גדול השלום

"זה באמת לא בסדר. שלא תחשבי שלא אמרתי לו מיליון פעם לפני החתונה שהוא חייב לעדכן את אשתו לאן הוא הולך ומתי יחזור, ולא להיעלם לה כמו שהוא עושה לאמא שלו. מילא אני, כבר אישה זקנה. מה זה כבר משנה אם התקף לב יהרוג אותי או לא. אבל את, את עוד צעירה. חבל עליך."
ממוצע 4.2 | 10 מדרגים

מהרגע הראשון שהיא פגשה את אמא של מנחם, היא הבינה שידידות נפש הן כבר לא יהיו. אמא של מנחם קידמה את פני הכלה המיועדת שלה בחיוך רחב ולחיצת ידיים עזה, אבל היא נראתה באופן מעורר דאגה כמו כל המורות שנזפו בשולי במשך השנים. היא לבשה חליפה מחוייטת מהסוג ששולי מעולם לא הבינה היכן רוכשים, הייתה זקופת-גב ורועמת-קול, ודיברה בחתך דיבור מדוייק ומצווה שהיה גורם לשולי לזהות אותה כמורה גם לולא ידעה שזה עיסוקה. 

עדיין, היא לא הרשתה לעצמה להיכנס לפאניקה. היא ומנחם היו בוודאות זוג משמיים, ואם אמא שלו הייתה מורה מטילת אימה במקצת היא לפחות לא הייתה המורה שלה. את תתרגלי, היא הבטיחה לעצמה, ואם לא תתרגלי, גם לא נורא. מנחם נאם בהתלהבות בפגישות על הצורך של זוגות צעירים להיות עצמאים יותר ולעמוד על שתי רגליהם: היא ניחשה שהוא לא ממש יתעקש על שבת פה-שבת שם, או בכלל על ביקורים תכופים מידי. לפיכך עשתה כמיטב יכולתה להחניק את רגשות אי הנוחות שעוררה בה נוכחותה של חמותה, וצעדה אל החופה כשחמותה אוחזת בזרועה, אבל בלי חשש גדול שחייהן מעתה והלאה יהיו שזורים יחד יתר על המידה. 

כמו הרבה נשואות טריות, שולי גילתה עד מהרה שיש מרחק-מה בין ציפיותיה לפני החתונה והמציאות בשטח. אולם מבין כל הדברים הבלתי צפויים שגילתה כזו”צית, דבר לא היה מתמיה אותה כל כך, לו ידעה עליו מראש, כמו המהירות בה החלה לנהל עם חמותה שיחות טלפון סדירות. שיחות טלפון עם חמותה היו דבר שהצליחה להתחמק ממנו כמעט לאורך כל תקופת האירוסין שלה; דווקא כאשה נשואה, להפתעתה, מצאה עצמה עורכת שיחות כאלה שוב ושוב. 

זה התחיל יומיים אחרי סיום השבע ברכות. היא חזרה מהעבודה בארבע. מנחם לא היה בבית. בטח קפץ לקניות, אמרה לעצמה. בבוקר המהם לעצמו משהו על היוגורטים שנגמרו. חיכתה רבע שעה וחצי שעה, ואיבדה סבלנות. התקשרה. הוא לא ענה.

בשעה חמש היא התקשרה שוב. ובחמש ועשרה. ובחמש וחצי. הוא לא ענה. היא חשבה שהיא יוצאת מדעתה. הסופר מול הבית שלהם. מנחה הוא התפלל כבר בצהרים: הוא דיבר איתה בטלפון כשחזר מבית הכנסת. לערבית מוקדם מידי. לאן הוא נעלם ולמה הוא לא עונה לה?

ברבע לשש היא התקשרה בוכיה לאמא שלה, שכהרגלה פטרה אותה בקוצר רוח. “באמת, שולי. מה יהיה עם החרדות שלך? מנחם הוא לא ילד קטן. אולי החליט לקנות בצרכניה אחרת, אולי פגש חבר. אולי קפץ להורים שלו. הוא יחזור. בעלים תמיד חוזרים.”

היא לא נרגעה כלל וכלל, אבל נתלתה בהצעת ‘אולי הלך להורים שלו’. לחמיה לא העזה להתקשר: בכל מקרה בשעה כזו הוא אמור היה להיות בישיבה בה הוא מלמד. אחים ואחיות שטרם נישאו לא היו למנחם. האופציה היחידה, לכאורה, הייתה חמותה.

היא לקחה אוויר כשהבינה שאין לה כל ברירה אחרת. חמותה אולי הייתה מורתית מידי ומרתיעה מידי, אבל היא גם הייתה אמא של מנחם. ואם מנחם אכן החליט ‘לקפוץ להורים שלו’, היא הייתה הכתובת ההגיונית היחידה לברר את העניין מולה.

הטלפון צלצל בקושי פעמיים כשחמותה ענתה. “כן שולי, מה שלומכם?”

“בסדר, ברוך השם,” הבליעה את המילים. “הכל בסדר, באמת, רק תגידי… אולי מנחם אצלכם?”

“מנחם? אצלנו?” פליאה נמזגה בקול הבטוח. “לא. למה את חושבת ככה?”

“חשבתי שאולי קפץ לבקר,” מלמלה במבוכה לתוך השפופרת. “חזרתי מהעבודה לפני כמעט שעתיים והוא לא היה בבית, והוא גם לא עונה בטלפון.”

מהצד השני נשמעה אנחה עמוקה. “לא עונה לטלפון, חמדתי, זה המצב הרגיל אצל מנחם.”

מהצד השני נשמעה אנחה עמוקה. “לא עונה לטלפון, חמדתי, זה המצב הרגיל אצל מנחם.”

היא לא הכירה מצב רגיל כזה, לפחות לא מתקופת האירוסין. “הטלפון שלו תקין, אני חושבת.”

“אה, הטלפון בסדר גמור. לקחתי אותו לא מזמן למעבדה כדי לבדוק.” אנחה עמוקה נוספת. “לא, מה שלא תקין זה השמיעה שלו. או התחושה שלו. או, כמו שהוא יגיד, הקליטה איפה שהוא נמצא. היכן שמנחם הולך, שם הקליטה הסלולארית נמוגה. מזמן חשבתי שצריך לעשות על זה מחקר.”

היא כמעט וצחקקה. רק כמעט. בכל זאת, עדיין לא  ידעה מה קרה למנחם. “אבל הוא יודע שאני חוזרת בארבע, והוא לא אמר לי שהוא הולך.”

“זה באמת לא בסדר. שלא תחשבי שלא אמרתי לו מיליון פעם לפני החתונה שהוא חייב לעדכן את אשתו לאן הוא הולך ומתי יחזור, ולא להיעלם לה כמו שהוא עושה לאמא שלו. מילא אני, כבר אישה זקנה. מה זה כבר משנה אם התקף לב יהרוג אותי או לא. אבל את, את עוד צעירה. חבל עליך.”

הפעם היא צחקקה לגמרי. “אני אשתדל לא לקבל התקף לב. כמה זמן לוקח לו עד שהוא עונה בדרך כלל?”

“קשה לדעת מתי חוש הזמן שלו יתעורר לחיים,” הסבירה בקדרות החמות, “אבל תהיי בטוחה שכשזה יקרה הוא יהיה בהלם שעברו יותר מעשר דקות מאז שיצא מהבית.”

החמות התגלתה כנביאת אמת. עשרים דקות לאחר מכן מנחם התקשר, מתנשם ומתנשף. “יו, שולי, מצטער – לא אחזתי מה השעה. בטח חזרת מזמן מהעבודה, לא? הלכתי לקנות לנו כמה מוצרי חלב ועל הדרך ראיתי מודעה על כולל חדש שפתחו ונכנסתי לראות מה קורה שם וכבר דיברתי עם הראש כולל… אני לא מאמין שכבר אחרי שש! אני תיכף בבית, תיכף.”

הוא תיכף היה בבית, עם יוגורטים וחלב ושוקולד אגוזים שהייתה לו התבונה לקנות, והיא השתדלה לא לרטון מידי ורק להסביר שהיא תשמח אם להבא יעדכן אותה ביציאות שלו או למצער יהיה זמין בטלפון. הוא האזין בחרטה והבטיח כל מה שביקשה, ובתמורה היא לא סיפרה לו שאמא שלו חוזה לעצמה מוות בהתקף לב בגינו.

קצת יותר משבוע לאחר מכן, היא מצאה עצמה שוב חרדה לגורלו. היה יום שישי, והיא קמה במרץ למרק את הבית לקראת השבת הראשונה שתכננו לעשות לבדם כזוג. מנחם הלך להתפלל בשבע והבטיח שיירתם לבישולים כשיחזור. היא סברה לתומה שיגיע הביתה עד תשע לכל היותר. אבל תשע וגם עשר חלפו והוא לא נראה באופק. החל מעשר וחצי היא התקשרה לטלפון של מנחם כל חמש דקות, רק כדי לשמוע ‘השיחה מועברת לתא הקולי’. באחת עשרה וחצי התקשרה בייאוש לאחיה, שגר ממש ליד בית הכנסת החביב על מנחם, והתחננה שייכנס לבדוק אם מנחם עדיין שם. הוא הלך ובדק, ודיווח כי אין לו מנחם. “אבל ראיתי אותו בבוקר, הוא התפלל במניין שלי,” הוא ניסה לעודד. 

היא סרבה להתעודד: “מתי המניין הסתיים?”

“בשמונה וחצי בערך. אני יצאתי אז, אבל אולי הוא נשאר לקרא שניים מקרא ואחד תרגום ואז יצא.”

“זה לוקח שלוש שעות?”

“לא ממש,” נאלץ האח להודות. ברקע דבריו, היא יכלה לשמוע סירנות. 

“מה קורה שם? אמבולנסים?”

“כן, אבל לא פה, בצומת כמה דקות מכאן… תפסיקי לדאוג, שולי. הוא בטח לומד בבית כנסת אחר או עושה קניות.”

היא ניתקה, ייאושה גדול מתמיד. מנחם איננו ויש אמבולנסים בצומת – בטח שוב נזכר במאוחר מה השעה, רץ הביתה ונפגע מרכב חולף. במקום שבת בבית שלה היא תקבל שבת בבית חולים, במקרה הטוב. שקלה לרוץ בעצמה לצומת, אבל הניחה שעד שתתלבש ותצא לשם, זירת האירוע כבר תפונה. 

האורז נשרף על הגז בעודה מתחבטת מה לעשות, המשקולת על חזה כמעט ולא מאפשרת לה לנשום. ההורים שלה לא יקחו אותה ברצינות. מי כן? התשובה הופיעה במלוא צלילותה במוחה. היא נטלה את הטלפון הנייד מהשולחן והתקשרה לחמותה.

אמא של מנחם הבינה עד מהרה את חומרת הסיטואציה. “אבל אח שלך באזור – הוא לא יכול היה ללכת לבדוק מה קורה בצומת?”

“הוא חושב שאין מה לדאוג,” בכתה שולי. “הטלפון שלו לא זמין מהבוקר וגם זה לא נראה לו מדאיג.”

“שום דבר לא מדאיג גברים,” הבהירה לה חמותה. “אני לא אשכח את הפעם שמנחם יצא לטיול בצפון – שלא תחשבי שהרשיתי, אבל הוא כבר היה בן תשע עשרה ולא שאל אותי, ולצערי אבא שלו סירב לאיים עליו בשלילת דמי כיס. הוא הבטיח שיחזור עד חצות. בארבע לפנות בוקר הוא עוד לא היה בבית והסוללה שלו בטלפון נגמרה. אני גמרתי את ספר התהילים פעמיים בלילה הזה, אבל אבא של מנחם? הוא הלך לישון כרגיל. אמר שאם לא שמענו שקרה משהו אז הכל בסדר… ובסוף אני צדקתי, כי חבר של מנחם התייבש והם התעכבו כי היה צריך לקחת אותו לבית חולים.”

“הוא לא נזכר שצריך להתקשר לעדכן אותך?” אפילו בתוך המצוקה הנוכחית, שולי הצטמררה מהסיפור.

“הו, הוא נזכר בהחלט – בעשר בבוקר למחרת, דקה אחרי שנכנס הבייתה וראה אותי בוכה עם התהילים. אבא שלו, שיהיה לך ברור, הלך כרגיל לישיבה.”

באמצע הצמרמורת השנייה שלה, הדלת נפתחה. מנחם הופיע בדלת צוהל, אוחז את תיק הטלית והתפילין שלו מתחת לזרוע אחת, וזר פרחים ביד השניה. “הוא הגיע,” אמרה שולי לטלפון. 

“חסדי השם. תשאלי אותו אם הוא שם לב מה השעה.”

שולי לא שאלה מה השעה. במקום זאת, ברגע שהשיחה נותקה, היא לקחה את הטלפון שלה אל מנחם והראתה לו את מספר הפעמים שניסתה להתקשר אליו. 

“לא שמעתי כלום!” הוא מחה. “העברתי את הטלפון לשקט כשנכנסתי להתפלל שחרית!”

“התפילה הסתיימה מזמן!”

“כן, אבל שכחתי להחזיר אותו למצב הרגיל. ובסך הכל התעכבתי בשביל שניים מקרא, ואחרי זה קפצתי לראות כאן מכירה של כסאות זולים – כמה זמן נשאר עם הכיסאות של כתר? ורציתי להביא לך פרחים… לא חשבתי שתחפשי אותי ככה.”

“אמרת שתבוא מיד אחרי התפילה לעזור לבשל!”

“בסדר, בסדר, עוד לא שתים עשרה. אני מוכן לבשל את כל השבת. אל תדאגי. יש לנו זמן!”

“אתה תצטרך לבשל את כל השבת,” היא עדכנה. “מה שהכנתי עד עכשיו נשרף כי לא הייתי מרוכזת מרוב דאגה.”

הוא שם את הפרחים הזנוחים בצנצנת ומלמל משהו על נשים היסטריות, והיא הלכה לחדר השינה לנקות ברוגז את החלונות. אבל הם היו זוג צעיר וטרי עדיין, ואזהרות ההדרכה שקיבלו עוד היו רעננות בראשיהם. עד כניסת שבת, לפיכך, הם התפייסו. מנחם הבטיח שלעולם לא יצא יותר מבית הכנסת בלי להחזיר את הטלפון למצבו הרגיל. שולי התפעלה באיחור מהפרחים. השלווה שבה לבית – לעת עתה.

מנחם הבטיח שלעולם לא יצא יותר מבית הכנסת בלי להחזיר את הטלפון למצבו הרגיל. שולי התפעלה באיחור מהפרחים. השלווה שבה לבית – לעת עתה.

השנה הראשונה שלהם הלכה והתקדמה, עם אתגרי שנה ראשונה רגילים לצד אתגר ‘איפה מנחם’. מנחם באמת השתדל, אבל שולי עדיין נטתה להתקפי פאניקה בכל פעם שאיחר לחזור ולא ענה לטלפון. לפחות פעם בחודש מצאה עצמה שופכת את ליבה בעניין לחמותה, הדמות היחידה, כך נראה לה, שיכלה להזדהות איתה.

היא הייתה שמחה יותר, כמובן, למצוא דמות אחרת כזו. היא וחמותה עדיין לא היו חברות נפש. למעשה, נדיר היה שביקור אצל הוריו של מנחם לא כלל אי הבנה כלשהי, ומכל שבת שבה התארחו אצלם חזרה בהרגשה נעלבת שחמותה מדברת אליה כדבר סגנית מנהלת אל תלמידה בעלת כוונות טובות אבל לא חכמה במיוחד. אלא שכל תחושות הטינה הללו נדחקו לצד בפעם הבאה שנעלמו עקבותיו של מנחם. בעיתות המצוקה האלה לא עמדו לה בני משפחתה שלה (‘איבדת אותו כבר אלף פעמים, למה את עדיין מתרגשת מזה?’) גם לא חברותיה (‘ככה זה כל הבעלים’). חמותה הייתה היחידה שתמיד נהגה בה באמפתיה עמוקה, הקשיבה לה עד הסוף, ואף העלתה זכרונות מסמרי שיער על כל מה שסבלה היא עצמה תחת ידיו של הבן-שלא-עונה-לטלפון.

 אם בכך לא היה די, עם השנים מילאה החמות גם תפקיד אקטיבי יותר באיתורו של מנחם, ושולי המבועתת ברכה אותה על כך. כשנעלם בטיול לצפת – הפעילה החמות את קשריה המקומיים בניסיון להתחקות אחריו. כשנסע להתפלל בכותל ולא ענה לטלפון, היא טרטרה את המשטרה לבדוק האם נרשמו אירועים חריגים בעיר העתיקה. באחת ההיעלמויות הטראומתיות ביותר לשתיהן, כשמנחם טס לאומן ולא יצר קשר יותר מעשרים וארבע שעות, היא אף הגיעה בכבודה ובעצמה לתמוך בשולי המתעלפת-למחצה, ולא הרימה גבה כשראתה אותה, למרות מצבה העגום, שוטפת את הסלון. למעשה, היא עטתה כפפות ומיהרה לצחצח את המטבח. “את צודקת, חמדתי. אם חס ושלום חס ושלום, לפחות שהבית יהיה נקי.” וכך התארגנו שתיהן בהבנה משותפת למלאך המוות, עד שבא הרוג ברגליו (‘הקדימו לנו את הטיסה’) וקלקל להן את ההכנות לשבעה. 

לזכותו של מנחם ייאמר שהוא לא היה אדיש למהומות שעוררו ההעלמויות שלו מהרדאר. אם בימי נעוריו סבר פשוט שהתברך באם פולניה עם מידה גדושה של צלקות-דור-שני-לשואה, וכי כל אשה אחרת הייתה יודעת שניתן לסמוך עליו וממשיכה לישון בלילה גם אם לא ברור היכן הוא ומתי ישוב, חוויית הנישואים לימדה אותו אחרת. גם אם רצה להאמין ששולי מגזימה, התברר לו שלהתעלמות מהגזמותיה יש אי-אילו מחירים כבדים שאימו לא גבתה ממנו. הקש ששבר את גב הגמל היה אחרי פרשיית אומן, עת אושפזה רעייתו בחשש ללידה מוקדמת. הרופאה שטיפלה בה קראה לו לשיחה והבהירה במבט רב משמעות עד כמה חשוב לשמור על שלוותה של שולי. אחוז רגשות חרטה, הוא הלך וקנה מכשיר טלפון נוסף, וכיוון אותו לצלצל בקול מרעיש אוזניים במיוחד. מאז והלאה התהלך תמיד עם שני מכשירים, תחת שני ספקים שונים: והיה אם תוכה הקליטה של פלאפון, והיה רמי לוי לפליטה. הוא חדל מלכבות את הטלפונים בבית הכנסת והסתפק בהנמכת צלצולם, וכמעט כל פעם כשחרג מסדר היום הרגיל שלו, זכר להתקשר לשולי ולעדכן אותה מראש.

ככל שהלך מנחם והשתפר בענייני זמינות ועדכונים, כך הלכה והתדרדרה מערכת היחסים של שולי עם חמותה. שוב לא הייתה להן סיבה טובה לשוחח בהבנה הדדית לפחות פעם בחודש. שולי לא קישרה בין הדברים, אבל היא כן הרגישה חוסר סבלנות הולך וגובר כלפי חמותה והליכותיה. מנחם, שתמיד ידע שהיחסים בין אימו ואשתו לא אידיאליים אבל גם לא קטסטרופליים, התקשה להבין מה פשר השינוי ומדוע שולי מתלוננת יותר מתמיד על אימו. אולם אחרי כמעט שנה כזו, למרבה המזל, התרגש עליהם סיפור בר המצווה של ישראל מאיר, והעניק לו הארה חדשה.

ישראל מאיר היה הבכור בנכדים, בן שנולד אחרי שרשרת ארוכה של נכדות שסיפקו שעשוע לרוב אבל לא הזדמנויות לאירועים בקנה מידה של בר מצווה. שמחת הגיעו למצוות נחגגה לפיכך ברוב הדר והתרגשות. שולי, שציפתה כמו כולם לאירוע, חזרה ממנו קמוצת-שפתיים וחוורת-לחיים. מסיבות חינוכיות סכרה את פיה עד שהשכיבו את הילדים לישון בבית, אך לאחר מכן פרצה ממנה הלבה כולה על ראשו של מנחם. אירוע מושלם, הוא אומר? זו אולי הייתה החוויה שלו בעזרת הגברים, לא החוויה שלה. היא נאלצה להתמודד עם אימו היקרה, שרמזה כי השמלה שלה איננה חגיגית מספיק לאירוע, שאלה אותה בטון רב משמעות איפה היא מסרקת את הפאה שלה, ואף אמרה בגלוי שכבר הגיע הזמן להחליף את כיפת השבת של ברוכי. אה, וגם לקחת אותו לאבחון אצל מרפאה בעיסוק. 

“וכשטובי אכלה את הגלידה היא העירה לה שהיא אוכלת בכפית הלא נכונה!” שצפה שולי לסיום. “כשאני יושבת לידה ואוכלת את הגלידה באותה כפית ממש! היא העירה לי, בעצם, אתה מבין? אחרי כל השנים האלה, היא עדיין מתייחסת אלי כמו ילדה!”

מנחם ניסה את כל השיטות הנקוטות בידו להרגיע את זעפה של אשתו על אימו. הזכיר את התרגשות הערב שבוודאי בלבלה אותה. טען בתוקף שהיא מעריכה את שולי בכל מאודה ואף תמיד אמרה לו זאת. הבטיח שהשמלה שלה הייתה מושלמת. נשבע שהוא עצמו לא יודע באיזה כפית צריך לאכול גלידה. דבר לא עזר הפעם. שולי הצהירה ‘אני עם אמא שלך סיימתי’, והלכה לישון כשעשן עוד מתמר מאוזניה. 

יום המחרת לא הביא הקלה. שולי הייתה סרה וזועפת בכל התייחסות לבר המצווה. כשהזכיר בצהרים בדרך אגב שאין צורך לקנות סלמון טרי השבוע מאחר והם מתארחים אצל הוריו בשבת, היא נעצה בו מבט זועם. “לא יודעת איפה אתה מתכוון להיות בשבת, אבל אני אהיה פה.” 

כשהזכיר בצהרים בדרך אגב שאין צורך לקנות סלמון טרי השבוע מאחר והם מתארחים אצל הוריו בשבת, היא נעצה בו מבט זועם. “לא יודעת איפה אתה מתכוון להיות בשבת, אבל אני אהיה פה.” 

מרוב תוגתו ותסכולו על הפלונטר החדש, יצא מנחם לכולל הערב כשהוא מבצע חטא שמעולם לא נכשל בו עד היום: הוא הותיר אחריו בבית לא פלאפון אחד אלא את שניהם. אם לא די בכך, הוא לא חש בחסרונם של המכשירים. אחרי סדר ערב ותפילת ערבית, החליט לצאת לצעדה ארוכה, בתקווה שזו תרענן את מוחו ותעניק לו רעיונות חדשים. כשסיים את הצעדה עבר ליד בית כנסת בו מסר שיעור באותו ערב רב מוכר, והחליט להיכנס. מוטב יעניק לשולי ערב שקט. אם היא צריכה אותו היא יודעת איך להשיג אותו.

רק כשהשיעור הסתיים, בעשר וחצי בערב, עלתה לפתע במוחו המחשבה שדממת האלחוט ממנה נהנה עד עתה הייתה יוצאת דופן בהחלט. הוא מישש בפחד את כיסיו, חושש לגלות שבבית הכנסת אין קליטה לא לפלאפון ולא לרמי לוי, וגילה כי גרוע מכך התרחש: הוא מסתובב כבר כמעט שבע שעות בלי טלפון, בלתי ניתן להשגה!

את החזרה הביתה עשה במהירות שיא ובנשימה טרופה. אם שולי זעמה לפני ההיעלמות האחרונה הזו, הוא לא רצה לנחש באיזה מצב רוח ימצא אותה עתה. 

פניה היו שטופות דמעות כשפתחה לו את הדלת, אבל בידה אחזה את הטלפון האלחוטי. “הנה הוא,” יבבה אל תוך האפרכסת. 

הטקס הזה, מוכר ככל שהיה למנחם, הלם בו לפתע באופן שונה מהרגיל. העובדה שאימו ושולי נהגו לשבור את ראשיהן ביחד בשאלה לאן נעלם הייתה דבר שהוא לקח כמובן מאליו עד עתה; מה לעשות ואתרע מזלו להיות מוקף תמיד בנשים דאגניות להחריד. עדיין, הוא התקשה להאמין שגם הערב – דווקא הערב – זכה מנהג זה לשידור חוזר.

“זו אמא שלי?”

“כן, והיא חושבת שכדאי שתלך לבדוק תפקוד קוגניטיבי אצל רופא! איך קורה שבן אדם שוכח לא טלפון אחד, אלא שניים?”

“אני יודע,” אמר ברוח נמוכה. “מצטער.”

“ושוכח לעדכן אותי שתאחר!! הכולל הסתיים מזמן!!”

“אני יודע,” דקלם שוב, מכפיף את ראשו בפני זעמה. “את צודקת לגמרי. צודקת.”

למרות כל התנצלויותיו, שולי הלכה לישון בחרי אף. אולם אחרי שנותר לבטח לבדו במטבח הנטוש, מנחם שפת לעצמו כוס תה צמחים והתיישב להרהר באירועי הערב. את המסקנה שהגיע אליה העמיד בניסוי מדעי למחרת בבוקר, כשהזכיר שוב את הסלמון הטרי לשבת.

 “טוב, נו, זה לא דחוף,” אמרה שולי בקוצר רוח, מכפתרת את הסוודר של ברוכי. “ממילא בשבת אנחנו אצל ההורים שלך.”

**

מאז אותו ערב מסעיר, מנחם לא שוכח שוב את שני הטלפונים שלו בבית. הוא גם מתאמץ באמת לא רק להאמין שהוא זמין, אלא גם לבדוק אקטיבית מפעם לפעם האם שולי חיפשה אותו. עדיין, פעם בחודש וחצי-חודשיים, הוא מקפיד לסטות במקצת מלוח הזמנים שלו. הוא חוזר באיחור-מה מכולל הערב, משחרית של יום שישי או ממסע קניות, ומנתק את הטלפון שלו בדרכו חזור. 

כשהוא מגיע הביתה, הוא כבר יודע מה יפגוש: שולי, זעופת פנים, משוחחת בטלפון עם אימו. כשהוא מופיע הן נפרדות באנחות כבדות, תוך איחולים הדדיים שבריאותן תשרוד את הלחץ בקיומם של גברים רחפניים בחייהן. שולי מתפנה אז לומר לו את דעתה עליו, והוא מקבל באהבה את כל הרוגז, ההאשמות, וטריקות דלת חדר השינה. אחרי הכל, הוא יודע, גדול השלום.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן