שמה לב

המורה שרה ניסתה לחשוב איתה ביחד מה לעשות, אבל היא שתקה כל השיחה בחוסר אונים. מה יועיל מה שידברו? מה יעזור מה שיעשו? רחלי הרי תעשה בסוף מה שהיא רוצה. אין שליטה על הילדה הזו!
ממוצע 4.4 | 7 מדרגים

“לא שמת לב שהיא קצרה מדי?” ברכה בוחנת את החצאית החדשה של רחלי. איזו דוגמה מוזרה. נו, ענין של טעם. אבל האורך!

“זה בסדר, בדקתי את זה עם דסי.” עונה רחלי, ומסתובבת לכיוון החדר. 

שוב דסי. ברכה חושקת שיניים. 

“רחלי, בואי רגע!” היא פוסעת אחריה, ומרגישה מעצבנת. “את באמת חושבת שזה בסדר?”

“אני באמת חושבת שאני לא רוצה שיתערבו לי.”

שיתערבו לי. טוב שלא אמרה שתתערבי לי. פעם יוחנן סיפר לה בארוחת ערב על בחור מאתגר בישיבה שקרא לעברו “שהמשגיח יעוף מפה.” גם עכשיו כשהיא נזכרת בזה היא לא מצליחה שלא לחייך. איך הם צחקו אז. חוצפה בגוף שלישי! היא מדמיינת את המורה שרה ברוכמן ובעלה נוגסים בלחם עם גבינה ומגחכים על רחלי שלה. 

המורה שרה ברוכמן. בשבוע שעבר היא התקשרה והבהירה בטון רציני שרחלי ‘על הגבול’. “שימי לב,” היא אמרה בנימת אזהרה. מה היא חושבת לעצמה, המורה הנכבדה, שהיא לא שמה לב? את כולה היא שמה. כאילו שזה עוזר במשהו.

הטלפון מהמורה שרה הגיע אחרי העניין עם הנעליים. היא בדיוק הוציאה מהמקרר ירקות לסלט כשרחלי חזרה מקניות ולרגליה נעליים נוראיות.

“הן נורא מגושמות,” נבהלה ברכה. “שמרת את הקבלה?”

רחלי הזעיפה פנים. “לא. זרקתי אותה לפח של החנות. גם את הנעליים הישנות זרקתי שם. מה, הן לא יפות?”

היא התחילה לומר משהו, אבל רחלי כבר נעלמה בחדרה, משאירה את ברכה עם עגבניה ושני מלפפונים בידיה, מדברת לעצמה.

היא לא רוצה שיתערבו לה. זו בדיוק הבעיה! היא מבינה הכל לבד. אסור להעיר לה. 

החצאית החדשה חונקת לה את הלב. איך קורה להם הדבר הזה?

היא נזכרת בימים בהם היתה היא עצמה בגילה של רחלי. ‘מושלמת,’ אמרו כולם, ‘פרח’. והעיניים של אמא שלה האירו. המורות היללו אותה, החניכות העריצו. בשידוכים אמרו שהיא בחורה משכמה ומעלה, פצצה. מה יגידו על רחלי? משכמה ומטה? היא מרגישה את הכעס מפעפע בה. למה רחלי חייבת להיות אחרת? למה היא צריכה להרגיז? היא לא היתה כזו עד היום. למה היא עושה לה את הבושות האלו? 

למה רחלי חייבת להיות אחרת? למה היא צריכה להרגיז? היא לא היתה כזו עד היום. למה היא עושה לה את הבושות האלו? 

המורה שרה ניסתה לחשוב איתה ביחד מה לעשות, אבל היא שתקה כל השיחה בחוסר אונים. מה יועיל מה שידברו? מה יעזור מה שיעשו? רחלי הרי תעשה בסוף מה שהיא רוצה. אין שליטה על הילדה הזו! היא עושה מה שבא לה! היא לא שואלת אותם! ברכה מרגישה פתאום חולשה בידיים וברגליים. 

רחלי היתה מאז ומתמיד אהבת נפשה. הן היו כמו חברות טובות. איך נהנו לפטפט, או לערוך קניות ביחד. היא היתה בטוחה שהאימהות שלה לרחלי, לפחות, מקבלת ציון מעולה. מה קרה פתאום? איפה שגתה? אולי פספסו ויש לרחלי איזו בעיה?

“מה יש לאכול?” רחלי נכנסת למטבח כאילו הכל בסדר וממלאת לעצמה צלחת מהשקשוקה שעל הכיריים “איזה ריח טוב!” 

ברכה ממלאת צלחות לשאר הילדים, מנסה להרגיע את עצמה. זה יעבור. ככה זה מתבגרים. היא תשתוק. דיבורים הרי לא יעזרו. מה כן יעזור? הי! רחלי ממלאת צלחת נוספת! 

“רחלי! יש כאן עוד אנשים בבית הזה!” היא פשוט מעצבנת. כמו ילדה קטנה! היא לא רואה שלא נשאר מספיק לכולם? 

רחלי מסתכלת עליה במבט קורבני. “לא צריך,” מסננת ויוצאת מהמטבח. דלת החדר שלה נסגרת בטריקה מהדהדת. 

מה כבר אמרה? אי אפשר להגיד לה מילה. היא נאנחת בעייפות. אין לה כבר כח ללכת סביב בזהירות כל הזמן. השם! בבקשה, תעזור לנו!

“זה יעבור. ככה זה מתבגרים”, אומר גם יוחנן בשעת לילה מאוחרת כשהיא פורקת את תסכוליה. הוא לא לוקח את הענין מספיק ברצינות וזה מעצבן. למה היא צריכה להיות לבד במערכה הזו?

היא חוזרת אחריו ומדקלמת ‘ככה זה מתבגרים’. מהנהנת בראשה מעלה מטה, אבל הלב שלה נע ימינה ושמאלה בחוסר הסכמה. 

**

“רחלי, סדרי בבקשה את החדר.” עד עכשיו התאפקה, אבל הבלגן כבר בלתי סביר לחלוטין. החצאית החדשה זרוקה מתחת השולחן, פרטי לבוש מכל הסוגים על המיטה, על השולחן ובכל מקום.

“לא רוצה.”

“רחלי, אמרתי לסדר את החדר!!!” היא צועקת. הלב שלה משתולל בפראות. ‘לא רוצה,’ היא אמרה לי. ‘לא רוצה!’ יש לה התקף לב. יכול להיות  שתיפול על הרצפה. אולי באמת כדאי שתיפול, שיקרה לה משהו, אולי אז רחלי תתעשת. 

היא נושמת בכבדות. פעם היתה קוראת לה רחלוש. היתה מחבקת אותה ומנשקת, ורחלי היתה מתרפקת עליה, שותה את האהבה בצמא. התלתלים השחורים היו מונחים על כתפיה ואצבעותיה הקטנות לחצו בגבה. זה היה מזמן. רחלי כבר לא אוהבת אותה. נגמר. אבד לנצח. מת. למה לא יושבים שבעה על אהבה? הכל תפל בלעדיה. 

התלתלים השחורים היו מונחים על כתפיה ואצבעותיה הקטנות לחצו בגבה. זה היה מזמן. רחלי כבר לא אוהבת אותה. נגמר. אבד לנצח. מת. למה לא יושבים שבעה על אהבה? הכל תפל בלעדיה. 

ברכה מחזיקה במשקוף ומייצבת את נשימותיה. רחלוש. איזה כינוי זר ומטופש. נטול נפח. אולי היא כבר לא אוהבת את רחלי. יש דבר כזה? הרי אהבת אם היא שם דבר. איך יתכן שהיא מרגישה שהלב שלה ריק? עד כדי כך היא חריגה? איפה הטעות שלה?

היא נושקת למזוזה במבט מתחנן וחוזרת על עקבותיה בלי להוסיף מילה.

**

“יודע מה? עזוב בושות,” היא אומרת ליוחנן. 

שעת לילה מאוחרת והם פוסעים לאיטם בפארק שבפאתי השכונה. 

“נגיד שאני מסוגלת לשים בצד את הרכילויות ואת השם הטוב שלנו שנהרס. נניח שגדלתי מזה, נניח שאני שמה פס.” רוח קרירה על הפנים שלהם, ויוחנן מקשיב לה בשקט. 

“נגיד שאנחנו גרים על אי בודד וסכנת השידוכים לא מחכה לנו בסיבוב.” יוחנן מחכה שתמשיך, אבל היא לא זוכרת מה בדיוק רצתה לומר. כן אכפת לה מה יגידו כולם. ואם לא יהיה אכפת לה, מה יהיה אז, זה לא נורא? אולי באמת יעברו לגור באי בודד? היא מבולבלת, וקר לה.

הם ממשיכים ללכת בשתיקה. יוחנן מזיע ממאמץ והיא מכווצת מקור. לנצח ירגישו דברים אחרת.

“נראה לך שבגללי היא ככה?” השאלה יוצאת ממנה באיטיות. 

“מה פתאום. מה הקשר אלייך”? 

היה צפוי שהוא יגן עליה, וזה אומר שאי אפשר להוכיח דרכו שהיא לא אשמה. זה מייאש, אבל מחמם בו זמנית.

“לא יודעת. נכשלתי. אני לא יודעת לחנך. ברוב המשפחות שאני מכירה רווים נחת. גם נשים פחות אממ…” פחות מה? איזו תכונה היא מפתח להצלחה? 

“זאת אומרת, גם נשים פחות מוצלחות וחכמות ממני.” היא נשמעת מגוחכת. ברור. “אני מתכוונת, אולי יש בי משהו שגורם לה להתנהג כמו שהיא.” היה הרבה יותר מתאים שזה יקרה לשוורץ, השכנים מלמעלה, למשל. אבל הבת שלהם הולכת בתלם כמו ילדה טובה ירושלים. את זה היא מתביישת להגיד ליוחנן.

“אם נכשלת, אז נכשלנו שנינו, זה קודם כל,” הוא אומר. “אבל אני לא רואה בזה כישלון, לא יודע למה.” 

אפילו ה’לא יודע’ שלו בטוח ורגוע, רק אצלה בפנים יש דאגה גדולה שמאיימת על שפיות דעתה. למה הוא לא דואג? נראה שבנסיון הזה נגזר עליה להיות חייל בודד. 

**

כבר שמונה ורבע, והנערה עוד לא יצאה מחדר.

ברכה דוחפת בזהירות את הדלת לסדק צר. ראשה של רחלי מציץ מתוך השמיכה. “רחלי, מאוחר!” קוראת בבהילות. היא מתקרבת מעט, וכשרואה את פניה, מרגישה שהפעם זה אחרת. היא מרסנת את קולה. “מה קרה?” אין תשובה. ידיה של רחלי מהדקות את השמיכה סביב צוארה. נראה שהאצבעות שלה רועדות. קרה משהו. 

ברכה פוסעות נחרצות למטבח. מה שזה לא יהיה, היא תעזור לרחלי. מכינה כוס שוקו חם, מצרפת עוגיית שוקוצ’יפס גדולה, מוסיפה מפיון, שתרגיש את הלב.

כשנכנסת לחדר, רחלי יושבת על המיטה דרוכה. עיניה משדרות פחד.

“אמא,” השפתיים שלה רועדות. השם. מה קרה?

“אמא,” היא מגמגמת בשקט, “המנהלת אמרה לי להישאר היום בבית.” וכבר היא מכוסה שוב בשמיכה ופניה אל הקיר.

המנהלת אמרה לה להישאר בבית. המנהלת סילקה אותה. היא מסולקת. 

לרגע היא לא מצליחה להניע איבר. הכוס מתנדנדת על הצלחת ומשמיעה קול שקשוק. טיפת שוקו חם נוטפת על רגלה.

לחשוב שמאתמול בצהריים היא סוחבת את זה! מה היה אתמול? איך לא ראתה עליה כלום?

השמיכה מולה רוטטת. כבר הרבה זמן לא ראתה את רחלי בוכה. היא במצוקה! ברכה מרגישה את האדרנלין הפושט בגופה. כמו מכת חשמל יוצאת מליבה ומזרימה אנרגיה עד לקצות האצבעות. היא תציל אותה. היא תעשה הכל בשבילה.  לא אכפת לה מכלום. שכולם יגידו מה שהם רוצים. היא לא יכולה לראות כך את רחלי. 

“אני איתך.” הקול שלה יוצא מבוהל, רק שרחלי לא תתקפד מולו. “אל תדאגי,” מנמיכה ווליום, “אנחנו נתמודד עם זה.” היא נשמעת לעצמה כמו שחקנית בהצגה. 

רחלי מסתובבת באיטיות. פוקחת עיניים גדולות. 

“יהיה בסדר, את תראי.” היא משהה עליה מבט ארוך. לרגע מתחשק לה לקרוא לה רחלוש. “קומי ותתלבשי. אם כבר חופש בואי נעשה לנו יום כיף.”

רחלי מתארגנת והיא מנסה להשליט בינתיים סדר בבית, וסדר במחשבות. 

אולי היא טועה. זה הרי לא חינוכי. אויש, היא כמעט הכניסה את הקפה למקרר. היא לא מרוכזת. הם צריכים להתייעץ. מה הטעם להרוס את העונש? עד שיש הזדמנות ללמד אותה לקח, היא מפריעה לה ללמוד. איזו מן אמא. היא לא בסדר, היא משחקת בדיני נפשות! המחשבות מטריפות אותה. היא צריכה להפסיק לחשוב.

מתיישבת על כסא, נותנת לעפעפיה להסגר, ואומרת בנחישות: אני אמא של רחלי. אני חייבת להיות בצד שלה.

רחלי יוצאת מהחדר לבושה בחצאית הזכורה לרע. ‘אני לא רואה את זה’, היא משננת בלי מילים. היא לא מצפה ממנה עכשיו לכלום. עכשיו היא איתה באופן מוחלט.

הן מסתובבות ברחובות השקטים, המוצפים שמש של בוקר.

מפטפטות על מזג האויר ההפכפך (ברכה רוצה להגיד ‘כמו מתבגרת’ אבל מתאפקת), רחלי מזכירה חוויות מהחופש הגדול, ברכה מספרת מה תכננה ליום ההולדת של מוטי. אחר כך הן חוזרות על החוכמות האחרונות של יוסי בן השנתיים וצוחקות.

 אחרי חצי שעה הליכה הן קורסות על כסאות ברזל לבנים בפיתחה של גלידריה.

“בטעם פיסטוק?” ברכה שואלת. כאילו אחת לשבוע הן קונות גלידה. רק צריך לברר איזה טעם הפעם, שלא יחזרו על עצמן. רחלי מעווה את פרצופה ואחר כך מחייכת. “בטעם קפה.”

“בטעם פיסטוק?” ברכה שואלת. כאילו אחת לשבוע הן קונות גלידה. רק צריך לברר איזה טעם הפעם, שלא יחזרו על עצמן. רחלי מעווה את פרצופה ואחר כך מחייכת. “בטעם קפה.”

היא מתבוננת ברחלי המלקקת בהנאה. ההבעה שלה משוחררת. במבט מהצד התמונה ממש מושלמת. 

ליד השולחן הסמוך מתיישב זוג צעיר, הם נראים שמחים. ברכה מסיטה מהם את מבטה. שלא יעבדו עליה, חיוכים זה שום דבר.

חבל לה להרוס את הרגע, אבל אין ברירה, צריך לדבר על זה. 

“רחלי, אז מה נעשה עם הסמינר?” הטון יוצא לה קליל מדי, מלאכותי מעט. רק שלא תכנס שוב מתחת לשריון.

“אני חושבת שאגש לדבר עם המנהלת,” רחלי עונה. 

“את? ברצינות?”

“כן, זה לא היה משהו באמת נורא, אני חושבת שאני יכולה להסביר את עצמי.”

ברכה מתבוננת במבט מחודש בילדה שצמחה פתאום והפכה לנערה בוגרת. רחלי תסדר לעצמה את הענינים! היא לוקחת אחריות על חלקה! המחשבה מחליקה לה בהפתעה. זה באמת הענין שלה!

היא מחפשת בעיניה פח קרוב להשליך חצי מנה גלידה. “מתוק מדי,” היא אומרת, (ובכל זאת ממשיכה ללקק) נינוחות פושטת בה. אפשר לשמוט את כלי המלחמה. החזית הזו לא שלה, היא של רחלי. 

אז מה, היא יכולה פשוט להניח לנושא? ומה לגבי שאר החיכוכים ביניהן? היא כבר לא יודעת מה קשור אליה ואיפה היא סתם מתערבת. חלוקת התפקידים פה לא מספיק ברורה.

רחלי מחייכת, “תודה, היה טעים!” 

“אנחנו צריכות לצאת לגלידה לעיתים קרובות יותר.” מסכמת ברכה.

“אני בעד,” מסכימה רחלי בהבעה שובבה. ובהארה של רגע, ברכה מרגישה איך גיזרת התפקיד שלה נצבעת בבהירות.

גל חום אימהי מתוק עובר בה והיא קומצת אגרופים בנחישות. 

היא תמשיך להילחם על האהבה. המשימה הזו בוערת עכשיו בעצמותיה, ומשום מה, מציפה אותה באושר.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

3 תגובות

  1. ובעולם אחר אמא אחרת הייתה “חינוכית” והילדה כבר לא כל כך איתנו היום וודאי לא האהבה
    סיפור מקסים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן