אתרוגית אחרי סוכות

כל החג היא ידעה שהיא רוצה לכתוב את הסיפור הזה. אולי עדיף לכתוב שכל החג ידעתי, אבל יותר קל לכתוב ככה, כביכול אני אינני אני והסיפור אינו סיפורי. כל החג ידעתי שהיא תכתוב את הסיפור הזה. הרגשתי איך השעון מתקתק בה, מונה את הימים עד שיכלה החג מתוכם, עד שיחוג המחוג ויסמן את הרגע שאחרי הרגע הנכון. את רגע הולדתה.

כל החג ידעתי איך אקרא לסיפור. כלומר, היא. כל החג היא ידעה איך תקרא לסיפור. ידעה שתקרא לו אתרוגים אחרי סוכות. זה היה ברור. אפילו קל. שם פשוט, קליט, מעביר את המסר בלי התחכמויות. כלומר, את התמה. היא נגד מסרים. היא בעד מסרים. אבל העולם נגד ולהיות נגד העולם זה לא משהו שהיא בעדו. 

היא מתנצלת על ההתפלספות. יש לה נטיה כזו לסבך את המילים. או שלהן יש נטיה לסבך אותה? היא לא בטוחה. לפעמים נדמה לה שבמקום שהמילים ישרתו אותה היא משרתת אותן. במקום שהיא תשחק בהן, הן משחקות בה. היא מתכוונת להגיד משהו פשוט, נניח, לשאול את הבוסית שלה מה קורה, אבל אז המוח שלה נזכר שאין מקרה בעולם ושואל את הבוסית מה מושגח. וחוזר לרבוץ בקליפתו, משאיר אותה להתמודד לבד עם ההמהום התוהה והמבט הבוהה וחוסר ההבנה והתהיה. לכן שמחה כל כך בשם הפשוט הזה. שם שממקם את הקורא הישר בלב העניין, חוסך את הגישוש באפלה ואת עמל הפענוח. כל אחד יודע מה זה אתרוגים אחרי סוכות. כולם מבינים שמדובר במשהו שמגיע בזמן הלא נכון. אחרי הזמן הנכון. כמוה. היא הגיעה אחרי הזמן הנכון. אתרוגית אחרי סוכות. על זה הסיפור. על זה היא רוצה לספר.

היא מושכת זמן. היא מודעת לזה שהיא מושכת ומקווה שלא שמים לב שהיא מתקשקשת עם כל המסביב במקום להגיע לעצם העניין ולספר את מה שיש לספר. מאז שהיא זוכרת את עצמה היא מושכת זמן. בעלה אומר, את לא מושכת זמן. את, פשוט יש לך זמן אחר. היא שונאת שהוא עושה לה את זה. מתגנב ככה מאחורי גבה וקורא אותה. לא שהיא כותבת כל כך הרבה, דוקא בגלל שהיא לא כותבת כל כך הרבה. שייתן לה את הפרטיות שלה. היא רוצה לומר לו את זה אבל שותקת כי האשה בסיפור היא לא סתם אשה. זאת היא והיא לא רוצה להכנס לדיון שיאלץ אותה לחשוף יותר ממה שכבר נחשף. אז היא רק אומרת, מה זה קשור אלי? זאת לא אני. זאת סתם אשה. אני כותבת על סתם אשה.

היא רוצה לומר לו את זה אבל שותקת כי האשה בסיפור היא לא סתם אשה. זאת היא והיא לא רוצה להיכנס לדיון שיאלץ אותה לחשוף יותר ממה שכבר נחשף.

היא לא סופרת. היא בכלל לא אדם של סיפורים. אם היתה חוטאת בכתיבה, כמו שאומרים גדולי הפושעים, בטח היתה כותבת שירה. החיים שלה הרבה יותר דומים לשירה מלסיפור. פחות דרמות ופיתולים בעלילה ויותר דכדוך עטוף בפואטיקה. שורות קצרות וסתומות ומדי פעם הבלחה קלה של הבנה. אם היתה כותבת שירה, היא היתה מודרנית. השירה. לא היא. היתה מוותרת על חריזות ומשקלים וכותבת סתם ככה כמו שמדברים. חרוזים מכתיבים קצב והיא לא טובה בקצב. גם בלחנים לא. תמיד מפגרת בשני תווים. על זה הסיפור. על הפיגור הזה שלה. בשמחת תורה כשבעלה והילדים שרו על קודשא בריך שאומר לפמליא דיליה, היא הלכה לבדוק מתי יוצא החג וחשבה איך משכחין את צער הדיליי.

היא נולדה שבועיים אחרי סוכות. סחבה את אמא שלה ארבעים ושניים שבועות לפני שהואילה בטובה להגיח. ציפו לבואה בסוכות. לא היתה שום סיבה להניח שתתעכב ככה. אחיה ואחיותיה דייקו כולם בלידתם, לא הוסיפו ולא גרעו. אבל היא, היא לא. היא היתה חייבת לחרבש את הסדר הטוב, לייתר את הקידוש המפואר שהוכן, להותיר בבתים את האושפיזין המתוכננין ולהפוך את השם שיועד לה ללא רלוונטי. 

אמא שלה רצתה לקרוא לה ערבה. אבא שלה העדיף הדס. יש להניח שהיו נסגרים על אבא שלה. קצת פחות חריג, קצת יותר חיובי. אבל האיחור הפך את המינים ללא רלוונטיים ובלית חג להיתלות בו, נקרא שמה בישראל פסיה ברכה על שם סבתה, וזה שם שאיך שלא מסתכלים עליו, לא משהו. מה גם שאמא שלה רצתה פסי, אבא שלה העדיף ברכי, והפשרה שהושגה היתה שניהם. כלומר, גם וגם. פסיברכי. על משקל פסיפלורה.

המזל המושהה דבק בה. לא משנה כמה התאמצה, תמיד החמיצה. היא רוצה לתת כמה דוגמאות כדי שהסיפור יהיה מובן, כדי שהיא תהיה מובנת, אבל המוח שלה שוב בוגד וחושב על זה שהחמצה מתחברת לפסח ואתרוגים אחרי לסוכות. היא צריכה לבדוק אם גם בשבועות יש משהו כזה, אולי יש איזה עניין עם הרְגָלים. בטח שיש. איך לא חשבה על זה קודם? הרי כתוב חגים וזמנים. אין אין אין חגיגה בלי בלי בלי מחוגה, או מחוג, בשורש העניין זה אותו דבר. בשורשה היא מאחרת רכבות סדרתית. בעלה אומר, לא מאחרת, מחמיצת. עכשו היא  שונאת אותו פעמיים. גם על זה שהוא עושה את זה שוב וגם על זה שהוא צודק. המאחרים הרגילים פזורים על ציר הזמן בפערים משתנים. המחמיצים לעומתם, יראו את זנב הארץ המובטחת חומק מהם. אם רק היה לה שקל על כל החמצה. בעלה אומר, הבורסה היתה קורסת עם המיליונים רגע לפני שהיית פודה אותם. 

והיא גוחנת על הדפים בתנוחה מגוננת ואומרת, תפסיק כבר! תפסיק! מה לא ברור במה שאמרתי? זה סתם סיפור! סתם סיפור על סתם אשה! ורק בגלל שהוא רץ ומביא לה טישו היא מבינה שהיא בוכה ורק בגלל שהיא בוכה היא מבינה שזאת האמת. שזאת סתם אשה. שהיא סתם אשה. אשה שנולדה באיחור וממשיכה לאחר לכל מקום כל הזמן, לתורים, לפגישות, לתקיעות, לחנויות, לכספומטים, לרכבות. את כל הרכבות בחייה החמיצה, בת שלושים ועוד מעט חמש ומוחמצת מכף רגל ועד ראש. אפילו סיפור אחד קטן היא לא מצליחה לכתוב. היא חייבת לכתוב אותו. היא חייבת. היא רוצה להגיש אותו לתחרות הזאת. היא קראה בספר העצמה שצריך לדעת להכשל בסטייל. לכתוב סיפור על הדפקט הזה שלה נחשב להכשל בסטייל, לא? היא מקווה שכן. בעלה מביא את העיתון. הוא פותח אותו. הוא מוצא את המודעה. ההגשה נסגרה לפני שעה, הוא אומר. היא בוכה. אם לא בעלה שלא הפסיק להסתובב סביבה אולי היתה מספיקה אבל הוא לא הפסיק והיא לא הספיקה. היא חושבת, חבל שלא ננעלתי בחדר. וחושבת, חכמת מעליות. חכמת חדר מדרגות. חכמה שלאחר מעשה. טפשה שכמוך.

היא קראה בספר העצמה שצריך לדעת להכשל בסטייל. לכתוב סיפור על הדפקט הזה שלה נחשב להכשל בסטייל, לא? היא מקווה שכן.

והוא מנסה לעודד אותה. אומר שבאתרוגים אחרי סוכות יש משהו שהיא לא מצליחה לשמוע כי היא משסעת אותו בלא, לא, לא, רק אל תביא לי עכשו עוגות וריבות וקליפות מסוכרות. והוא אומר, אפשר גם לבשם בהם ארונות. ומוסיף, ככה קראתי. ודמעותיה עולות לקראתו והוא אומר, אל תבכי. ואומר, קראתי שהחגים הם זמן רגיש. ואומר, שמעתי שהרבה נשים בוכות בחגים. והיא מתייפחת, אתה רואה? נשים בוכות בחגים, רק אני בוכה אחרי החגים. והוא אומר אולי כדאי שתדברי עם מישהי. שמעתי שזה יכול לעזור. אני אשיג לך מספר. והיא לא מתנגדת והוא משיג לה מספר והיא מתקשרת והקול מעבר לקו אומר שחבל, ממש לפני חמש דקות היא סגרה עם מישהי את החלון האחרון שהיה לה בלו”ז.