אולי נחומי כבר יודעת

כשנחומי כץ נעתרה להפצרותיה של אמה שתלך ‘לדבר עם מישהי’ נחומי לא באמת התכוונה לשתף באמת פעולה עם הרעיון. לא התכוונה לדבר, לא התכוונה לשתף, בעיקר לא התכוונה לשפר שום דבר בחייה. ולא שלא היה מה. אמנם חיים די קצרים עד כה אבל בהחלט טעוני תשפורת. או כפי שאמרה לה רחלי בהמשך, צ’מעי – ככה רחלי מדברת – צ’מעי. אין ספק שאת מאלה שהתחילו לסחוב מגיל צעיר. אחר כך הסבירה, יש כאלה שמתחילים לסחוב מאוחר, יש כאלה שמתחילים לסחוב מוקדם, אנחנו יכולים רק לקוות שיש פה איזשהו איזון ושאלו שהתחילו לסחוב מוקדם סוחבים פחות אחר כך. וכשרחלי אומרת לסחוב, היא מתכוונת ל’פעקעל’. השק של הצרות שלטענתה עוד לא פגשה אחד שאין לו כזה. נחומי לא האמינה.

יש אנשים שאין להם ‘פעקעלאך’, טענה, אבל רחלי רק כיווצה את שפתיה כמו שעשתה תמיד כשחשבה על משהו לעומק ולא השתכנעה. אני לא בטוחה. אני לא מכירה אותם, עוד לא נתקלתי.

בטח לא נתקלת! אמרה נחומי, הרי לפה מגיעים רק הסוחבים.

רחלי גיחכה.

נחומי גיחכה.

והיה כזה רגע בחדר. מהרגעים שגרמו לנחומי כץ שמלכתחילה לא הייתה מעוניינת לבוא, לשתף או לדבר, לבוא ולא לרצות ללכת. וככה היא מגיעה מתחילת הקורונה. עד היום בו אמרה לה רחלי, צ’מעי. כי ככה כזכור היא מדברת, צ’מעי, אולי נתחיל לצמצם לאחת לחודש? וכשראתה את הבעת ההתנגדות על פניה של נחומי, ניסתה: אחת לשבועיים?

את זורקת אותי? נחומי ספק נעלבה ספק הוחמאה, ורחלי, במשיכת כתפיים, פייסה: אני יודעת שזה נגד האינטרס הכלכלי שלי אבל כשצריך צריך וכשלא צריך, לא צריך. ואת יודעת מה אני חושבת על מבחן האיכות של קשרים. כן, נחומי כץ ידעה. רחלי חשבה שמבחן האיכות של קשר הוא לא בצורך להישאר ביחד אלא ביכולת להיפרד. קשר טוב הוא קשר שלא חייב להחזיק ידיים. ככה רחלי מדברת.

לקח לקשר הזה זמן להפוך לכזה שלא זקוק להחזיק ידיים. רחלי שרדה בגבורה (אולי בחוסר ברירה) את תקופת טבילת האש. נחומי משכה לתוך החדר את הניכור מהבית. לא כלפיה, אלא שלה כלפי אמה ואחותה היחידה. הייתה נכנסת, מסודרת מאוד, מסורקת למשעי, תיק תואם, נעליים במצב מעולה ותכשיט. מתיישבת, מישירה מבט ושותקת.

רחלי הייתה זוקפת גבות בתמיהה.

בהתחלה הייתה נחומי כץ זוקפת גבות בחזרה, אחר כך הייתה מגחכת בחוסר רצון ומטיחה, מה?!

ורחלי מבררת, מה.

אין לי על מה לדבר וגם לא בא לי לחפור עכשיו.

על זה הייתה משיבה רחלי, בדרך כלל, מ’סתומרת אין על מה לדבר? תמיד יש על מה לדבר. ומי אמר שצריך לחפור?

משם זה כבר היה מתפתח ותמיד, איכשהו, בדיוק כשחמישים הדקות עמדו להסתיים, השיחה הייתה בשיאה ונחומי ממש אבל ממש לא רצתה שתגמר.

ובגלל שלא רצתה שתגמר, הייתה שומרת על קשר עין מתמיד עם השעון, ככה שחמש דקות לפני הזמן, היא היתה זו שמודיעה לרחלי, יש לנו עוד חמש דקות. וכשהזמן תם, היא היתה זו שעוצרת את רחלי, לפעמים באמצע משפט, ואומרת, זהו. הזמן שלנו תם.

