בית פרטי או דירה בבניין מגורים?
מי שמכיר אותי יענה בלי למצמץ. בית פרטי. חד משמעית. ותוסיפו גדר.
כאחות של חמישה אחים ואחיות גדולים (התחתנו כבר) ועוד שניים מתחתיי, למדתי למצוא את הגבולות שלי. בגיל שש קיבלתי את המגירה הימנית. מאז היא ואני זה רק היא ואני. אין לגעת, אין לפתוח, אין להציץ. מה ששלי שלי, ומה ששלכם מחוץ לתחום מבחינתי.
אני אוהבת לחלוק. בקורות החיים שלי תמצאו את המילים נדיבה ושופעת כי זאת אני. אבל רק אני אפתח את המגירה כדי להביא מדבקות לאחיינית. המפתח נשאר אצלי.
אני מקווה שהפתיח הזה מספיק כדי להסביר למה אני בהלם עכשיו.
יום שלישי, רגיל לגמרי. לפחות ככה הוא נראה כשיצאתי מהבית. אני נכנסת למשרד, מוכנה להסתכל בעין ערנית על השרטוטים שהכנתי למשפחת ברוידא. צל חולף מולי.
אני מתקדמת לכיוון השולחן שלי, הפינה הקבועה לחריצות ויעילות. מישהי יושבת שם. הדסה, המזכירה החדשה.
אני מכחכחת בגרוני, היא מעיפה בי מבט מחייך, חוזרת להתמקד במסך.
אני מסתובבת לראות אם ‘יום החלף את מקומך בעבודה’ תלוי על לוח המודעות. אולי פספסתי את השלט. הלוח ריק.
אני פונה שוב להדסה. השולחן של המזכירה נמצא בצד השני של החדר, לא ברור לי למה היא כאן ולא שם.
היא לא מסיטה מבט, מקלידה במרץ.
אני מחליטה להתיישב בכיסא הנוסף. הכיסא השמור ללקוחות בדרך כלל מקבל אותי באנחה. אני מבינה אותו. מתגעגעת לכיסא המרופד והיוקרתי שלי. כל כך קרובה אליו, אבל עדיין לא יכולה להתיישב. אני שואלת את הדסה מה קרה, אם השולחן שלה קרס מרוב עומס. למה היא פה, בקיצור.
אני מחליטה להתיישב בכיסא הנוסף. הכיסא השמור ללקוחות בדרך כלל מקבל אותי באנחה. אני מבינה אותו. מתגעגעת לכיסא המרופד והיוקרתי שלי. כל כך קרובה אליו, אבל עדיין לא יכולה להתיישב. אני שואלת את הדסה מה קרה, אם השולחן שלה קרס מרוב עומס. למה היא פה, בקיצור.
יש לה הסבר ארוך מאד על משימות דחופות שלא סובלות דיחוי. אני מנסה להבין מה להן ולמחשב שלי.
“העכבר שלי עושה לי בעיות. נראה לי שנגמרה לו הבטרייה”. הדסה מעיפה בי מבט, מתקתקת אותיות ומילים על המקלדת שלי.
אני לא מרשה לה לאמץ את העמדה שלי. שולחת יד, מושכת את המקלדת אליי.
יד לא שלי מנסה למשוך אותה בחזרה.
אני אוחזת במקלדת בשתי ידיים.
היא משווה כוחות.
אני מכווצת גבות מולה, לא מבינה מה לא ברור: “את מודעת לעובדה שזה השולחן שלי ואת לא אמורה לשבת כאן?”
סוף סוף המקלדת מקבלת מנוחה, הגבות של הדסה מתרוממות על הטון.
אני פוזלת לעבר החדר של רעות, הבוסית, מעדכנת את הדסה: “קדימה. לא מתחשק לי לפנות לרעות על הבוקר. את יודעת, היא טיפוס אחר לפני הקפה”. הרגל שלי עושה צעד אחד לכיוון הדלת.
לפעמים הדרמה משתלמת. הדסה מתנצלת. “לא ידעתי שגם את לא טיפוס של אנשים לפני הקפה”. קמה, ישתבח. היד שלה עדיין לופתת את העכבר.
אני מביטה בה. היא ממהרת לשחרר אותו לחופשי. מתנצלת שוב.
אני מהנהנת, ממלמלת כמה מילים מתחת לאף, מתיישבת על הכיסא החם.
גם אחרי שנדמה לך שקיבלת פרטיות, מישהו בא ולוקח לך אותה. לפעמים לא מחזיר.
*
השרשרת מסבתא הייתה מזהב. היו פנינים בתליון. בפעם אחרונה שראיתי אותה הייתי בת ארבע עשרה.
אחרי הלילה ההוא הוספנו מנעול כפול לדלת הבית. אני הוספתי מנעול לחדר שלי. אין גבולות כשמדובר בגנבים.
אני צריכה לקבוע סיסמא רצינית יותר למחשב במשרד.
*
ביום שישי כל הפינות הופכות לחדרים והחדרים הופכים להמון פינות. במילים אלו אני מנסה להסביר את הבלגן שמסתחרר בחלל. קבוצות וזוגות מפוזרים בבית. כל המשפחה מתארחת אצלנו בחג. כולם כולל כולם, וזה אומר שהחדרים מלאים עד אפס מקום. החדר שלי מחוץ לתחום, תודות להבנה של אבא ואמא.
אני נועלת את דלת החדר שלי מפני פולשים קטנים שלא נוהגים לציית לסבא וסבתא, מצטרפת להמולה. הילדים הקטנים מדביקים מדבקות של מכור לגוי והתפקיד שלי הוא לוודא שהדבק הגיע למקומו הנכון. אחר כך אני עוברת לקלף תפוחי אדמה כי בפסח אין דבר כזה יותר מדי תפוחי אדמה.
ערמות של חג מבצבצות; עלי חסה שטופים, משתזפים תחת הפלורסנט הלבן. מצות שמישהו החליט למיין (“הן לא תהיינה יותר קרש ממנה שהן כבר עכשיו”). ציפיות לבנות צונחות על הרצפה הנקייה, האחרות מוצאות את יעודן ומתלבשות על הכריות.
איכשהו החג נכנס. זה תמיד נס. גאולה פרטית בכל שנה. למעלה מעשרים נרות דולקים שהחיינו לזמן הזה.
ליל הסדר מתחיל, וכל מה שבראש שלי ובדרך כלל חושב על העבר והעתיד, מתרכז בעכשיו. אני מאושרת, כולם מחייכים ושרים, וחוץ מכוס שבורה אחת, כולם בחיים, ברוך השם.
אנחנו מברכים ומודים על האוכל הטעים והמשובח (אני מזכירה לכולם מי עמד וקילף את הכרפס!) מוזגים כוס רביעית. אני מדפדפת בהגדה, מגיעה לעמוד של הכנסת האורחים. מעל הראש שלי מתחיל ‘קמפיין דלת’ בלעדי.
“יאללה, פוצ’י, השנה זה קורה. לכי לפתוח את הדלת”, אומר יוני, אחי הגדול.
ממש לא הולך לקרות. “לא, נו, שמישהו אחר יפתח את הדלת”. אני מנסה להתגמד בכיסא, כמעט זולגת לרצפה. לא פותחת דלת. לא בליל הסדר, לא בכלל.
*
יש לי חלום שחוזר על עצמו:
מישהו מנסה להיכנס הביתה. אני ממהרת לסגור את הדלת, מנסה לנעול, לא מצליחה. הוא מחדיר רגל או יד פנימה. אני נלחמת. הוא נכנס.
השודד שגנב ממני את השרשת של סבתא לקח ממני דבר יקר יותר: התחושה שהבית הוא מקום בטוח.
כשכותבים בספרים על יום משנה חיים, הרבה פעמים התיאור מתחיל דווקא במילים ‘זה היה יום רגיל לחלוטין’. אצלנו זה לא היה יום. זה היה לילה, רגיל לחלוטין. אי אפשר להתווכח עם המילים ‘משנה חיים’. אותי הוא שינה. לא חזרתי להיות אני הקודמת אחריו.
ימים אחרי הפריצה עדיין רעדתי מצמרמורות שלא חלפו לי. לא העזתי לחזור לישון במיטה שלי. עדיין לא עיכלתי את הסצנה שהוקרנה שוב ושוב בראשי; הפורץ, נכנס לחדר שלי, עובר ליד המיטה שלי, פותח את המגירה שלי, מוציא את השרשרת שלי. לוקח לי אותה.
היו לי מחשבות חוזרות מה הוא היה עושה אם הייתי מתעוררת. היו פעמים שגערתי בעצמי איך יכולתי להמשיך לישון ככה. כשמישהו זר פה, לידי. הכי גרועים היו החלומות: פורצים חדשים שמתגנבים לבית, נכנסים לחדר, ואני ישנה. לא יכולה לעשות כלום.
הימים שעברו, והלילות, החזירו לי חלק מהשלווה. הפסקתי להצטמרר, להביט מעבר לכתף בכל פעם שאני נכנסת לחדר. אני לומדת בקביעות ‘אמונה וביטחון’, מקפידה לשמור על מה ששלי שלי, לשרטט גבולות ברורים. מייצרת לעצמי רשת ביטחון. אם מישהו דופק, אני משאירה לאחרים לפתוח את הדלת. אני מזכירה לעצמי שגנבים הם לא היצורים הכי מנומסים בעולם, ובכל זאת אני מרגישה טוב יותר אם מישהו אחר לוחץ על הידית.
אני עדיין חולמת על מישהו שנכנס הביתה, אני מנסה לסגור את הדלת, לנעול. הוא מצליח להיכנס. אני לא יכולה לעשות כלום.
*
“את לא אומרת לא לסגולה שקורית רק פעם בשנה!”
“ואם החתן שלך מחכה לך רק בגללך? אל תהיי אגואיסטית! את יכולה להפסיק את ההמתנה של המסכן!”
אני מסתכלת על אבא ואמא. הם מחייכים, מאשרים את התעמולה שנפתחה בסלון.
שירי, אחותי הקטנה, מחייכת מרוצה מעצמה. היא התחילה עם הרחמים על המסכן, ועכשיו כולם מהדהדים אותה בפולניות בלתי נסלחת.
“עוד יישמע בהרי יהודה”, הם מתחילים לשיר. “ובחוצות ירושלים”.
בכל כיוון שאני פונה אליו אני מקבלת קריצה או חיוך. אף אחד לא בצד שלי.
“אתם יודעים שאני לא פותחת דלתות אם אין ברירה”, אני מזכירה להם במי מדובר.
“אין בעיה”, מסכם יוני. “אם את לא פותחת, אנחנו נפתח את הדלת”.
אבא ממשיך את הקו, מבודח: “נצעק בקול בחדר המדרגות, דרוש בחור לבחורה שלא יודעת לפתוח דלת”.
אני נועצת בו מבט המום. שלוש כוסות יין עשו את שלהן, כנראה.
“בסדר-בסדר”. הם עושים לי כאב ראש. אני קמה מהכיסא, נוטשת את השולחן והכוס שלי. לוקחת את ההגדה. שואפת אוויר.
אוקיי, מה יכול להיות? אם יבוא גנב, הוא יראה את כל המשפחה, ייבהל, יעשה רברס. אולי הוא בעצם יבקש שיסגירו אותו למשטרה, שם שקט יותר. חוץ מזה, מאוחר. בטח אין אף אחד בחדר המדרגות. אם המשפחה המטורללת שלי לא העירה מישהו.
אני ניגשת לפתוח את הדלת, מסובבת מפתח ומצפה לפגוש את מה שראיתי דרך הקוקר שבריר שניה קודם: חדר מדרגות ריק.
כנראה ששבריר שניה מספיק כדי לייצר בחור. עכשיו הוא עומד מולי, בפתח הבית של השכנים. יד לופתת ידית. גם אני.
כנראה ששבריר שניה מספיק כדי לייצר בחור. עכשיו הוא עומד מולי, בפתח הבית של השכנים. יד לופתת ידית. גם אני.
השכנה מבליחה מאחורי גבו, מחייכת את החיוך הכי נקי שלה, זוהר. “הו, פוצ’י, חג שמח!” היא נעמדת לפני הבחור.
אני ממלמלת חג שמח, לא יודעת מה עוד לומר. היא יודעת. מחמיאה לי על השמלה. בוחנת אותי. “את נראית נהדר”. אני מחזירה לה בחיוך משלי כשהיא פוזלת לבחור מאחוריה ואומרת: “אחיין שלי…”
אהה. אני גומרת את השיחה הערה באמצע הליל, זזה אחורנית, סוגרת דלת.
התפזורת המשפחתית שלי מתחילה לצעוק עליי: “לא הספקנו להגיד ‘ושפוך חמתך'”.
אני נשפכת מצחוק, פותחת דלת. ממהרת לעמוד מאחורי כולם, העיקר לא להיות בפרונט. מאחורי הגב של השכנה גם הבחור אומר ‘ושפוך חמתך’, מנסה לקחת ברצינות את המילים הקדושות, נשפך בין לבין. אני מחייכת שוב.
*
אחרי שכל הסהרורים עושים את דרכם למיטה או למזרן מזדמן, אני גוררת רגליים במסלול אל ארץ החלומות. נתי ושרוליק של מירי שוכבים על הספה הנפתחת, רגליים מציצות מכל צד. הם ישנים ראש לרגליים. אני מעירה את שרוליק, מציעה לו לבוא לישון בחדר שלי. רק הלילה. נתי יקבל את הספה, אתה תקבל הצצה לחדר שניסית להיכנס אליו הבוקר. לא יהרוג אותי לתת לו כרטיס כניסה ללילה אחד. לפעמים שווה לפתוח דלת למרות הכל. אי אפשר לדעת מה מחכה לנו מאחוריה.
בכל מקרה, אני לא חושבת ששרוליק יפריע לי לחלום הלילה. ואם יופיע לי צחוק בחלום – אני לא אגיד לו לא.
תגובה אחת
סיפור מהמם! הצחיק אותי!!!