי, והסטתי את כל הכביסה המונחת על הספה הצידה. חלק מהבגדים הנקיים נפלו אל הרצפה, נעלמים בתוך הלגו והקליק שהילדים שיחקו בהם אתמול ועדיין לא החזירו למקום.

הלכתי למטבח והבאתי לדבורה כוס מים. “נראה לי שאת צריכה לשתות.”

היא ברכה ולגמה. “אני לא יודעת מה יש לי…” מלמלה.

היא חייבת לשכב. היא צריכה מנוחה. עדיף שתשכב על מיטה ולא על הספה הלא נוחה הזו. 

“רוצה אולי לנוח באחד החדרים?” 

האם אני באמת מציעה זאת…? אבל בין כה היא כבר ראתה מספיק. הסלון מבולגן, דלת המטבח פתוחה ואפשר לראות את הכיורים העמוסים והשיש ההפוך. אין כבר יותר מדי מה להסתיר.

“כן, אני אשמח,” חייכה בקושי.

היא נראתה כה אומללה שריחמתי עליה. עזרתי לה לקום וללכת לחדר של הבנות. “אני מצטערת שלא כל כך מסודר,” מלמלתי, נבוכה. שום פריט בחדר לא היה תואם למשנהו. לא הסדינים לציפות ולא המיטות לצבע הארונות. אם לא די בכך, על רצפת החדר היו פזורים בגדים של יעל ומשחקים של בתיה, ועל גבי שולחן הכתיבה היו ערמות מחברות וספרים.

“זה בסדר…” דבורה מלמלה. היא רק רצתה לשכב. לא עניין אותה שום דבר.

במהירות החלפתי מצעים במיטתה של נעמי, גם הם לא היו תואמים, אבל היו לפחות נקיים מהכביסה. דבורה נשכבה במיטה. נעמדתי מעליה, מביטה בפניה החיוורות, וכיסיתי אותה בשמיכה.

הבאתי לה כוס מים נוספת, “חשוב שתשתי.” הנחתי לצדה ויצאתי, דאוגה במקצת. 

לאחר חצי שעה נקשתי בעדינות בדלת ונכנסתי. דבורה שכבה על גבי המיטה, עיניה היו פקוחות, היא הביטה סביב במין שלווה נעימה, כאילו הדבר הכי טבעי עבורה הוא לשכב בתוך חדר הפוך וחסר צורה.  

“תודה,” הבחינה בי, “אם לא היה לי לאן ללכת אולי הייתי מתמוטטת ברחוב.”

“תמיד תרגישי חופשיה לבוא,” אמרתי, מתקשה להאמין שאני אומרת זאת, “גם כשאת מרגישה טוב.”

עינינו נפגשו. דבורה הסמיקה מעט. גם אני.

“רוצה להצטרף אלינו היום לארוחת צהרים?” הצעתי.

אני מוכנה שדבורה תשב אתנו במטבח הצפוף, תראה את השאריות הדביקות על הכיריים, ואת הסירים שלאחד מהם חסרה ידית ולשני חסר מכסה, ואני מניחה עליו צלחת בלית ברירה?

האם המילים הללו אכן יצאו מפי? אני מוכנה שדבורה תשב אתנו במטבח הצפוף, תראה את השאריות הדביקות על הכיריים, ואת הסירים שלאחד מהם חסרה ידית ולשני חסר מכסה, ואני מניחה עליו צלחת בלית ברירה?

כך, בבת אחת, מהפך. מהמושב המרופד של כסא הסלון, היישר למטבח שלי. 

“כן, אני מאוד אשמח,” הודתה לי. 

היא רצתה. הרגשתי זאת. ולא רק בגלל שהייתה רעבה וחלשה.  

רציתי להתנצל שוב שהבית לא מסודר ושלא הספקתי לארגן ושאני מצטערת על איך שהוא נראה, אבל שתקתי. משום מה היה נראה לי שלדבורה לא אכפת מכל זה. הבטתי שוב בעיניה, רואה שם ברק שלא ראיתי קודם. חייכתי אליה, קולטת שגם החיוך שלי כבר לא מאולץ ולחוץ כתמיד. 

לא הייתי צריכה להיות צלמת כדי לדעת שאת הרגע הזה כדאי לצלם. אין כמו תמונה מהחיים עצמם. 

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן