“תוסיף רחוב העמלים 3”. ישראל רוכן מעל השולחן.
“מה יש ברחוב העמלים 3?” הבחור הצעיר, עוד לא למד את השם שלו, מסדר את המשקפיים.
“סתם, אחד עם מלא כסף. יש לו עמותה או משהו כזה”. ישראל משחק עם העט על השולחן.
“איך אתה יודע?” גם ארי נכנס לשיחה. שקית של כסף מתקרבת לקופה.
“סתם, בחורה שנפגשתי איתה סיפרה על סבא שלה. אמרה שיש לו בוכטה של כסף. חשבתי נלך לשם להתרים אותו”. הוא יצטרך לבדוק גם את הכתובת של האחרונה שהוריד לפני שבוע. הוא לא נפגש סתם.
“אז תוסיף, כהן, תוסיף”. ארי טופח על כתפו של המשקפיים. שיהיה כהן. “לא סתם נפגשת איתה, אה, ישראל? חכם עיניו בראשו”. הוא צוחק.
צודק.
*
ביום שלישי, אחרי דור ישרים ביום שני, נפגשנו בקפהפה. ה-בית קפה של הפגישות. וזה התחיל כמו כל אחת מהן.
ידעתי שהוא צריך לגמור בתשע בדיוק כדי ללכת לחתונה של חבר. לכן כשהוא התחיל לדבר על החתונה בהליכה האיטית שלנו, לא הייתי מופתעת.
“הוא מתחתן באולם ‘שישו ושמחו'”. הוא פוזל אליי. “שמעת על האולם הזה?”
“בטח”.
“בעיניי זה ממש מוגזם לקחת אולם כזה. כל כך הרבה כסף שאפשר לחסוך אם הולכים על אולמות קצת פחות נחשבים”.
גלגלתי עיניים. “זה לא העניין של כמה האולם נחשב. זה אולם טוב בסך הכל. יש אנשים שרוצים לכבד את האורחים שלהם”.
“כן, אבל חבל על הכסף. באותו רחוב הם יכלו לבחור באולם של ‘שמחה רבה’ ועדיין לכבד את האורחים. אני, כאורח, הייתי מבין את זה”. הוא התקרב לפנייה השמאלית והמשכתי אחריו.
“סיפרתי לך על סבא שלי, נכון?”
“כן, המנכ”ל של ‘עולמות בחסד'”. הוא חייך. “ושאתם באים אליהם בכל חג”. אז הוא הקשיב קצת.
“כשהוא וסבתא היו ילדים, לא היה להם כסף כמעט. הם ערכו את החתונה בחצר של הבית. לכן כשסבא שלי הבין שהוא כן מסוגל לחתן את הילדים שלו בכבוד, הוא שמח לעשות את זה. יש אנשים שחשוב להם לראות שהזוג הצעיר מסודר עם דירה גדולה. יש אנשים שחשוב להם ערב החתונה עצמו. ולסבא שלי חשובה החתונה. שתהיה יפה, מכבדת”.
אני עוצרת לראות שהוא בעניינים. הוא מניד בראשו, מסמן לי להמשיך.
“זהו. אם להורים של חבר שלך, למשל, חשוב לקיים את החתונה באולם כמו ‘שישו ושמחו’ אני לגמרי יכולה להבין את זה”.
“נשמע שזה נושא שמסעיר אותך”. הוא מסתכל מלמעלה למטה.
“לא. פשוט רציתי להבהיר נקודה”. אני מחזירה לו מבט.
איכשהו, למרות ששנינו לא היינו נלהבים, הלכנו על הזדמנות שנייה.
וזאת הייתה ההזדמנות השנייה שלי להוריד אותו.
עם כל הדיבורים שלו על כסף, זה רק היה מתבקש להוריד אותו. לא מתאים לי מישהו כמוהו. בפגישה השנייה הוא לא התבייש לשאול כמה אני מרוויחה בחודש. זה היה הקש האחרון. שקוף מאד.
עם כל הדיבורים שלו על כסף, זה רק היה מתבקש להוריד אותו. לא מתאים לי מישהו כמוהו. בפגישה השנייה הוא לא התבייש לשאול כמה אני מרוויחה בחודש. זה היה הקש האחרון. שקוף מאד.
לא ציפיתי שתוך רגע ההצעה האמיתית תקפוץ עליי. ככה יצא שאחרי פחות מחודש עמדתי לחגוג את פורים רווקה. שוב. בשנה שעברה היו לי תקוות שפורים הבא יהיה אחר, אבל שמחתי כל כך לראות שזירת השידוכים לא הרסה אותי לגמרי, ובשום מחיר אני לא מוותרת על העקרונות שלי כדי לבוא כלה לחג. קרה כשהייתי בת חמש. הספקתי לגדול מאז.
יום לפני פורים אמא מבשרת שהולך להיות פורים שונה השנה, בכל זאת. בכל שנה פורים מתחיל בבית של סבא וסבתא, אבל גיסתה של ריקי טסה לחו”ל אחרי פורים. המשפחה של בעלה של ריקי תיפגש בליל פורים כדי להיפרד. ריקי היא אחות של אבא, ואיכשהו כל מה שקורה בצד של בעלה משפיע עלינו. שמוליק ומלכי (עוד אחות של אבא) אמרו שלא אכפת להם לסטות מהמסורת, להיפגש ביום במקום בלילה. ההורים של אמא ישמחו בנו גם בלילה. אז פורים אחר.
מחכה בקוצר רוח לראות את המבחנים של סבא גרסת יום. סבא לא תורם בלי לקבל משהו בתמורה. ושעות האור של פורים עמוסות יותר בבחורים שמבקשים כסף. מחזה שאני לא מתכוונת לפספס.
*
“איך את, מלי? יש חדש?” סבתא מגישה לי קופסת קרטון.
אני לוקחת סכין חיתוך וממרפקת את אביטל. היא פוקחת עיניים על התכולה הצבעונית. גם סבתא מתרשמת. אנחנו ממשיכות לפרק משלוחים. השיטה של סבתא לשמור על הסדר בפורים, החג הכי בלגניסט בשנה: לעבוד גם בפורים.
“בגדול, היה איזה שידוך לפני שלושה שבועות, הורדתי אחרי פגישה שנייה”. אני מניחה את הקרטון הריק ליד הפח. “הראש שלו היה בעו”ש”.
סבתא ואביטל מצחקקות.
“תחשבו מה זה להיפגש עם בחור שכל חמש דקות מצליח להגיע לנושא הכספי. יודעות מה? אני אחמיא לו על היצירתיות”.
“או על העקשנות”, סבתא מתקנת.
“כן, נכון”. לא מתחשק לי לדבר עליו יותר, או על שידוכים בכלל. “למי אתן חושבות שהכוס הצהובה מתאימה יותר – לעניבה של דויד או לפו הדוב של ריקי ויהושע?”
*
השעה שתיים בצהריים. בחורים ממשיכים לבוא ומשלחות של ישיבות מקבלות עליהן את האתגרים של סבא. אנחנו עומדות בפתח המטבח. מדי פעם סבתא מביעה את דעתה בקול על המאותגרים, על יכולת העמידה שלהם. סבא שומע ומוסיף עוד ווארט או גלגלון בדרך אל הצ’ק. הבחורים יוצאים מפה מותשים.
אני נכנסת לחדר. מנחה. כשאני חוזרת מתפילת מנחה ליציע המכובד של הבנות, קבוצת בחורים נוספת השתלטה על הספה והכיסאות בסלון.
כבר במסדרון אני שומעת צחוק רם, שירה שיכורה של קולות בס. אני מתיישבת לצד האי במטבח, משקיפה על המחזה. אביטל ודויד עומדים לידי. כולנו מסתכלים בשעשוע גדול, מחכים לראות איזו עצם סבא יזרוק להם עכשיו.
החבורה רוקדת עם סבא. סבא מתנשף, גורר כיסא, מתיישב. הבחורים מוזגים לעצמם לשתות. סבתא מוציאה מהמקרר בקבוקים חדשים, מוסיפה כוסות למגדל. הבחורים גומעים בהתלהבות.
בחור אחד, מבוגר יותר משאר הקבוצה, פונה לסבא ורומז באופן הכי לא מרומז שהגיע הזמן להוציא את פנקס הצ’קים. אני משמיעה קול שגורם לאביטל ודויד לסובב אליי את הראש.
“מה קרה?”
אהמ. “זה הבחור שנפגשתי איתו אחרי ט”ו בשבט”. מה הוא עושה כאן? איך הוא ידע לאן להגיע?
זיכרונות מהפגישה קופצים לי מול העיניים. אני נשארת נטועה במקומי. הוא יודע שיש לסבא כסף כי אני סיפרתי לו. בגללי הוא פה. אני הסיבה שהוא מצפה לתרומה נכבדת. כעס מפרפר בי. שואלת את עצמי מה לעשות. לעדכן את סבא? איך?
הוא לא מוריד את העיניים מהוויטרינה השקופה של סבא וסבתא. בטח סופר בראש שלו כמה שווה כל פמוט.
הקול של סבא מושיע אותי מהיסחפות לפלשבקים על הפגישות שהיו, כל הדיבורים והוויכוחים. בררר.
“רגע-רגע בחורצ’יק. כדי להרוויח צריך לעבוד קשה. תהיה מוכן להתאמץ כדי לחזור לישיבה עם הצ’ק שלי?”
הוא מהנהן, מזכיר לי כלבלב. אני נאנחת. יש לו כישרון לגלגל לי את העיניים. מזכירה לעצמי שכסף-כסף הוא רודף, אבל לא כל אחד צולח את האתגרים של סבא.
וסבא מאתגר.
כבר חשבתי שראיתי ושמעתי הכל. החל מווארטים מסובכים, אוקסימורונים שקשה לעקוב אחריהם, ועד לפעילויות גופניות לא פשוטות. אבל סבא מעלה את הרף. ההוא לא מרפה. ולמה שירפה? כסף עומד על המאזניים.
*
אחרי שני בקבוקים ופגישה עם האסלה, החברים שלו נראים גמורים. גם הוא. אבל יש לו מטרה והוא כאן כדי להשיג אותה. אני מתאפקת לא להתפרץ לסלון, רק כי אני מסוקרנת לראות כמה רחוק הוא ילך. מסתבר שהוא הולך רחוק מאד.
דוד שמוליק לא האמין שהוא יצליח, אבל ההוא נשען על כפות הידיים, מנתק את הרגליים מהרצפה. שניה אחר כך הוא פוגש אותה שוב בחבטה. החברים שלו צוחקים. גם אמא וריקי ומלכי מצטרפות לקהל. רק אני לא פורים. גם אבא מנסה לחשוב על דרך לאתגר אותו באופן מיוחד.
“אקרוסטיכון!”
אבא דופק על גבו של ההוא. ההוא קופץ. לשניהם אין מושג שכמעט קישרתי ביניהם.
“הווארט צריך להכיל את התחיליות של המילה פורים, והסופיות צריכות להופיע בסדר הפוך”.
“אהממ”, ההוא מנענע ראש אבוד, חושב. רק עכשיו אני תופסת שיש לו אוזני מיקי מאוס.
“פרעה והמן רבו יהיה מים?” ההוא מותח את החולצה המקומטת.
“ומה עם הסופיות?” אבא לא מוותר.
“מאד יפה רבות וטובות פה”. ההוא זוקף גב.
“לא בטוח שאפשר להחשיב את זה כווארט…” סבא בטח הבין עם מי יש לו עסק. הוא לא קשוח כל כך בדרך כלל, אבל יש לו תחביב לחנך פרזיטים.
האוזניים השחורות של ההוא מתקפלות. גם הגב כבר לא ישר כמו שרביט.
חבר עם פאה כחולה מנפנף בשיער, מנסה לחזור על האקרוסטיכון. לא מצליח.
החבר’ה האחרים מיצו. אפשר להבין. באיזשהו שלב, לא ברור מתי, הבית של סבא בטח התחיל להיראות כמו סוכרייה קשה שלא שווה אפילו ליקוק.
הם מתחילים להתנדנד לכיוון הדלת.
ההוא תולה עיני עגל בסבא. עם המשקפיים הגדולות שלבש לכבוד פורים, אי אפשר לקחת אותו ברצינות. הוא היה צריך לדעת את זה.
“תקשיב טוב, אני נותן לך את הצ’ק”, מעדכן סבא.
ההוא נושף בהקלה.
“בתנאי שאתה מוצא שידוך לנכדה שלי”.
אני מסמיקה, ההוא מרים את העיניים. רואה. משפיל שוב את המבט.
אבל וחפוי ראש, הוא מדלג מהשטיח למדרגות.
נעבעך, אני חושבת. כמה פתטי בן אדם מוכן להיות בשביל כסף. חושבת עלי. התפללתי להיות מאורסת בפורים. כאב לי כשזה לא קרה. רק עכשיו מבינה שאני יכולה להיות גאה בעצמי שזכרתי: חתונה, לא בכל מחיר.
נעבעך, אני חושבת. כמה פתטי בן אדם מוכן להיות בשביל כסף. חושבת עלי. התפללתי להיות מאורסת בפורים. כאב לי כשזה לא קרה. רק עכשיו מבינה שאני יכולה להיות גאה בעצמי שזכרתי: חתונה, לא בכל מחיר.
“דויד”. אני מוצאת את אחי הקטן בחדר. הוא מסדר את העניבה. בלונים בכל הצבעים. “מוכן לעשות לי טובה וללכת אחרי הבחור שהיה פה?”
אני מגישה לו שטר של מאה שקל. הוא פותח את הפה לשאול, אני מסיימת: “רק בגלל פורים. כל הפושט יד, נו, אתה יודע”. אני מודה לו והוא הולך.
כמו שאמרתי בפגישה הראשונה שלנו, יש אנשים ויש אנשים.
ואני יודעת כמה אני שווה.
