ומותר לא לאהוב

אהרן אוכל מטרנה, היא חושבת, ואמא שלו מודאגת מזה שהיא נראית זוועה ואין לה בגדים ואין לה עבודה. "כואבת לו הבטן כי את מאכילה אותו ביציקת בטון," הסביר לה הרופא החביב בקופת חולים בשבוע שעבר. היא לא רק היתה צריכה להפסיק להניק. היא היתה צריכה לתת אותו לאומנה וזהו.

פעם, בעולם אחר, היא לא היתה כל כך עייפה.

אהרן בוכה. הקולות חוצבים דרך להכרתה המעורפלת קמעא. היא מנסה להיזכר מה משמעותם. בכי. רעב. אכל לפני שעתיים. אסור להאכיל עדיין שוב. הכל בגלל שאת לא מיניקה. טיטול? הטיטול שלו היה יבש לגמרי לפני שתי דקות. או אולי עבר זמן רב יותר? אולי היא נרדמה ולא שמה לב? מתכופפת שוב לעריסה. בודקת. יבש.

אהרן עדיין בוכה. תינוקות צריכים להיות הרבה על הידיים, אמרה לה אמא של אברימי בשבת. עד גיל שלושה חודשים זה פשוט שליש רביעי של ההריון. הם צריכים להיות על אמא. אבל מקודם הוא היה על הידיים שלה וכמעט נפל כשהיא כמעט נרדמה. היא שמה אותו בחזרה בעריסה ושתתה קפה שחור, אבל היא עדיין לא בטוחה לגמרי שהיא ערה.

צובטת זרוע אחת. סימן אדום זועף מחזיר לה מבט. היא ערה. לא מרגישה כאב, אבל ערה.

מרימה את אהרן, מחבקת אותו אליה. צריך לחבק תינוקות. הם לא אשמים שהם כאלה מעצבנים. מתיישבת בעומק שמיכת הפוך במיטה, ואז נבהלת וקמה. הפוך נעים וחם. היא תירדם. אהרן עלול ליפול. כמו שכמעט נפל מקודם. כמו שנפל ממש בשבוע שעבר והם נסעו למיון ובילו שם חצי לילה ואמא של אברימי התקשרה כל חצי שעה לשאול מה קורה. ולמחרת היא היתה כל כך מטושטשת שניסתה לחתוך סלט לאברימי לארוחת הצהרים (אם אין אוכל מבושל, לפחות יהיה אוכל בריא), וחתכה לעצמה כמעט חצי אגודל בטעות. אברימי רצה שילכו שוב למיון אבל היא סרבה בתוקף. אני עם תפרים גמרתי. הסתפקה בחבישה של האחות במרפאה השכונתית. מה כבר יכול להיות? האצבע תחלים בסוף. או שלא. יש לה עוד תשע.

אהרן עדיין בוכה והיא מתהלכת אתו בסלון, מנסה לשיר לו שירים. מקפידה להתרחק מארון הספרים. משובצות שם שתי מראות. איך יכול להיות שהיא חשבה פעם שזה רעיון עיצובי טוב? מקיפה במעגלים את שולחן האוכל. אמא שלה תמיד היתה שרה שירים לתינוקות בוכים. שירי סעודה שלישית, היא קראה להם. מזמור לדוד, שפכי כמים לבך. לב טהור ברא לי אלוקים. אצל אמא זה תמיד עבד טוב. הזמר הרך היה מרגיע, משרה שקט מבורך. אפילו מרדים את הקטנטנים. אצל אהרן היא לא הבחינה עד עתה באפקט הזה, אבל אולי הוא גדל. בכל זאת כבר בן שישה שבועות. היא מהדקת את אחיזתה בו ומתחילה לשיר ‘שפכי כמים לבך’, ומגלה לחרדתה שמגרונה בוקעים רק שברים צרודים. הצטננות? תופעת לוואי של עייפות? היא הבטיחה לגברת מושייב שיהיה מה שיהיה, היא תקצר את חופשת הלידה שלה ותופיע בבית הספר בעוד חודש כדי לאמן את בנות כיתה ו’ למסיבת בת המצוה שלהן. אבל מי שמע על מאמנת מקהלה שלא יכולה לשיר?

היא הבטיחה לגברת מושייב שיהיה מה שיהיה, היא תקצר את חופשת הלידה שלה ותופיע בבית הספר בעוד חודש כדי לאמן את בנות כיתה ו’ למסיבת בת המצוה שלהן. אבל מי שמע על מאמנת מקהלה שלא יכולה לשיר?


מפתח מסתובב בדלת. אברימי נכנס. מוצא את אהרן בוכה ואותה בוכה אתו. מזל שהוא כבר רגיל.

“אני לא אוכל לאמן את המקהלה, והבטחתי לה!” הדמעות זולגות על החלוק שלה. הוא כחול ומוכתם. לפני שנה הוא היה חדש. הבוקר הוא לפחות היה נקי. מאז אהרן הספיק לפלוט עליו פעמיים.

“איזו מקהלה? את בחופשת לידה!” הוא ניגש למטבח, מבצע את הרוטינה שהתרגל אליה מאז הלידה. מוציא פרוסות לחם קפואות, מפשיר בטוסטר. מחפש ביצים לחביתות. היא שולחת אותו לכולל כל יום, לא מוותרת. מספיק שחלו שני שינויים עיקריים בסדר היום שלו מאז הלידה: סדר ג’ בבית כדי שיוכל לשמור על אהרן, וויתור על ארוחת צהרים מבושלת.

“הבטחתי למנהלת מושייב! אם אני לא אאמן השנה את המקהלה הם בחיים לא יתנו לי עוד צ’אנס! אבל אני צרודה ואפילו אהרן לא רוצה לשמוע אותי שרה. תראה איך הוא בוכה.” אבל אהרן, בוגדני שכמותו, הפסיק לבכות בינתיים. רק היא עדיין בוכה.

אברימי לוקח ממנה את אהרן. “את רעבה? “

מנענעת ראשה לשלילה. היא אכלה היום? שני ביסקוויטים אחרונים מהחבילה של פתיבר עם הקפה של שש בבוקר, בננה עם הקפה של עשר בבוקר, שום דבר עם הקפה ששתתה לפני שעה, כשאהרן כמעט נפל לה מהידיים. אבל היא בהחלט לא רעבה.

שני ביסקוויטים אחרונים מהחבילה של פתיבר עם הקפה של שש בבוקר, בננה עם הקפה של עשר בבוקר, שום דבר עם הקפה ששתתה לפני שעה, כשאהרן כמעט נפל לה מהידיים. אבל היא בהחלט לא רעבה.


“אולי תלכי לישון,” הוא מציע. “עכשיו אני פה, ואהרן רגוע”.

“הוא צריך לאכול.” היא מצביעה על קופסת המטרנה שעל השיש.

“אני אכין לו בקבוק. לכי לישון”.

הולכת לאִטה לחדר, מנגבת שיירי דמעות בשרוול החלוק. על המיטה שלה תלולית של שמיכות, הסדין מוסר בחציו, ותכולת סל כביסה מפוזרת על המיטה של אברימי, מחיפוש הגרביים שלו הבוקר. היא לא תירדם ככה. כלומר, היא לא תירדם בכל מקרה, אבל בוודאי לא ככה. מרימה את השמיכות ומקפלת. מסדרת את הסדין. אוספת חזרה את הבגדים לסל הכביסה. לקפל אותם אין לה כוח. אולי אחר כך. הסדין בעריסה של אהרן מוכתם: הוא פלט גם עליו. מסירה אותו, הולכת לארון ומחפשת סדין אחר. לא מוצאת. מתייאשת. מתיישבת על קצה המיטה ומסתכלת על העריסה. לאהרן אין סדין. ולה לא תהיה עבודה. מאמצים של שנתיים שנמוגו בגלל שהצטרדה. בחיים היא לא הצטרדה. מצד שני, עד אהרן היא גם בחיים לא ילדה תינוק.

הטלפון הנייד מצלצל. אחרי הלידה היא העבירה אותו למצב שקט, אבל אחרי שלושה שבועות אמא של אברימי התלוננה שהיא אף פעם לא עונה, ואחרי ארבעה שבועות היא גילתה בתיבת המייל הודעה קצרה מהמנהלת מושייב, ובה היא מביעה פליאה מנומסת על כך שהיא אף פעם לא זמינה. אני מקווה שהתאוששת כבר מהלידה, היא כתבה. באותו יום היא החזירה את הטלפון למצב הרגיל. היא לא יכולה להשאיר את הטלפון על מצב שקט לנצח רק משום שלעולם היא לא תתאושש מהלידה.

היא שוקלת לא לענות לטלפון, אבל מחליטה שהוא יכול לספק תירוץ טוב לכך שהיא לא ישנה עדיין. מושיטה יד, מרימה אותו מהכסא שעליו הוא זרוק. זו אמא שלה.

“מה שלומך, מותק?” אמא שלה לא ממש מחכה לתשובה, כי היא מספרת בניצחון על כך שהיא ושרי השלימו סוף סוף את קניות בגדי שבע הברכות של שרי. רק אחרי שהיא מסיימת לתאר מה הן קנו היא אומרת: “ומה עם בגד בשבילך? את צריכה לא רק לחתונה, את יודעת.”

בטח שהיא יודעת. אין לה אף בגד שיתאים ולו לשבע ברכות. לברית היא לבשה בגד הריון שבתי. את הרמת הגבות של חמותה אפשר היה לראות מקצה האולם. אחרי הברית, כשהניקה את אהרן – ניסתה להניק, ונשכה שפתיים, וקיוותה שלא תפרוץ בבכי באמצע השמחה – אמא אמרה לה ש’חבל, ובשמחה הייתי הולכת אתך לקניות’. 

כאילו שהיה לה כוח ללכת לקניות. גם לברית לא היה לה כוח. אבל המבט המבוהל של אברימי כשהיא אמרה לו את זה גרם לה לחסום את המשך מה שהתכוונה לומר. לאברימי לא היו התלבטויות מה ללבוש לברית, ולא רק משום שהעניין העסיק אותו פחות ממנה. כל מלתחת החתנים שקנו לו הוריו לפני שנה עדיין התאימה לו היטב.

“אז תצאי לקניות בקרוב?” מוודאת אמא הפעם מעבר לקו. “את רוצה שאבוא אתך? ביום שני אולי?”

“נראה,” היא אומרת. מבטיחה לעדכן. מסיימת את השיחה. קמה ונעמדת מול ארון הבגדים, פותחת אותו. הוא גדוש ועמוס ושום דבר כמעט לא עולה עליה, והיא מסופקת אם יעלה אי פעם. גרוע יותר, על הדופן הפנימית שלו יש מראה. היא בוהה בבבואתה לחמש שניות בדיוק ואז טורקת את דלת הארון, מצטערת שאין לו גם מנעול.

פעם היא לא שנאה את הבבואה שלה במראה כל כך. זה אפילו לא היה כל כך מזמן. ההריון היה מאתגר אבל הציפיה לסיומו תחזקה אותה כשהגיאוגרפיה של הגוף שלה השתנתה לבלי היכר; היא תלד ובגדי ההריון יעופו לבוידם עד להודעה חדשה. אף אחד לא הזהיר אותה שחודש וחצי אחרי הלידה הבגדים הרגילים היחידים שיעלו עליה יהיו כמה חלוקים וכותנות לילה שהיו מלכתחילה רחבים מדי.

“לפחות את יכולה לתת לבעלך להאכיל את התינוק,” אמרה לה גיסה בקנאה בשבת האחרונה, אצל ההורים של אברימי. “תגידי תודה.”

קול הבכי של אהרן עולה מהסלון. מה עכשיו? נזכרת שאמרה לאברימי שהוא צריך לאכול. “לפחות את יכולה לתת לבעלך להאכיל את התינוק,” אמרה לה גיסה בקנאה בשבת האחרונה, אצל ההורים של אברימי. “תגידי תודה.”

אהרן אוכל מטרנה, היא חושבת, ואמא שלו מודאגת מזה שהיא נראית זוועה ואין לה בגדים ואין לה עבודה. “כואבת לו הבטן כי את מאכילה אותו ביציקת בטון,” הסביר לה הרופא החביב בקופת חולים בשבוע שעבר. היא לא רק היתה צריכה להפסיק להניק. היא היתה צריכה לתת אותו לאומנה וזהו.

גוררת את עצמה למיטה. משתרעת עליה. מנסה לא לחשוב. סופרת כבשים. כל הכבשים בוכות בקול של תינוק רעב.

הדלת נפתחת ואברימי נכנס, מערסל את אהרן ומאכיל אותו תוך כדי. “למה לא כיבית את האור? את אף פעם לא מצליחה להירדם כך.”

היא מבינה פתאום שבכלל לא שמה לב. “לא נראה לי שזה משנה,” היא אומרת ומתיישבת. “אני לא חושבת שאצליח לישון.”

“אבל למה את לא נרדמת?” הוא מתיישב על המיטה גם הוא, משחק עם הפאה הימנית שלו בתנועה מתוסכלת שהיא מכירה היטב. “אתמול שלחתי אותך לישון בשמונה ונשארתי עם אברימי עד חצות, וגם אז אמרת שאת לא נרדמת. וגם לא בשבת, כשאמא שלי שמרה עליו. אני ישנתי ואת לא. מה קורה אתך? אחרי הלידה לפחות יכולת להשלים שינה כשהיתה הזדמנות.”

“אני לא מצליחה להירדם,” היא מושכת בכתפיה, מסתכלת על אהרן שמוצץ בשקיקה את פטמת הבקבוק. “נרדמת רק מאוחר בלילה וזהו.”

“את צריכה ללכת לרופאה,” הוא מודאג. היא מושכת בכתפיים שוב. כבר אמרה לרופאת הנשים שלה שהיא לא נרדמת, והדוקטור הסבירה לה שאם השינה לא בורחת ממנה בגלל כאבים שתגיד תודה, ושאם היתה מניקה היתה מתעוררת הרבה יותר. 

“אני לא מסכים לזה. את בוכה על שטויות מרוב עייפות, שבוע שעבר נחתכה לך האצבע, את אפילו לא אוכלת כמו שצריך כי את עייפה! זה לא הגיוני. כשאחיות שלי היו אצלנו אחרי לידות הן תמיד היו גמורות, אבל ברגע שאמא שלי לקחה מהן את התינוק ופרגנה להן לישון, הן הלכו לישון בלי שום בעיות. מה קורה אתך?”

היא בוהה בדוגמת הפרחים שעל המצעים. ורדים חומים, ורודים, לבנים. פעם, לפני דורות רבים, בחרה אותם לנדוניה שלה. “אחיות שלך הן לא כמוני. הן הניקו את התינוקות שלהן, ואני בטוחה שהן אף פעם לא היו משוגעות כמוני, ושהבגדים שלהן חזרו לעלות עליהן אחרי הלידה.”

אברימי בוהה בה כאילו הגיע סוף סוף למסקנה שהיא אכן משוגעת. היא לא נעלבת: הגיעה בעצמה למסקנה הזו מזמן. “אין לי מושג לגבי הבגדים שלהן, אבל אני בהחלט זוכר אותן מתרגזות בקלות אחרי הלידות. ומה הקשר לזה שהן הניקו? את אמורה לישון טוב יותר עכשיו כשאת לא מניקה.”

“לא, אני לא!” היא כועסת. גם אברימי בשוטים עכשיו? “אני כל הזמן חושבת על זה שאני לא מניקה אותו! ולא מטפלת בו כמו שצריך! הוא נפל לי רק בשבוע שעבר!”

“זה קורה כמעט לכל –”

“ואני לא אוהבת אותו!” היא צועקת. “רוב הזמן אני לא אוהבת אותו. הוא בוכה ומתיש וצורח ולגדל אותו זה כמו להיות בבית סוהר. אני עייפה נורא ואני לא אוהבת אותו עכשיו בכלל.” היא מתחילה לבכות שוב. פלא שטרם נזקקה לעירוי נוזלים, עם כל הדמעות שהיא שופכת.

“ואני לא אוהבת אותו!” היא צועקת. “רוב הזמן אני לא אוהבת אותו. הוא בוכה ומתיש וצורח ולגדל אותו זה כמו להיות בבית סוהר. אני עייפה נורא ואני לא אוהבת אותו עכשיו בכלל.”

מבין הדמעות היא רואה משהו מוזר. הקמט במצח של אברימי מתיישר. הסנטר שלו מזדקף, כמו שהוא נראה כשהוא לוקח את אמא שלו לשיחה שקטה ותקיפה במטבח, להזכיר שהוא לא אוהב שמעירים לאשתו, בבקשה.

“את לא צריכה לאהוב אותו עכשיו. את צריכה לישון.”

“גם כשקמתי בבוקר לא אהבתי אותו!”

“כי גם אז היית צריכה לישון. אני מצטער. אני חושב שאשאר בבית כמה ימים כדי שפשוט תישני כמה שיותר.”

“אבל –” היא משתנקת, מחפשת מילים. נאחזת בסוף בסוד האפל השני. אברימי לא יכול להישאר כל כך רגוע. “גם אותך אני לא כל כך אוהבת עכשיו. אני יודעת שאתה מנסה, אבל אני ילדתי ואתה לא, וזה לא הוגן.”

“גם אותי את לא צריכה לאהוב עכשיו. את צריכה לישון.”

עכשיו היא מפסיקה לגמרי לבכות. או שאברימי לא באמת הבין כמה היא משוגעת, או שהוא השתגע בעצמו. רק זה מה שחסר לה.

“אבל אני לא יכולה לישון כשאני כזאת רעה. אני לא אוהבת את עצמי ככה.”

אברימי צוחק, מניף את אהרן אל כתפו, טופח לו בעדינות על הגב. הבקבוק הריק מתגלגל אל הרצפה. “גם את עצמך את לא צריכה לאהוב עכשיו. אהרן ואני יכולים לעשות בשבילך את העבודה הזו. לכי לישון.”

אהרן מוציא אוויר. אברימי קם מהמיטה, מכבה את האור. “אני ארדים אותו בעגלה שבסלון. ואת לא צריכה לאהוב אף אחד ושום דבר. פשוט תישני.”

הדלת נסגרת, החדר חשוך. הראש שלה צונח חזרה אל הכרית.

והיא נרדמת.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

3 תגובות

  1. סיפור מקסים, אמיתי ואנושי!
    מציג את מה שקורה באמת בחיים.
    את הנחיתה מימי ה’זוהר’ אל המעשיות הברוכה של החיים.
    תודה למעיין המוכשרת!

  2. סיפור מקסים וכואב. כאב אמיתי שטוב שידובר.
    רק דבר אחד אם אפשר לומר:
    רוב הגברים שאני מכירה לא כאלה מושלמים, כמו האברימי הזה, והאמהות המותשות והמבולבלות צריכות למצוא את הדרך לקום, לבד.
    בלי אברימי כזה שיודע למצוא את המילים הנכונות בזמן הנכון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן