זריחתה של השקיעה – פרק א’

"כן, כן, שמעתי. סבלנות." העינית של הדלת מוחשכת. אני מדמיינת אותה מסתכלת עלי ומנסה לנחש מהיכן אני מוכרת לה. מתלבטת אם חכם לפתוח את הדלת. בכל זאת אישה זקנה היא טרף קל.

כל הסיפור התחיל כשאדון מחפוד, ועד הבית, הגיע למסקנה שאחרי כל השנים שהוא מנהל את ענייני הבניין ביד רמה הגיע הזמן להחלפת משמרות. השכנים הוותיקים התחמקו מהתפקיד, הם ידעו היטב למה. אני לעומתם, דיירת די חדשה בבניין, מצאתי עצמי מוחמאת מהפניה. התמימות הזו עברה לי. רק אמרתי ש’אפשר לחשוב על זה אבל קודם אדבר עם’ וכבר נתחבו בידי פנקס קבלות, מחברת ועד דקה ושקית סנדוויץ’ שבתוכה מטבעות ושטר ירוק בודד. כשהכל הוסכם ונחתם, בלי חרטות, כמו שיוסף הבן שלי נוהג לומר, טרח אדון מחפוד לציין באוזני שיש איזושהי בעיה של גביה והקופה ריקה, והשבוע זמן התשלום למנקה ואת חשבון החשמל צריך היה לשלם לפני שבועיים. אמר שלום ובהצלחה ופנה לביתו.

*

בניסיון לכלכל את צעדי הבאים הסתכלתי על המחברת. חפץ שאפשר ללמוד ממנו הרבה על אדון מחפוד ויתר השכנים.

מחברת בכריכה ירקרקה. הצבע וצורת האותיות המוטבעות עליה מצביעים שהיא פריט לאספנים. אני שמחה לגלות שצדקתי. זו מחברת חשבון. רוני מחפוד רשום עליה, כיתה ו’. אני רואה אותו בחדר המדרגות, בא לבקר את הוריו. הרבה שנים עברו מאז שהשתמש בה, נראה מבוגר ממני בכמה שנים. 

בדפים הראשונים יש שורה של תרגילים פתורים. אני מקווה שאת מעשיו הוא מכלכל ביתר דיוק מהאופן שבו פתר את השאלות. מהשריד הזה לזמנים עברו אני מתגלגלת לחשוב על החולצות של אדון מחפוד. יש להן צווארון גדול עם תיפורים מודגשים. שנים לא מייצרים חולצות כאלה. אני לא יודעת אם הוא קמצן, מה שברור הוא שבזבוז הוא לא אוהב. החולצה במצב מצוין ובמחברת יותר ממחצית דפים ריקים, לא חבל לזרוק?

אני עוברת על דפי ההכנסות. גם הם מצע פורה לידע. כמו בלש אני מחברת פרט לפרט. משפחת לוין, צדיקים, משלמים חודשיים מראש את כספי הוועד. אולי לא רוצים להטריח את אדון מחפוד כל חודש מחדש. לא הם האחראים לקופה הריקה. משפחת אבוטבול משלמת בכל חמישי לחודש, ייקים. רבינוביץ משלמים כל כמה חודשים למפרע. כבר שלושה חודשים לא שילמו. אני מתחילה לחשב את צעדי, באיזה סדר כדאי לחזר על הפתחים ולגבות את הכסף. להתחיל מלמעלה? אולי מלמטה? להיפטר קודם מהלא נחמדים? אולי לרכך את הנחיתה לתפקיד החדש ולהתחיל מאלו שאני מחבבת? לא יעבור זמן רב ואגלה שלא תמיד זה הולך יחד – חביבות ופתיחת הארנק. וישנם הזקוקים לתקופה של ביקורים חוזרים עד שישלמו את מה שהם חייבים.

אני מתחילה לחשב את צעדי, באיזה סדר כדאי לחזר על הפתחים ולגבות את הכסף. להתחיל מלמעלה? אולי מלמטה? להיפטר קודם מהלא נחמדים?

השעה אחת בצהרים. במקרה אני בבית, כי דניאל לא מרגיש טוב. לא כל השכנים בביתם, ומי שכן, עסוק בלקבל את ילדיו השבים ממקומות הלימוד. לכן אני דופקת אצל פנינה. וזה מה שאני יודעת עליה. היא מבוגרת, אפילו זקנה. את שמה הפרטי אני מכירה מהמכתבים הנשלחים אליה, שלעתים מושמים בתיבת הדואר שלנו. לעתים רחוקות אני פוגשת אותה בחדר המדרגות. תמיד אקדים ואומר לה שלום, חינוך טוב מהבית, והיא בתשובה תנוד תנועה כמעט לא מורגשת בראשה. אותו ריטואל חוזר על עצמו בכל מפגש שלנו, ללא שינוי או תוספת. אני לא זוכרת ששמעתי את הקול שלה. הנה אני עומדת ליד הדלת ומתכוננת למשהו אחר. אף אחד לא מזדרז לפתוח. אולי לא שמעה. אני דופקת שוב, הפעם חזק יותר. 

“כן, כן, שמעתי. סבלנות.” העינית של הדלת מוחשכת. אני מדמיינת אותה מסתכלת עלי ומנסה לנחש מהיכן אני מוכרת לה. מתלבטת אם חכם לפתוח את הדלת. בכל זאת אישה זקנה היא טרף קל. אני מציגה לפניה את הפנים הכי נחמדות שלי. כנראה גם השעה משחקת לטובתי. זו שעת צהרים, לא שעה מומלצת לשוד זקנים. אני שומעת את המפתח מסתובב. הדלת נפתחת, לא עד הסוף. שרשרת הדלת מאפשרת לנו להסתכל זו על זו, אבל עדיין עם מקדם ביטחון.

“מי את?” היא שואלת קצר ולעניין.

כנראה היא לא זוכרת אותי מהמפגשים החטופים בחדר המדרגות. אני מתחילה לגמגם. מאריכה שלא כהרגלי ש”אני השכנה שלך. אנחנו גרים פה לא הרבה זמן. בערך שנתיים. הדירה שלנו בדיוק מעל הדירה שלך. אני מקווה שאנחנו לא עושים לך רעש. אני תמיד אומרת לילדים לא לקפוץ לך על הראש, ובימבות אני לא מרשה להם בבית. גם לא לרוץ.”

היא לא מתרשמת מהסיפורים שלי, ואומרת “תדברי בלי סיבובים. קצר. תגידי, בשביל מה באת?” אני מרגישה נזופה. אין לה עניין לשוחח.

“אדון מחפוד כבר לא רוצה להיות בוועד והוא ביקש ממני להיות במקומו. אז באתי לגבות את התשלום.”

“תראי גברת, איך אמרת שקוראים לך?” 

“חנה. חנה פרידמן.”

“חנה מספיק לי. כל אחד יכול לבוא לכאן ולהגיד שהוא מהוועד. שמענו סיפורים כאלה. אני אגיד לך מה אני אעשה, אני אשמע ממחפוד קודם מה הוא אומר ואז נראה.” זה חדש לי, המחשבה שמישהו רואה בי פוטנציאל עברייני, אבל אני מבליגה ושואלת מתי לדפוק אצלה שוב.

“אם זה כמו שאת אומרת, אני אבוא אליך. את אל תתדפקי.”

טוב אז שלום, אני ממהרת לעזוב.

*

המפגש אתה גרם לי ליובש בגרון. לפני שאני ממשיכה לחזר על הפתחים עליתי לבית לשתות. דלת הכניסה פתוחה אפילו שאף אחד מהילדים לא נולד באוטובוס. על הרצפה מונח השטיח הצבעוני של האוניברסיטה לתינוקות. אדם זר היה עושה חשבון פשוט ומצפה למצוא באחד החדרים תינוק. אבל כדאי לא לקפוץ למסקנות מהירות. כדאי לחפש חפצים נוספים – בקבוק או חיתול קטן שיאששו את ההשערה. במקרה שלי, ה’תינוק’ בן שנתיים וחצי. כבר מזמן הוא לא שוכב על השטיח ומגיש ידיים לתפוס את האביזרים הצבעוניים. השטיח משמש את נועה הגדולה ממנו בשנה, היא אוהבת להעמיד פנים שהיא אמא, ואת הבובות שלה היא משכיבה על השטיח. הרצפה זרועה משחקים. משום מה עולה במוחי תמונת המרצפות של פנינה. מהזווית שבה עמדתי בחדר המדרגות ראיתי מעט. הבהובים של צבע שלא התחברו למשמעות של חפץ אבל כן נרשמה במוחי הרצפה. כנראה כי חפפה לזו שבבית של סבא וסבתא. רצפה של פעם. ריבועים קטנים של מרצפות צהבהבות מנוקדות כתמי בז’. בבניין הישן שאני גרה בו, בניין מאמצע המאה שעברה, גודל הדירות במקור שבעים מ”ר, לפני שכל מי שיכול פרץ והרחיב לכל הכיוונים. יש מעט דירות שנתרו בגודלן הטבעי, אבל כך או כך, בכולן הוחלפה הרצפה למרצפות גדולות, לתת תחושה של גודל אחר. רק היא נותרה נאמנה למקור. מסתכלת על המציאות כמו שהיא, בלי משחקים ובלי כאילו.

אחרי הביקור אצלה אני זקוקה למפגש חם. אני דופקת אצל משפחת אמסלם. על שטיח הכניסה כתוב ברוכים הבאים. התחלה טובה.

אחרי הביקור אצלה אני זקוקה למפגש חם. אני דופקת אצל משפחת אמסלם. על שטיח הכניסה כתוב ברוכים הבאים. התחלה טובה. ממקומי בחדר המדרגות אני מריחה ריחות טובים של תבשילים. מנסה לנחש מה יש בסיר. אביגיל הקטנה פותחת לי את הדלת ומיד צועקת: “אמא, אמא של מיכל פה.”

“תכנסי תכנסי,” שרה צועקת. “אני פה באמצע כל הטיגונים.”

היום יום רביעי. יש בתים, בלי לציין שמות, שעוד לא עשו קניות לשבת, אבל אצלה כבר אפשר להריח טוב טוב את בואה של המלכה.

יום רביעי קודש להכנת סלטים. על השולחן מככב המלך הבלתי מעורער – החציל. פרוסות מצופפות זרויות מלח גס מגירות נוזלים ומחכות בסבלנות לתורן להיכנס למחבת. ארבעה סוגים של סלט חצילים מככבים בכל שולחן שבת בבית של שרה, לפני שהזכרתי את כוכבי המשנה, סלט מטבוחה, גזר, סלק ושאר ירקות. זה עניין של שלום בית, אמרה לי פעם.

כבר מזמן הבנתי שממנה אני לא אצא עם מתכונים. זה לא שהיא מסוג הנשים המחסירות פרטים מהמתכון רק כדי שהשני לא ייהנה, רק שאצלה הכל לפי העין וכובד התבלינים ביד והמגע של העיסה והריח. ואני צריכה כמויות מדויקות שחור על גבי לבן ולא הרגשות.

אני עומדת בפתח המטבח. “תתקרבי תתקרבי,” היא אומרת לי. “תתפסי רגע את המחבת. תעשי משהו מועיל,” היא צוחקת.

אני מסתכלת סביב על הממלכה שלה. באדן החלון צמחי תבלין. “כי אין כמו משהו אורגינל, בלי שום חומרים שמוסיפים רק לנפח, כדי להגיע לטעם,” אמרה לי פעם. בכיריים שש להבות, רובן תפוסות. הכל בגדול אצלה. אני מסתכלת איך היא קולפת וקוצצת על השיש המכוסה נילון נצמד. “אחרי שאני מסיימת את הבישולים אני תופסת ככה משני הצדדים את כל הלכלוך, ויאללה הכל לפח. ומה נשאר לי תגידי? אפילו סמרטוט לנגב אני לא צריכה.” זו בכלל שיטה אצלה. מה שאפשר לצפות היא מצפה. לא רק את השיש. ניילון על השולחן שבפינת האוכל. כיסוי על מכונת התפירה. בשבתות הקיץ הארוכים אני יורדת אליה עם עוד כמה שכנות לאמירת תהלים. דלתות הזכוכית הכבדות של הסלון נפתחות ואנחנו מוזמנות לשבת על הכורסאות הכבדות. הן מצופות כיסוי פרחוני מתוח היטב ששרה תפרה. אחרי תקופה ארוכה שירדתי אליה לא התאפקתי, ובזמן שיצאה רגע הרמתי את הציפוי רק בקצה לראות את האורגינל. מזל שיש ציפוי, חשבתי כשראיתי את דוגמת הפסים הצבעונית המבריקה.

“נו, אז התחלת מסעות ישראל במדבר.” היא מעיפה מבט בפנקס הקבלות שבידי. “היית צריכה לדבר אתי לפני שהסכמת. יש פה כאלה, לא משנה מאיזה עדה, שלהוציא מהם כסף אפילו המקל של משה רבנו לא יעזור לך.”

“נו, אז התחלת מסעות ישראל במדבר.” היא מעיפה מבט בפנקס הקבלות שבידי. “היית צריכה לדבר אתי לפני שהסכמת. יש פה כאלה, לא משנה מאיזה עדה, שלהוציא מהם כסף אפילו המקל של משה רבנו לא יעזור לך. לא נורא. יהיה לך כפרת עוונות מהריצות ותבואי מחר ולמה המנקה לא ניקה כמו שצריך. תתכונני לאלו שעד שהערוגה סביב השושנים לא ערוגה יפה יפה הם לא ישלמו לך שקל לוועד.”

אפילו הדיבור של שרה מלא ניחוחות וטעמים, אני חושבת לעצמי, לא בפעם הראשונה.

“אצל מי עשית סיפתח תגידי לי? כי לי אין היום כסף לשלם. מה שבארנק הכל לשבת. ביום ראשון נדבר.”

“הייתי אצל פנינה.”

“פתחה לך את הדלת?”

“עם שרשרת. אבל אני לא מאשימה אותה. בכל זאת אישה מבוגרת וחיה לבד. את שומעת היום סיפורים. נורא.”

“הכל טוב ויפה אבל במקרה שלה, שנים אני מכירה אותה. תני לי לעשות חשבון. באנו לפה הייתי בהריון עם שמעון. שמעון, כפרה שלי, הגדול שלו יעשה שבע בשבוע הבא. שלושה חודשים אחרי שילדתי את אביגיל היתה החתונה שלו. שלא תחשבי שהרגישו באוכל שהכנתי לשבת שאני אחרי לידה. תגידי יש לך אולי בחור טוב בשביל רבקה?”

אפילו לי קשה לעקוב אחר זרם האסוציאציות של שרה. מתי תלמד לאותת לפני שהיא פונה? שניה חלמתי ולוקח לי עוד כמה שניות להבין שהיא מדברת על פנינה.

“זקנה היא לא היתה אז, ובכל זאת אף אחד מהשכנים לא נכנס אליה הביתה. היום אני מבינה. בכל זאת היא מרגישה שונה מכולם. כל האוכלוסיה פה התחלפה. מסכנה, נשארה תקועה עם הדתיים. אבל למה פעם כשעוד היו פה חילוניים לא ידעה לפתוח את הדלת?”

די לי בשני מפגשים שלא העשירו את הקופה בשקל. אני נפרדת משרה, לא לפני שקופסא עם סלט חצילים נדחפת לידי. סלט ראשון לשבת כבר יש לי, אי אפשר לומר שלגמרי בזבזתי זמן.

*

הלל מתקשר אלי בדרך הביתה מהעבודה, שואל אם אפשר לעבור דרך המשתלה. לקנות אדמה ודשן, אולי עציץ. למה לא, אני מפרגנת לו, שייהנה. מכינה את יוסף השקוע בספר שיצטרך לעזור לאבא. באמצע המתח הוא נאלץ לרדת. חוזר עם שני קקטוסים שיש להם פרח שנראה פלסטיק. בעלי אחריו מחזיק עציץ גבוה ממנו. כל הפרחים הסגולים והעלים הרבים לא מצליחים להסתיר את החיוך הגדול שלו. “חני,” הוא אומר. “הבאתי לנו בוגנוויליה למרפסת. את תשתגעי עליה אני אומר לך.” “לנו?” אני עונה לו במשפט הקבוע שלי, “אני בשביל לראות ירוק מספיק לי להסתכל החוצה דרך החלון, אני לא צריכה את זה אצלי.” בשבועות הבאים גיליתי שגם היתה בעיה לשונית במשפט שלו. אני לא השתגעתי עליה. השתגעתי ממנה. באותו קצב שצמחו בשיח הזה פרחים הם גם נשרו ממנו, וכל המרפסת התמלאה בסגולים שלו.

*

בערב עלינו למרפסת לשתות כוס קפה משותף. בזמן שהלל עשה כל מיני פעולות בעציצים שלו ובמיוחד בזה החדש, סיפרתי לו על התפקיד החדש שקיבלתי. “רק זה היה חסר לך.” הוא הפסיק לקשור את הענף למקל התומך והסתכל עלי. “דווקא יש לי רשימה ארוכה של דברים שחסרים, להתחיל?” שאלתי. “דבר ראשון…”

“רק זה היה חסר לך.” הוא הפסיק לקשור את הענף למקל התומך והסתכל עלי. “דווקא יש לי רשימה ארוכה של דברים שחסרים, להתחיל?”

הוא התעלם והמשיך בשלו, מפגין כרגיל כשל מובנה במנגנון הקשב. אם הוא במהלך מחשבתי מסוים קשה להסיט אותו לכיוון אחר. “עכשו,” הוא נאם לי, “תצטרכי להתעסק מחוץ לעבודה בכל מה שאת לא סובלת לעשות בעבודה שלך. תראי שגם יהיה לך הנודניק הזה שיחפש כל טעות של שקל שתעשי. ואלו שתצטרכי לרוץ אחריהם.” בכלל לא התחשק לי לדבר על דברים שלא עושים לי טוב, אז אמרתי משהו כללי שמקסימום יהיה לי כפרת עוונות מכל הסיפור הזה, ואולי מי יודע יהיו הפתעות לטובה.

למרות שאני לא ‘מציאה’ גדולה בעבודה, אולי בגלל שבעלי העלה את העניין, ובכל זאת שמונה שעות כל יום אני נושמת הנהלת חשבונות, הסתכלתי על השכנים כמו שורות בפקודת יומן. הכנסות מול הוצאות. מנסה להעריך מי מהם יהיה בטור של הזכות ומי בטור של החובה. מי יכניס כסף לקופה בלי בעיות ומי יהיה בטור של ההוצאות ויוציא לי את הנשמה.

עד היום, אילו ‘עסקים’ היו לי אתם? מפעם לפעם מבקשים ממני חלב, ביצים, תפוח אדמה. דברים קטנים. לא יודעת אם אפשר ללמוד מכך משהו, אבל בכל זאת הערכתי שמי שמחזיר את מה שלקח גם ישלם לוועד ללא בעיות. עם פנינה לא היה שום דבר קרוב לכך, וההתחלה אתה לא בשרה טובות. 

טעיתי אבל לא לגמרי. היתה לי הפתעה לטובה אבל עם כפרת עוונות מעורבת בה. משהו שנמצא בין טור ההכנסות להוצאות. טור מיוחד לה.

טעיתי אבל לא לגמרי. היתה לי הפתעה לטובה אבל עם כפרת עוונות מעורבת בה. משהו שנמצא בין טור ההכנסות להוצאות. טור מיוחד לה.

אחרי יומיים נדחפה מתחת לדלת שלי מעטפה. מעטפה משומשת שנשלחה מבנק הפועלים לגברת פנינה חבושה. בתוכה שישים שקלים ופתק מצורף ‘קבלה לשים בדלת’. אני מיד עוזבת את קרש החיתוך והירקות לסלט ורושמת קבלה לגברת חבושה. את הקבלה אני מדביקה על דלת הבית כפי שהיא מבקשת. בחודש הבא שוב מעטפה מתחת לדלת, הפעם מביטוח לאומי. סכום כסף מדויק, כולל שקלים ועשרות אגורות ופתק ‘קבלה במעטפה על הדלת’. יש קו מתחת למעטפה. מה הסיפור שלה, אני חושבת. מה זה כבר משנה. אבל מחשבות לחוד ומעשים – בדיוק כפי שהיא אומרת. ככה מדי חודש בחודשו בדייקנות של שעון קוקיה שהרבה יותר מאוחר ראיתי שיש לה בסלון, נדחפת מתחת לדלת שלי מעטפה, כסף ופתק. וגם אם אני עדת ראיה למעטפה הנדחפת, אני לא פותחת את הדלת. אני מחכה לשמוע את הצעדים מתרחקים ואז ניגשת.

לאחר מספר פעמים בלי שום חריקה מגיעה מעטפה שיש בה רק כסף. גל של חום עובר בי. אני לא יכולה שלא לראות בחסרון ההוראות עיטור שבח שהיא מעניקה לי.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

2 תגובות

  1. כל כך עדין וחכם
    מציירת את האנשים כמו שהם, מקסימים עם חוסר השלמות שלהם,
    כל קטע הוא חוויה ושיר לקיום האנושי

    ועם כל העומק, עדיין מרתק, מסקרן וזורם.
    מחכה לפרק הבא

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן