זריחתה של השקיעה – פרק י’

אולי זה מה שקורה כשאת מבודדת מהחיים. את קמה בבוקר ואף אחד לא אומר לך בוקר טוב. אף אחד לא שואל איך ישנת. את אוכלת לבד. אין מישהו שאת יכולה להגיד לו תעביר לי את המלח. לשאול אם האוכל לא יצא מדי חריף.

סגרתי את הדלת של פנינה הכי בעדינות שיכולתי, כאילו יש פה תינוק שכבר שעה ניסיתי להרדים ועכשו כשהצלחתי אני יוצאת על בהונות. איזה תינוק. קודם לכן, בדרך מהמטבח לדלת שמעתי את החבטות עם המגב, כנראה היא פגעה בתנור כי היה קול של רעש מתכתי. קיוויתי שהיא הורידה את הסיר מהכיריים בשלב הזה של החבטות, כי אני לא העזתי לחזור אחורה ולבדוק. שמעתי גם מילים בערבית ולא הבנתי כלום, אבל די יכולתי לנחש את הכיוון. זו המנגינה שבה הן נאמרו.

פנינה אמרה לי “לכי לכי” ואני שמעתי “מגורשת מגורשת”. המבט של פנינה, מסתכלת עלי בהבעה שאומרת, למה את לא יכולה לעשות את זה כמו שצריך, מה כבר ביקשתי, נתקע לי בראש. יכולתי להגיד לה, את לא הראשונה שנותנת לי את ההרגשה הזו, אבל מי יכול היה לדבר? בטח לא אני. עליתי הביתה עם גוש בגרון. מזל שלא פגשתי אף אחד מהשכנים בדרך. אני לא יודעת מה היה יוצא ממני במצב הזה. כנראה דמעות. רק לדמיין את גודמן מזכיר לי לתלות דו”ח הוצאות הכנסות ומקבל ממני יבבות. אפילו חיוך קטן לא חייכתי למראה התמונה הזו.

בבית לא רציתי לחשוב על מה שקרה יותר מדי. לא רציתי בכלל לחשוב. לכן חיפשתי מה לעשות. למדתי מפרעה במצרים. תעבדו קשה, לחשוב כבר לא יהיה לכם כח. לא היה קשה למצוא. נכנסתי לחדרים. המיטות מהבוקר לא היו מסודרות. לסדר אותם לשעתיים עד שיפתחו מחדש נראה לי גם במצבי לגמרי מיותר. ראיתי את רחלי בתנוחה הקבועה שלה. מחזיקה את הטלפון ביד אחת, מדברת עם נחמי החברה הטובה. ביד השניה כותבת במחברת. גרסא אישית שלהן ללעשות שיעורים ביחד. עברתי בין החדרים מחפשת מה יתאים לי לעשות, כי לכל עבודה אני צריכה מוכנות נפשית אחרת.

עברתי בין החדרים מחפשת מה יתאים לי לעשות, כי לכל עבודה אני צריכה מוכנות נפשית אחרת.

יוסף עוד לא חזר מהלימודים ושאר הילדים שיחקו מחבואים, בקושי אמרו לי שלום. מיכל העומדת כבר מצאה את כולם מלבד חנוך. הקטנים הצטרפו אליה בניסיון לגלות את המחבוא שלו. “אפילו בתוך הארונות חפשתי והוא לא שם. גם מתחת למיטות, איפה הוא יכול להיות?” התלוננה. ממש תעלומה בבית משפחת פרידמן. אף אחד לא בקש ממני לחפש. הלכתי ללול. התאים לי לקפל עכשו כביסה. מאז שדניאל לא ישן בו הוא משמש תחנת מעבר לבגדים בדרכם לארון. אני מרגישה שיש לי שליטה על הבלגן כשהוא תחום בין ארבע דפנות. חכה לי שם הר קטן של בגדים ומצעים. שמחתי לראות אותו. הערכתי שיקח לי לפחות חצי שעה של הסחת דעת לסדר אותו ולהניח בארון. לא לחשוב על שום דבר מעבר ללסגור את הכפתורים ולהחליק כל קיפול כך שיעמוד ישר.

יש נשים, אני יודעת, שבזמן שהן עסוקות בפעולות מונוטוניות כמו כביסה, כלים, שטיפת רצפה, עכשו שאני חושבת על זה כמעט כל פעולה שקשורה לבית, הן מסוגלות לחשוב על דברים מורכבים. אני לא שייכת אליהן. אם אני רוצה לעשות משהו כמו שצריך אני חושבת רק עליו, סוג של התנהלות שאמצתי לעצמי מילדות.

אבל לפני הלימוד הזה של להיות מרוכזת בפעולה ולא מעבר לה היה לי טבע אחר. זה שנולדתי אתו. אחד התפקידים שלי לשבת היה לסרק את השערות של השטיח, הפרנזים שבצדדים, ככה שיעמדו ישר. היה לנו מסרק שחור גדול בדיוק למטרה הזו. חלק מהשיניים שלו היו חסרות, לכן הוא הפך ממסרק שיער למסרק שטיח, אמא אהבה לנצל כל דבר ולא לזרוק ישר. אהבתי את התפקיד. לא הפריעו לי האחים הקטנים שרצו עליו בזמן שסירקתי ובלבלו את השערות. ככה הרווחתי זמן לשקוע בסיפורים שהמצאתי. התנועה של הסירוק היתה כמו מדיטציה, קול קבוע של מסרק מישר את הפרנזים ומפעיל את בלוטת הסיפורים שלי. אני זוכרת שתמיד הם התחילו בצירוף המילים הנדוש ‘פעם אחת’. פעם אחת היתה קוסמת רעה. פעם אחת היה עכביש שטווה גן הרפתקאות שלם לעכבישון הקטן שלו, פעם אחת נולדה ילדה שהיו לה פנים מקדימה ומאחורה. למה זה לוקח כל כך הרבה זמן אמא היתה שואלת. בקול שלה שמעתי מורת רוח. חוסר סבלנות. היא לא מרוצה. היא לא מרוצה ממני. אני רק מתארת איך המחשבה שלי התגלגלה ממקום למקום. כך את צריכה לעשות את זה, היא לקחה במשיכה את המסרק מהיד שלי, היתה אלימות בתנועה, מדגימה לי את הקצב הנכון לסירוק. הייתי על ארבע קרובה לשטיח ויכולתי לשמוע את השערות צועקות. ניסיתי לספר לה את הסיפורים שאני מספרת. תפסיקי לחלום. לכן זה לוקח לך כל כך הרבה זמן. מה יהיה כשיהיה לך בית שלם לנהל. תעשי כמו שצריך.

תפסיקי לחלום. לכן זה לוקח לך כל כך הרבה זמן. מה יהיה כשיהיה לך בית שלם לנהל. תעשי כמו שצריך.

הקשבתי לאמא. היום אני שוטפת כלים, חושבת רק על הלכלוך בצלחת שצריך לשפשף. אני יכולה לדבר עם הילדים בזמן הזה, לשמוע את הדברים שלהם. גם את הסיפורים שחנוך ממציא. אבל בשביל לחשוב את המחשבות שלי אני הולכת, או יושבת בלי לעשות שום דבר. לקחתי חולצה מערמת הכביסה. בין כל הבגדים שיעלו בהמשך על ידיים ורגליים קטנות וגדולות הציצה יד. כמעט צעקתי. חנוך, מתחבא בתוך הערמה, לחש לי להיות בשקט ולא לגלות. שיתפתי פעולה. הוא אשר אמרתי. יש דברים שאני שונה מיתר האמהות. אמרתי לעצמי, הוא התרחץ אתמול, ליתר ביטחון בדקתי אם הוא שוכב מתחת כל הבגדים הנקיים והריחניים בלי נעליים, כי כמוני הוא נוטה לרחף. המשכתי לקפל ולא לחשוב.

הלל התקשר שהוא מתעכב בדרך מהצפון, יש הרבה פקקים, כנראה תאונה. בקשתי מרחלי לסדר כי אני יוצאת להליכה. עכשו בדרך הקבועה שלי אני עוצרת לחשוב על מה שקרה עם פנינה. אני יושבת בספסל מול העץ עם השורשים בחוץ. אנשים עוברים מגניבים מבט. כמה זה מוזר לשבת לבד? בלי לעשות שום דבר בידיים כבר אין לי הסחות דעת חיצוניות. אבל במקום לרדת במדרגות התלולות למטה בנפש שלי, אני חושבת על פנינה ולא עלי. מזמן גיליתי שלחשוב על אחרים זו הסחת דעת מצוינת.

במקום לרדת במדרגות התלולות למטה בנפש שלי, אני חושבת על פנינה ולא עלי. מזמן גיליתי שלחשוב על אחרים זו הסחת דעת מצוינת.

קשה לומר שאני מגיעה למסקנה אחת חותכת. יש כל מיני קולות ופרשנויות שמתרוצצות בתוכי. לאף אחת מהן אין משקל כבד יותר מהאחרת. אולי באמת בזמן שבישלה היא ראתה חיה מתגנבת מאחורי התנור,  חיה שהלכה לחפש לה מקום אחר בזמן שהיא ישבה על הכיסא בחדר המדרגות מחכה שאגיע. אולי היא טעתה לראות באבק ובלכלוך משהו שהוא לא? סוג של אשליה שנגרמה מהגיל, מהראיה הלקויה.

ויש גם עוד מחשבה שמגיעה ממקום אחר, לא מהמקום של ההסברים הקטנים המרגיעים – 

אולי זה מה שקורה כשאת מבודדת מהחיים. את קמה בבוקר ואף אחד לא אומר לך בוקר טוב. אף אחד לא שואל איך ישנת. את אוכלת לבד. אין מישהו שאת יכולה להגיד לו תעביר לי את המלח. לשאול אם האוכל לא יצא מדי חריף. הילד לא מכין שיעורים בחדר, הבעל לא קורא עיתון, השכנה לא דופקת לבקש בצל. את קוראת על חיים בעיתון, רואה אותם בטלוויזיה, שומעת אותם ברדיו. חווה אותם כמו כלי שני או שלישי, כמעט אף פעם לא בגוף ראשון. וככה עם כל כך מעט חיים שרוחשים סביבך, החוטים שקושרים אותך למציאות הולכים ונפרמים. כבר לא יודעת איזה יום היום. בוודאי לא מה החודש. מתחילה לראות איפה שאין מה לראות, לשמוע איפה שאין מה לשמוע. המוח שלך מפצה אותך על העדר החיים ומציג לך הקרנה פרטית, משהו שהוא רק שלך. רואה חיה שרק את יכולה לראות מאחורי התנור במטבח.

המשכתי ללכת. המוח שלי כמו מגנט ענק. מושך רק מה שמתאים למחשבה האחרונה. ראיתי אנשים בקשר. אנשים שהם לא לבד. אבא עם תינוק בעגלה, מנסה להרדים אותו באוויר הפתוח. זוג חרדי בפגישה. הבחור אומר משהו והבחורה מהנהנת במרץ. קבוצה של בנות ישבה במעגל חוגגת לאחת מהן יום הולדת. גם מי שהלך עם אף אדם לידו לא היה לבד. אישה בפסיעות נמרצות דברה בטלפון, לא רחוק ממנה אדם הלך עם כלב שכשכש בזנב.

חזרתי הביתה. היה שקט. ראיתי סימנים שהלל בבית. צרור המפתחות שלו היה תלוי על הוו בכניסה. תיק העבודה על השידה שבפינת האוכל. איש מסודר, אין לי טענות. הוא לא קשור לבלגן בבית. הוא לא היה בחדר השינה. גם לא במטבח קורא עיתון. ידעתי שאמצא אותו במרפסת. למעלה עם הגב אלי הוא טפל באחד העציצים. עציץ גדול. אני זוכרת איך סחב אותו למרפסת כשדניאל נולד. קניתי לעצמי מתנה ללידה אמר. הסביר לי שזה צמח מטפס, ירוק ופורח כל השנה, שיצמח וייפה את הפרגולה הישנה שלנו. החזקתי את דניאל והלל הצביע על השתיל הקטן ואמר זה הקטן גדול יהיה. גם תמיד נדע לחשב כמה שנים הוא חי. עכשו ראיתי אותו יבש כולו. לא זוכרת מתי עליתי לאחרונה למרפסת ושמתי לב אליו. לפעמים את לא רואה מה שנמצא לך כל הזמן מתחת לעיניים, בכל זאת זה היה נראה כמו מוות פתאומי. היה נראה שהוא זקוק לנס כדי להיות ירוק מחדש. תחיית מתים בצומח. לא הרגשתי אחראית למצב שלו, הצמחים הם באחריות הבלעדית של הלל, טריטוריה חיצונית לכל התפקידים האחרים של הבית שנעשים על ידי שנינו. נראה לי שהוא פשוט לא סומך עלי.

פנויה מרגש אשמה יכולתי לחוש שההתייבשות של הצמח הפריעה לו, אפילו ציערה. אם ליונה מותר אז גם הלל יכול, חשבתי. אני יודעת שיש אנשים שיגידו בסך הכל צמח, אפשר לקנות חדש, מתעלמים מכל ההשקעה ותשומת הלב, מכל הסיפור שספרתי. לא אני.

הלל דחף את האצבעות לאדמה. עם פנס קטן האיר על העלים אולי תתגלה לו סיבת המוות. כשהוא שמע אותי הוא הסתובב, לא מיד, להגיד שלום. איך עבר היום שלך?

הלל דחף את האצבעות לאדמה. עם פנס קטן האיר על העלים אולי תתגלה לו סיבת המוות. כשהוא שמע אותי הוא הסתובב, לא מיד, להגיד שלום. איך עבר היום שלך? אצלי הוא לא היה משהו, הוא אמר. בחצי השני של המשפט כבר היה בגבו אלי, ממשיך בשלו לא מחכה לתשובה. הייתי צריכה לדעת שאחרי יום ארוך של עבודה בצפון, דרך מתמשכת וצמח מת, לא כדאי להוסיף את הצרות שלי. אבל למה הצמח יכול לקבל משהו שאני לא? רציתי שהוא גם יבחן אותי באותה תשומת לב. התחלתי לספר לגב שלו על פנינה. איך היא חיכתה לי בחדר המדרגות, איך נכנסתי פעם ראשונה לבית שלה. אם הוא היה מקשיב הוא היה צוחק כשתארתי איך אני מכה במטאטא בחיה דמיונית. היה עושה מזה מערכון קצר. לא היה נותן לי לדבר משפטים שלמים בלי לקטוע אותי באמצע. עשיתי לו אפילו מבחן כדי לדעת אם הוא אתי. באמצע הסיפור אמרתי מילה לא קשורה. הוא אפילו לא שאל, מה אמרת? מה זה קשור? כל מה שרציתי היה להוריד את הנעליים ולהיכנס לתוך העציץ הגדול. אני חושבת שיש מספיק מקום בשבילי. לדחוף את כפות הרגליים בחול ככה שהם יכנסו. להרים את שתי הידים למעלה, ולהשעין אותן על הפרגולה. גם בלי פרח בשיער אולי הלל יתחיל להסתכל עלי. הסתובבתי וירדתי למטה. 

חשבתי שאחרי המפגש הלא מוצלח שלי איתה, פנינה תעדיף לחזור לשיטה הישנה. לדחוף מעטפה עם כסף מתחת לדלת. ליתר ביטחון, אם בכל זאת תבוא, אפיתי עוגה. עוגת שמרים. צריך הרבה כח רצון לעמוד בפיתוי של הריח המתפשט ממנה בזמן אפיה. ליתר ביטחון גם לא סגרתי עד הסוף את דלת הכניסה, אולי הריח בחדר המדרגות ימשוך אותה לבוא. מסתבר שלא הייתי זקוקה לכל הפיתויים האלה. גם לעוגה כושית ודלת סגורה היא היתה מגיעה. בשעה הקבועה שמעתי את הנקישות שלה. מעניין איך גם דפיקות בדלת נושאות את החתימה הידנית שלנו. פתחתי את הדלת עם בטן קצת כואבת, לא יודעת למה לצפות. בפנים שלה לא ראיתי שום זיכרון למה שקרה. לא היה בקול שלה שום סימן. שום מילה לא נאמרה על הביקור שלי בבית שלה, כאילו לא היו דברים מעולם. הרגשתי איך הכיווץ בגוף משתחרר ונשמתי לרווחה. שניה אחר כך ראיתי שהיא מחזיקה ביד שלה שקית שקופה עם לוגו של “יש בשכונה”. הסתקרנתי, סקרנות אינטלקטואלית, מה אקבל ממנה הפעם. יושבת במקום הקבוע שלה במטבח, היא הוציאה בידיים רועדות מין פסלון גבס קטן, שמה אותו על השולחן ליד צלחת העוגה, מסובבת אותו כך שהחזית שלו תהיה מולי. “זה בשבילך,” היא אומרת לי, מסתכלת ומחכה שאגיד משהו. מה יכולתי לומר. הסתכלתי על פסל בצורה של אמא. אמא של פעם. בראש מטפחת מקופלת בצורת משולש ובמותניים סינור מצויץ. ביד הדמות סיר, אוכל לצהרים. על הסינר באותיות דהויות מטושטשות קראתי במאמץ ‘האמא הטובה ביותר’. הרגשתי לא בנוח עם המתנה. מילא לקבל מתנות ישנות. לא זה מה שהפריע לי. זה החשבון שהיא עושה דרכי עם מי שנתן לה אותה. לא אהבתי להיות חלק מזה. לא הייתי צריכה לחכות הרבה כדי לדעת שניחשתי נכון.

הרגשתי לא בנוח עם המתנה. מילא לקבל מתנות ישנות. לא זה מה שהפריע לי. זה החשבון שהיא עושה דרכי עם מי שנתן לה אותה.

“אני לא צריכה את זה. גם הוא מה אגיד לך, אפילו שהוא הבן שלי – לא בסדר. חושב שנותן בובה ויותר לא צריך לעשות שום דבר. כאילו סתם לי את הפה. בקושי מבקר אותי. זה הכל מה –” היא מכנה את הכלה בכינוי גנאי.

אני מנסה לשכנע אותה להשאיר את המתנה אצלה. אולי הילד ישים לב שהיא חסרה וישאל מה קרה איתה. אולי היא תתחרט פעם. אבל פנינה מבטלת את כל המילים שלי בנפנוף יד ואומרת “אני כבר לא עושה חשבון לאף אחד. מה את חושבת, שלא אמרתי לו למה אתה לא בא? בטח אמרתי. גם אמרתי לו שאם היה מתחתן עם אשה משלנו הוא היה הגבר בבית. עכשיו זה הכל מאשתו – היא קובעת. מילה אין לו. אם ישאל אגיד לו דוגרי. מה יש לי לפחד? למה, יכול לבוא אלי פחות ממה שהוא בא?”

לאחר שהיא הולכת אני מניחה את הבובה עמוק בפנים במדף. אחרי קופסת העץ עם חליטות התה, אחרי הקפה המגורען, קופסת הסוכר, הספלים לקפה וכוסות הזכוכית לתה. מבחוץ אין  שום סימן של נוכחות, אבל במקרה שאשאל, היא תימצא בהישג ידי.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן