אני אמיתי
“נו?”
אמא ניתקה את הטלפון ורכסה חיוך מאולץ. “שכטר לא רוצים.”
“לא נורא,” עודד אבא. “גם ככה לא ממש הצלחתי לברר על הבחור. אז יהיה מישהו אחר, שקל יותר להשיג עליו מידע.”
הייתי צריכה לחייך בשאננות ולצאת מהמטבח, אבל מסיבה כלשהי לא הצלחתי. “למה הם לא רוצים?”
אמא מצמצה וניסתה ללכוד את מבטו של אבא. הוא התחיל לצאת בהליכה צידית מהמטבח.
“כי הם… טוב, את יודעת, הבחורים של היום עם השיגעונות שלהם. מפריע להם קצת שאין לך עבודה.”
אף בחור לא עמד עכשיו מולי והצהיר את זה, ושום אמא שלו לא חייכה בזלזול כלפי הבחורה המובטלת. ובכל זאת הרגשתי גל חום בצווארי, כאילו הם כן עשו את זה. כמובן שגם לי הפריע שאין לי עבודה. בכל בוקר שהתעוררתי בעשר ותהיתי מה לעשות היום, זה הפריע לי כל כך עד שהשתוקקתי לקבור חזרה את הראש בשמיכה. ברור שבכל פעם ששלחתי קורות חיים ונעניתי בטלפון שותק, זה הטריד אותי. אולי הייתי צריכה לשמוח שאנשים שלא מכירים אותי בכלל, מזדהים איתי עד כדי כך.
ברור שבכל פעם ששלחתי קורות חיים ונעניתי בטלפון שותק, זה הטריד אותי. אולי הייתי צריכה לשמוח שאנשים שלא מכירים אותי בכלל, מזדהים איתי עד כדי כך.
“שלומית גרפיקאית,” שמעתי את אמא מספרת בגאווה לשדכנית עלומה. “מה? לא, עדיין לא. אבל היא מחפשת במלוא המרץ, והיא מוכשרת כל כך, שאין לי ספק שתמצא בקרוב. לא חסרה עבודה בתחום, את יודעת.” הצחקוק הקליל שלה בסוף המשפט, היה אמור לכסות על ההמהום הספקני של השדכנית.
*
“מה את עושה?” אבא נעמד מאחורי גבי והרכין את ראשו אל מסך המחשב.
“לא משהו מעניין,” התמתחתי ועזבתי את העכבר. “איזשהו פרויקט שביקש ממני ארגון חסד. כמה פליירים ועיצוב של חוברת.”
“פרויקט?” גבותיו של אבא הזדקפו בהערכה. “וואו, זה דווקא מעניין מאד. איך הם הגיעו אלייך?”
“חבר מביא חבר, אתה יודע…” משכתי בכתפי. מדהים איך אפילו השאלה הפעוטה הזו הצליחה להנחית את מצב הרוח שלי. אבא שלי לא אמור להיות מופתע מכך שאנשים פונים אלי. זה מה שהעבודות שלי אמורות לעשות, להביא לקוחות.
“אז בעצם יש לך עבודה, לא?” הוא התכופף שוב אל המסך, מקרב את עיניו קצרות הרואי אל הלוגו המותחל.
“זמנית,” חייכתי בשפתיים קפוצות. “זמנית יש לי עבודה.”
*
“שלומית!” אמא זינקה עלי כשפתחתי את הדלת. חלצתי את הנעלים והלכתי אחריה. “מה קורה, אמא?”
“במברגר ענו תשובה חיובית!”
“באמת?” הלב שלי, חסר משמעת וילדותי, עשה סלטה מהירה אחת לפני שגערתי בו. “הוא בחור ממש טוב, לא?”
“ממש ממש ממש טוב!” הדגישה אמא. “מה, שמענו עליו דברים מפה ועד להודעה חדשה. אם הוא באמת כמו שאומרים עליו, זכית בפיס!”
“עוד לא,” הזכרתי לה, וללב שלי, שעדיין חיכה דרוך שאסתכל הצידה והוא יוכל לקפוץ שוב. “עוד לא זכיתי בכלום, אמא.”
“אבל עוד תזכי!” היא אמרה ברגש, ונראתה כל כך מאושרת, עד שהרשיתי לו זינוק אחד נוסף. “אני יודעת שכן, כי מגיע לך!”
*
עוד לא זכיתי בפיס, אבל אחרי פגישה חמישית, ידעתי שלעולם לא ארצה אף פיס אחר.
“איך ההרגשה,” רצה אלחנן במברגר לדעת, “לעבוד במשהו שאת אוהבת?”
שיערתי שזו הרגשה נהדרת. לקום בבוקר, לכתף את התיק וללכת מדי יום למקום שיעשה לך רק טוב. אבל לא היה לי מושג, כידוע. למה אלחנן חשב שכן?
“רוב האנשים עובדים במה שהם אוהבים, לא?” הנחתי. “אחרת הם לא היו עושים את זה.”
“לא בהכרח,” התנגד אלחנן. הוא אף פעם לא התווכח בביטחון. תמיד השאיר סימן שאלה מתנגן, כאילו כל דעה נגדית יכולה להיות נכונה. קיוויתי שזה אומר שהוא תמיד כך, לא רק בפגישות. ובפינה מפוחדת בירכתי הלב הקופצני שלי, קיוויתי שהוא לא באמת כזה. לא עד כדי כך טוב. כי אם הוא לא ירצה… אם הוא יוריד… אבל זאת הייתה פינה זעירה כל כך, ורוב הזמן הצלחתי להתעלם ממנה.
“את ממש אוהבת את המקצוע שלך, נכון?”
“מאד מאד,” אישרתי בהתלהבות.
“יופי!” הוא חייך אלי והלב שלי קפץ. “אני שמח בשבילך.”
חלפנו תחת קשת של עצים שהשתוחחו זה כלפי זה ורכנו אלינו כאילו קדים לנו קידה. “זה מקסים!” השתפכתי. הכול היה נפלא כל כך. מעולם לא היה הפארק הזה יפהפה כל כך בעיניי. “תראה איך הם משתחווים לכבודנו!”
אלחנן צחק, מופתע. “טוב, האמת שלא ראיתי את זה ככה. אני משער שצריך נפש של אמן בשביל לשים לב לדברים כאלה. אבל אולי זה יקרה גם לי, עם הזמן.”
והלב שלי, שהיה דרוך לכל רמז קטן, לכל ניצוץ של תקווה, בעט בי בעדינות.
“אבל נותנים לך לעשות מה שאת רוצה? לא מכתיבים לך בדיוק איך לעצב?” הוא התעניין והצביע על ספסל עץ עתיק. התיישבנו עליו וסידרתי את התיק על ברכיי. “בערך. זאת אומרת, הם אומרים לי בקווים כלליים מה הם רוצים, וסומכים בדרך כלל על העבודה שלי. יש לי חופש פעולה.”
“הם?” הוא זקף את גבותיו. “וואו, כמה בוסים. מלחיץ.”
מובן שהיו לי כמה לקוחות. הוא באמת חשב שעבדתי רק בשביל מישהו אחד כל הזמן?
מובן שהיו לי כמה לקוחות. הוא באמת חשב שעבדתי רק בשביל מישהו אחד כל הזמן?
אבל משכתי בכתפי וחייכתי.
“ממש יפה פה,” מלמל אלחנן, ואני קיוויתי שגם בעיניו נראה הפארק הזה יפה מאי פעם.
*
“אוי, את נראית פשוט נהדר!” אמא החליקה על השמלה הירקרקה שלי, מתעכבת על הכוכבים הזעירים בקצה השרוול. “אני לא מאמינה, שלומית, אני פשוט לא מאמינה!”
גם אני לא האמנתי. אמרתי לעצמי, הבטחתי לעצמי, עמדתי מול המראה ולחשתי ישירות לבבואה שלי: “את הכלה של אלחנן במברגר. את מאורסת.” אבל היא רק הסמיקה בבלבול ולא השתכנעה.
“את מאושרת, נכון?” אמא נעמדה מולי, והסתכלה לתוך עיניי.
האם כל הכלות יכולות לענות בביטחון כזה? האם לכולן משתולל הלב ככה, כשהן לוקחות נשימה עמוקה ומסתכלות על אמא שלהן? “כן,” אמרתי לה בשקט. “זה כל מה שאי פעם רציתי.”
אמא של אלחנן הייתה אישה קטנה ומרוצה, והסתכלה עלי בהנאה כזו, עד שהרגשתי שהאוזניים שלי בוערות. “את נראית נפלא,” היא מלמלה מדי פעם, בכל פעם שחלפה על פניי בדרך ללחוץ יד לאורחת נוספת. “אני ממש שמחה שקיבלנו אותך!”
באחת עשרה אחרוני האורחים השתחלו החוצה, ואני קרסתי על הכיסא, מנופפת במפית מול פניי הלוהטות. ההורים שלי דיברו עם בעל האולם, ואלחנן נפרד מחבריו בחניון.
אישה קטנה ונחמדה אחת התיישבה על כיסא לצדי וחייכה אלי בעידוד. “מותשת, מה?”
“כן,” חייכתי אליה, לחמות המקסימה שקיבלתי. “לא הזהירו אותי שכל כך מעייף להיות כלה.”
“ואת היית כלה מתפקדת במיוחד,” היא טפחה על שכמי שכבר צרבה מטפיחות ולחיצות. “איך שהתייחסת לכל מי שהגיעה! מדהים! כאילו חיכית רק לה!”
חייכתי בעייפות, שמחה שהיא כבר חזתה בכל החיוכים שלי, ותסתפק רק באחד קטן.
“אז מה יהיה מחר? ייתנו לך חופש מהעבודה, או שזה מסוג המקומות שלא מקבלים אירוסין כתירוץ?”
לשנייה חלפו המילים שלה מעל ראשי, חסרות משמעות ועמומות. רגע מאוחר מדי קלטתי אותן, והסתובבתי אליה בחדות. “מה… מה זאת אומרת?”
“סתם, אני פשוט מתעניינת אם תוכלי להמשיך לישון עד מאוחר, או שאת צריכה לקום מוקדם לעבודה. לקחת חופש מחר?”
אש הציתה את לחיי, ויכולתי רק לקוות שהן היו אדומות גם כך, עד שהיא לא תבחין בשינוי. חופש. היא שואלת אם יש לי חופש מחר. רק אנשים עובדים יכולים לקחת חופש. כאלה שקמים כל בוקר בשבע ויוצאים לעבודה ויש להם בוס שבודק מתי הם מגיעים.
לא… עצמאיים כמוני.
“זה בסדר…” מלמלתי, רועדת כל כך עד שלא שמתי לב מה אני אומרת. “אני… אוכל כנראה לקחת חופש. תודה.”
“יופי!” היא חייכה אלי בשמחה, כמו הבן שלה. “אני שמחה בשבילך.”
אחר כך היא קמה וניגשה לבעלה, ואלחנן התחיל לצעוד לעברי. הוא חייך אלי, חתן זוהר ומאושר, ואני נאחזתי בכוח בדפנות השולחן, כשהאולם הסתובב סביבי.
קמתי כושלת על העקבים הגבוהים, והלכתי מעבר למחיצה, אל אבא שבדיוק יצא מהמטבח.
“אבא?”
“מה קורה, שלומית?” הוא התבונן בי מבוהל, ואז, כשראה משהו בפניי, משך אותי אל תוך המטבח, בין המלצרים המתארגנים, והושיב אותי על כיסא נמוך.
“אתה…” המילים הסתבכו בריאותיי, מחניקות את נשימתי. “אתה אמרת… הם חושבים… אמרת להם שיש לי עבודה, אבא?”
“אתה…” המילים הסתבכו בריאותיי, מחניקות את נשימתי. “אתה אמרת… הם חושבים… אמרת להם שיש לי עבודה, אבא?”
משהו חלף בעיניו, מהיר כל כך עד שכמעט פספסתי אותו. “אמרתי את האמת. יש לך עבודה.”
“אבא!” טלטלתי את ראשי בכוח, והרגשתי את הסיכות המהדקות את התסרוקת נאבקות על קיומן בין התלתלים. “אבל זה לא נכון! יש לי… זה רק פרויקט, ואפילו הוא עומד להסתיים עוד כמה שבועות! זה לא… זה לא מה שהם חשבו! מה שהם התכוונו! הם רצו בטח מישהי שיש לה עבודה קבו…”
“הם רצו אותך.” קטע אותי אבא, רציני ונחוש. “הם רצו את הילדה הנפלאה שלנו, ובצדק. אלחנן רצה אותך, ואת רצית אותו. וזה מה שחשוב. את מבינה?”
לא. לא הבנתי. לא רציתי להבין. מחוץ למטבח יש זוג הורים והבן שלהם, שחושבים שמחר יש לי עבודה. שאין להם מושג כמה קורות חיים שלחתי לפח האשפה של חברות פרסום. שעבדנו עליהם.
“את תמצאי עבודה בקרוב בעזרת השם.” אבא תפס בשתי ידיי והתבונן בריכוז לעיניי. “ואז לא תהיה משמעות למה שהם חשבו ומה שהבינו. ובבקשה, אל תספרי עכשיו לחתן שלך. הרגע התארסתם, הוא בטח לחוץ גם אם הוא שמח. זה לא הזמן לעמת אותו עם אמיתות רק כדי לנקות את המצפון שלך, את שומעת? הוא רצה אותך, שלומית. הכסף לא משנה.”
וודאי שהוא משנה. כי אם לא, למה טרח אבא לשקר? ולמה רק בדרך הזו זה הצליח?
מעדתי החוצה, המומה ומסוחררת. אלחנן חיכה לי, ונעץ בי מבט מודאג כשראה את פניי.
“אני…”
“את בסדר? רוצה לחזור הביתה? אין שום בעיה, אני חוזר עם ההורים שלי.”
“לא, מה פתאום. זאת רק עייפות. אני בסדר, אני רוצה ללכת איתך.” זה טיול מסורתי, הסיבוב שאחרי האירוסין. לא יכולתי לקחת את זה ממנו. גם אם היה רק דבר אחד שהשתוקקתי לומר לו. הדבר היחיד שהיה אסור לי לומר.
*
התכוונתי לספר לו. בכל פעם שראיתי את המספר שלו על הצג, הלם הלב שלי בדחיפות. הייתי חייבת לומר לו. זכותו לדעת. ובכל פעם היה הקול שלו עליז כל כך ובוטח בי, ולא הניח לי לרסק לו את האמת בפרצוף.
והעבודה שלי עניינה אותו. אני עניינתי אותו, ולכן, כל מה שקשור אלי.
“אז מה בעצם את עושה שם? זה משרד כזה?”
“פליירים,” התחמקתי מתשובה ישירה. “זה ארגון חסד, ואני מעצבת להם את התכנים שנועדו לשכנע אנשים לתרום.”
“וואו, זה מדהים. אז זו בעצם עבודה עם הרבה סיפוק וחסד.”
“כן.” בלעתי את רוקי והתבוננתי במראה, בבבואה השקרנית שהחזירה לי מבט. “כן, זה בהחלט סיפוק.”
בבקרים שלחתי קורות חיים. הפסקתי כמעט לקרוא את רשימת הדרישות. לא היה אכפת לי כמה אוטובוסים ייקחו אותי למקום העבודה, העיקר שיהיו לי שם שולחן ומשכורת. לא בדקתי כמה הם נותנים, ואלו שעות ומה התנאים. רק לחצתי שוב ושוב על ‘הגש מועמדות’, ונשענתי מותשת על מסעד הכיסא שלי.