ובגלל שלא רצתה שתגמר, הייתה שומרת על קשר עין מתמיד עם השעון, ככה שחמש דקות לפני הזמן, היא היתה זו שמודיעה לרחלי, יש לנו עוד חמש דקות. וכשהזמן תם, היא היתה זו שעוצרת את רחלי, לפעמים באמצע משפט, ואומרת, זהו. הזמן שלנו תם. כמו כן, הייתה מקפידה לשלם אחרי כל מפגש, וגם בודקת את הקבלה. כאילו אם היא תהיה זו שתזכיר שהקשר מוגבל ואף כרוך בתשלום, יקל עליה.

מי אמר שאני בכלל רוצה להתחתן?! אמרה נחומי כץ באחת מהפגישות, אחרי שרחלי שאלה מה קורה עם אמאמונחומי ישר ענתה, אמא זה שידוכים. כל מה שמעסיק אותה זה שידוכים שידוכים שידוכים. ואולי אני בכלל לא רוצה להתחתן? איך אדע אם אני יכולה לחיות עם בן?

רחלי, כמו תמיד בצמתים כאלה, בחנה את רגליה שהתארכו אל מתחת לשולחן הזכוכית שבין שתי הכורסאות, ואי אפשר היה לדעת אם עצב או דאגה ניבטו מפניה. אחר כך אמרה, שאלה טובה. וזו הייתה בדיוק הנקודה שאתגרה את נחומי. מתחה אותה כמו קפיץ. שום דבר לא גרר מהאישה הזו תגובה צפויה. הלו! הרגע אמרתי שאולי אני לא רוצה להתחתן! גם כשספרה לה שבטיול לאמריקה נכנסה במפגיע למסעדה לא כשרה לא הגיבה רחלי כצפוי.

אני שונאת שנכנסים לי למרחב האישי, הסבירה נחומי. שונאת  אורחים. אפילו חברות אף פעם לא הזמנתי לישון. איך אדע אם אוכל לחיות בבית אחד עם אדם זר. ועוד בן.

אחרי קצת זמן אמרה רחלי, ככה בזהירות ועם סימני שאלה, שמעניין איזה חלק יש לפגיעה בהסקת המסקנה הזותי. ככה רחלי מדברת, הזותי.

נחומי שאלה, איזה מסקנה. ורחלי ענתה, המסקנה ש’אולי אני לא יכולה להתחתן’.

נחומי חשבה, זה לא מה שאמרתי אבל שתקה כי כשהיא אומרת ‘איך אדע’ אולי לזה היא מתכוונת.

יש פרוטוקול לא כתוב כזה, את מיבינה? ככה רחלי, משחקת במילים בכיף שלה, ‘כאילו אם נפגעתי, סימן שאני לא כשירה’.

**

יום אחד נכנסה נחומי כץ והודיעה שעשתה את זה.

רחלי נשכה חצי שפה, הנהנה לאט ואמרה, הבנתי. אחרי כמה דקות אמרה, לא הבנתי. תרצי להסביר?

נחומי נמצאה עדיין בשלב הראשוני המנוכר של הפגישה ביקשה לדעת מדוע אמרה ‘הבנתי’ אם לא באמת הבינה.

רחלי גיחכה והודתה כי הבינה חלקית.

נחומי ביקשה לדעת איזה חלק ורחלי אמרה, הבנתי שעשית משהו שלא רצית, שאולי חשת שאני לא רוצה בו, ובטח משהו שאמא לא היתה רוצה שתעשי.

ונחומי כץ נאנחה, פרשה ידיים כמוכנה להכל. קניתי טלפון לא כשר.

אחרי שנחומי זורקת רימוני הלם כאלה בחדר משהו מתעורר בה, עיניה מצטמצמות מעט ושפתיה מתעקמות לחצי חיוך קנטרני. היא עוקבת אחרי רחלי נמוגה אל מאחורי הפנים שלה, מאחורי המשקפיים. איך יוצאים ככה מהבית בלי טיפת איפור? משהו להסתיר את הקמטוטים, את מה שקורה שם באיזור העיניים. היא עוקבת אחרי אצבעותיה של רחלי על סנטרה המרובע החצוי, ממוסגרת כולה בתוך פאה לא רעה שממזערת נזקים.

והעיפו אותי מהסמינר.

ורחלי, לא יצא ממנה שום דבר מהלחץ שנאחז לה בכתפיים, מהמועקה שקפצה לאיזור שמתחת לגרון. התייחדה עם המידע ועם רגליה, מקפלת אותן מתחת לכסא. לא תמיד הסתירה את הכאבים שהסבה לה הישיבה הארוכה או את פכירת האצבעות ביסודיות כשהגיעה העת, והכי השתגעה כשמשקפיה, אותם הייתה מסירה ומרכיבה בלי הגיון וסדר, הסתבכו לה בשיער. ההצלחה של המטופלת זו ההצלחה שלה. הכשלונות שלה – גם הן שלה. לקנות טלפון לא כשר ולעוף חודשיים לפני שמסיימת סמינר זה חתכת מפולת.

ההצלחה של המטופלת זו ההצלחה שלה. הכשלונות שלה – גם הן שלה. לקנות טלפון לא כשר ולעוף חודשיים לפני שמסיימת סמינר זה חתכת מפולת.

נשענה על מסעד הכורסא והנהנה לאט, ‘שומעת’.

נחומי צחקה בעצבנות, ומה? מה את אומרת.

רחלי חייכה לרגע והרצינה. מה אני אומרת… איך את? זה מה שחשוב, לא מה אני אומרת.

נחומי אמרה שהיא שלמה עם זה.

רחלי עשתה פרצוף של ‘וואו’ ואולי אפילו אמרה ‘יפה’. שלימות פנימית זה דבר מוערך. רחלי סבורה שאי אפשר לחוש שלימות עם דבר רע.

אחר כך ביררה איך נחומי מרגישה מול ההפסדים. של התעודה. של הכסף שהושקע. נחומי הכירה לה טובה שלא הוסיפה, ‘של השם שלך’ ואמרה שבאמת חבל על הכסף וגם על התעודה. אבל היא לא הייתה מאושרת שם ושמאז שהועזבה היא חשה הקלה. ורחלי שוב עשתה פנים של ‘וואו’ ואמרה יפה.

את אמורה לצעוק עלי. הזכירה נחומי כץ וידעה שרחלי תצחק.

איך אמא עם כל הסיפור הזה?

נחומי אמרה, היא לא עשתה עניין גדול, אבל די ברור שהיא לא מאושרת.

רחלי הנהנה לאט  ונחומי הזכירה שזמננו תם. וכשליוותה את נחומי לדלת אמרה, מגיע לה צלש לאמא הזותי שלך, ואז הצטערה שאמרה את זה כי אולי זה ירגיז אבל נחומי רק חייכה ומשכה כתפיים.

**

נושא ה’מי אמר שאני בכלל רוצה להתחתן’ עלה עוד פעם.

נחומי כץ ביקשה להבין, איך יודעים.

איך אדע שאחת שעברה כאלה דברים תוכל לחלוק חיים עם מישהו ועוד גבר. שנה מחוץ לסמינר, רשומה במוסד חיצוני, וכבר ידעה להשתמש במילים כאלה.

רחלי אמרה שדברים כאלה אי אפשר לדעת עד שיש להם שם, צורה ותוכן.

נחומי ביקשה הסבר ורחלי פסקה, אי אפשר לדעת אם אני אוהבת משהו או לא אוהבת משהו, יכולה משהו או לא יכולה משהו, עד שיש למשהו הזה שם צורה ותוכן.

ונחומי כץ אמרה, כן המפקד!

לפני כמה שבועות הגיעה נחומי ועל פניה הבעה חדשה. הייתה גם הטיה מוזרה, משתאה, אולי מובכת, של הצוואר לכיוון הכתף.

כשנתקלה בבעיה במתמטיקה  הציעה לה חברה מהלימודים להעביר את הבעיה לאחיה, בחור חסידי כמו רחלי, חובב מתמטיקה כמו רחלי, שלא העיף את עצמו מהישיבה אבל כבר בוחן אופציות להשלמת פערים בלימודי חול.

מפה לשם משהו קיבל פרצוף ותוכן וההבעה החדשה והטיית הראש הנבוכה כלפי הכתף סיפרו שאולי נחומי כבר יודעת.

להדפסה