שבועיים לפני החתונה נכנסתי לסוכן שלי באתרי הדרושים, וסימנתי וי על כל עבודת אדמיניסטרציה שמישהו הציע. כל משרת מזכירות והקלדה ופקידות, כל עוד היא במשרד מסודר עם תלוש משכורת.
אבל אולי נזכרתי מאוחר מדי, או שתמיד מאוחר מדי לצעירה חסרת ניסיון כמוני.
*
“אז זהו.” אלחנן התרחק מעמודון הספרים שסיים לסדר וחייך לעצמו בסיפוק. “היום החופשי האחרון שלנו. זאת אומרת, בתקווה שאתקבל לכולל. בשבילך, בכל אופן, זה היום החופשי האחרון.”
אני נוראית.
אני יודעת. אמרתי את זה לעצמי באלף ניסוחים שונים מאז החתונה. המצאתי כל עלבון אפשרי לפחדנות העלובה ולרמאות המחרידה שלי. ובכל זאת, בכל פעם שפתחתי את פי כדי לספר לו, הרס החיוך המאושר שלו את כל התכניות שלי.
הוא חשב שאני מושלמת.
איך יכולתי לנפץ אותי ככה, ומה יישאר ממני אחר כך?
“זה לא.” הקול שלי חרק, כשהמילים שנעלתי שלושה חודשים, נמלטו סוף סוף החוצה. “זה לא היום החופשי האחרון. גם מחר יהיה לי חופש. ומחרתיים. ועוד שבוע. אלא אם כן אמצא סוף סוף עבודה.”
בעלי חייך בבלבול, מנסה לאתר את עוקץ הבדיחה שלי.
“אין לי עבודה.” צנחתי על הספה וכיסיתי את פניי בכפות ידיי. “זאת אומרת, יש לי עבודות פרטיות פה ושם שאני עושה בשביל לקוחות מזדמנים. אבל אין לי… אין שום מקום עבודה מסודר שאני שייכת אליו. אני לא שכירה, בקיצור.”
שמעתי את ההתנשמות ההמומה שלו, והסרתי באיטיות את ידיי.
“פיטרו אותך?” חמלה מילאה את אישוניו. “ולא רצית לספר לי?”
“לא.” לא יכולתי לתת לו לחשוב את זה, למרות שזה היה מוצא נוח. “אף פעם לא הייתה לי עבודה קבועה, אלחנן. אני… ההורים שלי… אבא שלי כנראה… בכל אופן, זה מה שהשדכן הבין וככה העבירו את זה לכם. אני… לא ידעתי את זה, מבטיחה. עד האירוסין לא היה לי מושג שכך אתם חושבים. ואחר כך… כבר לא הצלחתי לספר את האמת.”
“אבל שאלתי אותך…” הקול שלו רעד, מתחנן אלי שאומר שזו טעות. שרק עכשיו אני משקרת. לא אז, לא כל הזמן הזה. “איך זה לעבוד, ואת אמרת…”
“לא הבנתי…” העפעפיים שלי צרבו אבל לא הרשיתי לדמעות לזלוג. לא הגיע לי לבכות עכשיו. זו תהיה בריחה, והוא יצטרך להרגיע אותי, במקום לקבל את התשובות שהוא זכאי להן. “לא הבנתי מה שאלת, חשבתי שאתה יודע. מצטערת, באמת מצטערת!”
הוא נענע את ראשו לאט, ואז מהר יותר. האישונים שלו היו קרועים ומבוהלים, ולא יכולתי להביט בהם. “אני חייב… אני צריך…”
הוא הלך לכיור, ואז לחדר השינה, ואז לארון הספרים שלו. הוא הסתובב לכוד ביחידה הזעירה שלנו, מסב את פניו ממני. “מצטער, זה יותר מדי בשבילי. אני צריך להבין מה קרה כאן.”
הוא הלך לכיור, ואז לחדר השינה, ואז לארון הספרים שלו. הוא הסתובב לכוד ביחידה הזעירה שלנו, מסב את פניו ממני. “מצטער, זה יותר מדי בשבילי. אני צריך להבין מה קרה כאן.”
ואז הוא יצא. ככה יצא. ואני נשארתי על הספה.
הדמעות שנצרתי פרצו עכשיו, והכתפיים שלי רעדו בטלטלות עזות. הוא היה המום, וציפיתי לזה. הוא לא האמין, וידעתי שכך יהיה. אבל לא חשבתי… הוא לא היה אמור לברוח. הוא היה צריך להישאר. היינו צריכים להבין את זה יחד. האם הוא כל כך הזדעזע ממני? עד כדי כך נרתע, עד שלא היה יכול לשאת את הנוכחות שלי בשלושים המטרים הרבועים שלנו? שחזרתי שוב את המבט האחרון שהספקתי לראות. הלסת החשוקה, העיניים האטומות…
לקחתי את הטלפון שלי ויצאתי החוצה. לא בעקבותיו.
אמא ענתה לי אחרי שלושה צלצולים. “שלומית? שלומית, מה קרה, מותק? בבקשה, אל תבכי, את מפחידה אותי! אליהו, בוא רגע לכאן, זאת שלומית והיא ממש…”
“אמא…”
היא השתתקה, ואני לקחתי שלוש נשימות עמוקות ועצרתי יפחה נוספת שחיכתה לתורה.
“רק עכשיו סיפרתי לו… רק הרגע העזתי לגלות לו שאני לא… שאין לי… שאני מובטלת, בקיצור.”
“את לא מובטלת!” נחרדה אמא, ואבא לחש שצף של מילים מבוהלות לאוזנה. “ככה הצגת לו את זה???”
“הצגתי לו את האמת,” נשענתי על מגלשה אדומה שעדיין הקרינה חמימות משמש אחר הצהריים, ושפשפתי את עיניי הצורבות. “אמרתי לו שיש לי עבודות קטנות פה ושם, אבל שום עבודה מסודרת.”
“זה טוב,” אישר אבא בקול רם, ואמא חזרה אחריו. “ומה הוא אמר?”
“כלום…” הקול שלי נסדק שוב והיפחה שכלאתי עשתה צעד קדימה. “הוא היה המום, מזועזע, לא הצליח להסתכל לי בעיניים. ואז הוא… ברח.”
“ברח???” זעקו שניהם בו זמנית.
לא יכולתי לענות להם. לא בלי להסגיר את הדמעות ששוב ניצחו אותי.
“שלומית, תקשיבי לי.” עצמתי עיניים והרגשתי את הדמעות זולגות בדממה על לחיי. והקשבתי לה.
“מה שאלחנן עשה, לא היה בסדר. הוא הבעל שלך, הוא בחר בך, והוא לא יכול לתלות את זה בכן- עבודה – -לא-עבודה. את לא שותפה עסקית שלו, את אשתו. והוא חייב לרצות אותך כמו שאת. עם כל מה שיש בך ואין בך. הוא היה צריך להישאר ולשמוע אותך, לא לברוח.”
מצמצתי בכוח בעפעפיים בוערים. “אז מה אני צריכה לעשות עכשיו?” מלמלתי.
“לחזור הביתה.” אבא לקח ממנה את השפופרת, נחוש וכועס. “עוד מעט גם הוא יחזור, והכול יהיה בסדר. לא צריך לעשות עסק מכל דבר. אז הוא יצא, אז הוא הלך. יעבור לו אוטוטו ותשכחו מכל הסיפור.”
“לא ראית אותו…” לחשתי. “לא ראית את ההבעה שלו כשהוא יצא…”
“פשוט תהיי בטוחה בעצמך.” אמא שוב לקחה את הטלפון ליד, וברקע שמעתי את אבא משמיע צקצוק חסר סבלנות. “בעל צריך לרצות אישה בגלל מי שהיא. לא בגלל מי שהוא רוצה שהיא תהיה.”
כל הדרך הביתה חשבתי על המשפט הזה.
זה מה שאגיד לו, לאלחנן. שהוא לא יכול לכעוס רק כי אני לא בדיוק מה שהוא רוצה. אני זו הבחורה שהוא נהנה לצחוק איתה, לנתח ולהעמיק. ואם אני לא שכירה, ואין לי תלוש משכורת קבוע, אז אני כבר לא שווה? לא אני?
ראיתי אותו עוד לפני שהבחין בי. אלחנן נשען על גדר אבנים מעבר לכביש, ופתיל עשן דקיק היתמר בין אצבעותיו. הוא סיפר לי באחת הפגישות, שכשהוא לחוץ נורא, הוא מעשן לפעמים סיגריה אחת. רק אחת. הוא הבטיח לי שיכולים לעבור חודשים בלי אף סיגריה. האמנתי לו, כי היה לו כושר איפוק נדיר. ולא יכולתי להתווכח עם הצורך בסיגריה אחת כזו עכשיו.
הכתפיים שלו היו שחוחות, והיה נדמה לי שהן רעדו קצת בשמש אחר הצהריים הדלילה. הוא לקח שאיפה נוספת מהסיגריה, והרכין את ראשו כאילו העולם כבד עליו מדי.
מה אני רציתי באלחנן? למה בחרתי בו? למה הייתי נואשת כל כך שירצה?
כי הוא היה חכם ותומך ומבין וקשוב וטוב לב. וגם כשחשפתי חולשות, הוא מעולם לא קם ועזב.
ועכשיו כן.
ואם הוא לא מושלם, ואם הוא כועס ולא מבין ובורח במקום להתמודד, אז אני כבר לא רוצה אותו? אני לא צריכה לרצות את מי שהוא, במקום את מי שרציתי שיהיה?
מעבר לכביש אלחנן נאנח ובחן את הסיגריה שלו, כאילו תוהה מה הטעם.
אולי אין אני אמיתי אחד. איך יתכן שיש, אם אנחנו לפעמים עייפים ומאכזבים ורעבים ונכשלים? האם האני שלנו, הוא זה שבשגרה רגילה לגמרי? בלי שום הפרעות? אני לא יכולה לרצות אותו בגלל מי שהוא. כי מי זה בכלל? אולי אני רוצה אותו, בגלל מי שהוא רוצה להיות.
אני לא יכולה לרצות אותו בגלל מי שהוא. כי מי זה בכלל? אולי אני רוצה אותו, בגלל מי שהוא רוצה להיות.
וגם אני רוצה.
רוצה להיות אישה שהוא יעריך באמת. גם אם היא לפעמים טועה ומסתבכת. אישה שהוא יוכל לבטוח בה, גם אם היא שונה ממי שהוא חשב. גם אם היא לא מושלמת כמו שהוא האמין.
“אלחנן?” חציתי את הכביש, והוא ניתר בבהלה והרחיק את הסיגריה כאילו התכוון להחביא אותה.
“זה בסדר,” הנפתי את ידי. “זה בדיוק זמן מתאים לסיגריה חד פעמית.”
הוא הנהן, רגוע קצת יותר, אבל עדיין לא הסתכל לעברי.
“אני מתנצלת.” לחשתי. “הייתי צריכה לספר לך ברגע שנודע לי. זה לא היה בסדר, וזכותך להיבהל. אחרי הכול, אתה חיפשת בחורה עובדת. וזו לא אני. ואני כל כך מצטערת. פשוט…” השפלתי את עיניי, ושמעתי אותו מועך את הסיגריה על הגדר. “פשוט רציתי אותך כל כך,” פלטתי, “שלא העזתי להרוס את זה.”
“זה בסדר.” לראשונה הוא הביט בעיניי, ומה שראיתי בהן, שחרר את קנה הנשימה הצבוט שלי.
“באמת נבהלתי בתחילה והייתי צריך רגע לעצמי. אבל את כל כך מוכשרת, שאני בטוח שתמצאי משהו מהר. חוץ מזה, יש לנו בינתיים חופש לבלות, מה צריך יותר מזה?”