זריחתה של השקיעה – פרק י”א

קוסמת רעה הפילה כישוף שינה על אנשי הארמון. גם כל החפצים התלפפו במשך השנים בשכבות אבק. כך הרגשתי עם כל התפאורה. חיכיתי מתי סוף סוף יבואו להעיר את הנסיכה. פחדתי שככה נראית ההתחלה של הסוף.
דרג את הכתבה

אי אפשר לומר עלי שאני מדברת בקלישאות, אבל איך אפשר לתאר את שיחת הטלפון שקיבלתי במילים אחרות מלבד ‘כרעם ביום בהיר’?

סיום של יום שלא קרה בו שום דבר מיוחד. אם אני לא מחשיבה את היעדרו של ציטרון מהעבודה. ‘פגישה עם לקוח פוטנציאלי רציני בצפון’ יידעה אותנו נאוה המזכירה. העבודה נעשתה כמו שצריך, הוא לא צריך להיות נוכח כדי שנרגיש שעינו פקוחה עלינו. רק האווירה היתה יותר משוחררת. אחר כך השיחה הקבועה עם אמא בדרך לאוטובוס. לא זוכרת על מה דיברנו אבל מה זה כבר משנה. כמה שונה זה יכול להיות מהיום הקודם או זה שיבוא מחר? 

באוטובוס לא היה מקום לשבת. ברגליים כואבות הגעתי לחדר המדרגות, מקווה לא לפגוש אף אחד מהשכנים ולהגיע הביתה להמשך יום עבודה. כמו עקבות המוליכות למטמון היו חתיכות של צ’יפס זרוקות בין הקומה הראשונה לשניה. השקית הריקה היתה זרוקה ליד הבית של שרה. לרגע לא חשדתי שמישהו מבני ביתה מעורב בדבר. התלבטתי כמו תמיד אם להרים. לא יודעת למה, אבל יש לי הרגשה שאני היחידה שאוספת את האשפה. אף אחד לא מבקש ממני, ובכל זאת בכל פעם שאני מרימה אני מרגישה מנוצלת. הפעם שיבוא צדיק אחר במקומי, חשבתי. המשכתי הלאה לעלות. אבל כמו ילדה טובה חזרתי אחורה והרמתי. 

בבית מיכל חיכתה לי בקוצר רוח, מחכה שאעבוד איתה על מטלות הקריאה שקיבלה בבית הספר. דניאל בקש אחר כך סיפור, ועוד ‘סיפור אחרון ודי’ ולבסוף הגיע זמן ארוחת הערב. שאלתי את נועה מה היא מזמינה, כאילו אנחנו נמצאות באיזו מסעדה. כל מה שהיא מבקשת דניאל אומר ‘אני גם’. שניים במחיר אחד, אני חושבת. חנוך יושב בפינת האוכל, מעתיק שורות מסיפור למחברת, מחזק מוטוריקה עדינה ומשפר שגיאות כתיב. גם כן שניים במחיר אחד. נח לי לטפל קודם בקטנים. אני מקשקשת ביצים במחבת כשהטלפון מצלצל. מזל שכיביתי את האש לפני שניגשתי לענות, מההפתעה בטוח שהייתי שוכחת מהן. שמעתי מהצד השני ‘חני’. אי אפשר היה לטעות בקול. אבל כל השאר לא התאים. לא השעה, לא המקום. לכן לא אמרתי בחזרה ‘אמא’.

 מדהים איך מחשבות מתגלגלות בזמן קצר. לא שאני משווה חלילה, אבל שמעתי סיפורים על אנשים שהיו במצב סכנה שתיארו חיים שלמים שבכמה שניות בודדות עברו להם בראש. אני חשבתי, מי צריכה ללדת? אף אחת. מרים רק בתחילת הריון, אילה ילדה לפני חודשיים. מלכי כבר לא בסיפור. גם אין מישהו מספיק קרוב שיכול לסגור שידוך ובשלו השיחה הלא צפויה. כל האחים שלי התחתנו והילדים שלהם צעירים עדיין. יכול להיות שבשורה רעה בפיה? מיד שאלתי אם כולם בסדר. כן, ברוך ה’, אמא אמרה והמשיכה כאילו מאז ומתמיד אנחנו מפטפטות כמה פעמים ביום. “תראי חני, עברתי על ספר המתכונים שלי. הסתכלתי בעיקר בקינוחים, כי אני יודעת שזה מה שמעניין ילדים. סימנתי את הקינוחים הקלים. מה את אומרת, חנוך ירצה לבוא אלי פעם בשבוע להכין קינוח ביחד? רביעי-חמישי יהיה הכי טוב. ככה תרוויחי קינוח לשבת. קניתי גם כוסות אישיות יפות. היה במבצע. בחנות ברחוב מימון. לא רחוק ממך. תוכלי לשלוח לשם אחד מהילדים שיקנה שיהיה לך בבית. יש להם מבחר גדול. מחירים מצוינים. אז מה את אומרת?”

מרים רק בתחילת הריון, אילה ילדה לפני חודשיים. מלכי כבר לא בסיפור. גם אין מישהו מספיק קרוב שיכול לסגור שידוך ובשלו השיחה הלא צפויה. כל האחים שלי התחתנו והילדים שלהם צעירים עדיין. יכול להיות שבשורה רעה בפיה? מיד שאלתי אם כולם בסדר.

“נראה לי רעיון טוב,” אמרתי. “הנה הוא פה לידי, תוכלי לדבר אתו ישירות.”

לא ידעתי איך לאכול את ההצעה הזו. היו לי כל מיני רעיונות. בהתחלה המחשבות הישנות המוכרות כבשו אותי. הנה אמא במיטבה. סמל של יעילות. שיחה קצרה וכבר אני יכולה לדעת ‘היכן לקנות מה’. לא זוכרת מתי שיחקה עם הקטנים, הקריאה להם סיפור, עשתה להם ‘זמן סבתא’, סתם היתה לידם והקשיבה לפטפוטים שלהם. ועכשו ההצעה הזו, המשך ישיר להתנהלות הרגילה שלה. המשכתי ללכת בביצה של מחשבות טובעניות. עוד אפשר לחשוב שאני נהנית מכל זה. יכול להיות שאמא עושה לעצמה חוויה מתקנת דרך חנוך? הרי היא יודעת שאיתי היא לא הצליחה. אני לא בדיוק סמל לארגון וסדר. התנהלות של קו ישר. מה שהצליח לה עם מרים ואילה, סגנית שניה ושלישית, חלף רחוק מעל ראשי.

אבל מול כל הרעשים הכבדים המוכרים התעורר גם קול חתרני קטן, מסמן עיגול זוהר סביב השיחה שעשיתי עם אמא לפני כמה זמן. הזכרתי בה את חנוך, את אהבת הבישול שלו, ואיך אפשר לקדם דרכה קשיים שלו.

אמא שמעה אותי. הקשיבה למה שסיפרתי לה. המילים שלי נחתו לה בתוך הראש. הלכו איתה מאז. היה אצלה מקום שמה שהטריד אותי חי בו בכל הימים האלה.

*

בלילה אני חולמת חלום שלא מתאים לנשים. לא משהו שקשור לבית ולילדים. אני חולמת על אתר בניה. שומעת את פס הקול שמלווה אתר כזה. כלים כבדים קודחים באדמה, רעש של ערבול מלט במשאית. בחלום אני מתלבשת, חלוק ומטפחת, והולכת לגודמן השכן. דופקת על הדלת שלו לא כמו שאני רגילה, יותר בכיוון המקצב של פנינה. הוא פותח את הדלת וישר צועק, “באמצע הלילה באת לגבות כסף?” אני צועקת בחזרה על כפיות הטובה שלו, “הרשינו לך לבנות יחידה ואתה בונה אותה בלילה. אני לא זזה מפה לפני שאתה משלם לי ועד לכל השנה.” לפני שאני מספיקה לגלות איך האסרטיביות החדשה שלי פועלת עליו אני מתעוררת. הדופק שלי מתאים לאופי המשפטים, מהיר ומתוח. אבל למרות הלך הרוח הנסער שלי מגיעים אלי קולות דפיקה חלושים. הנה הפיגום שעליו בניתי את כל השלד של החלום שלי. אני מתיישבת במיטה מנסה לפענח את הקולות. הלל ממשיך לישון, כי מה לו ולאתר בניה. אולי הוא חולם שהוא נמצא ביער, מפלס לו דרך בצמחיה הסבוכה. את הדפיקות בחלום שלו עושה הנקר. יוצר חור בעץ שישמש קן לגוזלים שלו. הלל מתחפר בשמיכה, יוצר לעצמו קן בעולם מקביל. אני מסתובבת בבית ומנסה להבין את מקור הדפיקות. בסיבוב בין חדרי הבית אני לא רואה דלת נטרקת, אין גם תריס שלא קבוע במקומו שהרוח מעיפה.

עומדת בלי לזוז. הערפל של הקימה נמוג ואני מבחינה שהדפיקות באות מלמטה. גלים של קול מתפזרים מתחתי, הולכים ונחלשים. גם הרווח בין דפיקה לדפיקה גדל. השעון בפינת האוכל מראה שלוש ורבע. חושך בחוץ ואני מתלבטת מה לעשות. לפעמים אני כמו הילדים אומרת ‘שלוש ארבע ו –’ ומכריעה בלי להמשיך ולהתלבט. אני יוצאת לחדר המדרגות. אפשר לשמוע את הנשימות של הלילה. יש פתאום קול שנשמע לא לגמרי אנושי.

*

“פנינה?”

אני עומדת ליד הדלת שלה ובלחש אומרת “פנינה? פנינה?”

מהעבר השני אני שומעת אנחה.

אני שואלת לגמרי לא לעניין, “פנינה את בסדר?”

“איזה בסדר? תגידי, נפלת על הראש?” קצת נרגעתי כששמעתי אותה עוקצנית כמו שאני מכירה. “תקשיבי,” היא המשיכה לדבר, “לא יודעת מה קרה. הלכתי לשתות מים ונפלתי. לא יודעת כמה זמן אני שוכבת ככה על הרצפה. בהתחלה צעקתי. אף אחד לא בא. אז זחלתי לקחת מטאטא לדפוק. לא יודעת כמה זמן אני ככה דופקת במטאטא. אולי חצי לילה. יכולה למות עשר פעמים עד שמישהו שומע.”

בהתחלה צעקתי. אף אחד לא בא. אז זחלתי לקחת מטאטא לדפוק. לא יודעת כמה זמן אני ככה דופקת במטאטא. אולי חצי לילה. יכולה למות עשר פעמים עד שמישהו שומע.

אני מנסה לפתוח את הדלת. מה חשבתי לעצמי? בוודאי היא נעולה. “גם בשרשרת למעלה,” פנינה מוסיפה. “את יכולה לפתוח?” אני שואלת אותה. זה לא היום שלי איתה.

“שכל יש בראש הזה שלך או שהראש רק ליופי? אם הייתי יכולה לפתוח את חושבת שהייתי שוכבת פה דופקת במטאטא? תתקשרי לבן שלי הקטן. הוא יודע מה לעשות.” היא מנסה להגיד לי את המספר, מפסיקה מיואשת. גם אני במצבה לא הייתי זוכרת. אני שומעת קול כמו של חיה פצועה, שמריץ אותי לבית לקחת את הפלאפון. באנשי הקשר באות י’ מופיעים אצלי ‘ידידים’. במוקד הטלפוני, כאילו לא אמצע הלילה, עונה לי צדיק. מספרת לו בשתי מילים מה קורה. יצטרכו לפרוץ את הדלת, היא נעולה במפתח ושרשרת, אני פורשת לפניו את הנתונים. “קטן עלינו,” הוא אומר. “בעיניים עצומות אנחנו פורצים אליה לבית. יש לי מתנדב קרוב אליכם, מיד הוא מגיע.” אני מסיימת את השיחה ואומרת לפנינה כמו מנטרה שוב ושוב את המשפט, “עוד מעט מגיעים לעזור לך.” מהצד השני של הדלת אני שומעת אנחות בתגובה.

כפי שהבטיח, לא עוברות שתי דקות ובחור רץ במדרגות. דוחף את הדלת בניסיון לאבחן את המצב. “יש סולם או להביא מהאוטו?” הוא שואל במרץ של מי שרק התחיל את היום. “יותר קל להיכנס לבית מהחלון. מקסימום נשבור כמה שלבים בתריס.” יש סולם בחדר המדרגות המשמש לעליה לגג. בזמן שהוא רץ ממקום למקום אני מנסה להכין את עצמי לרגע שהדלת תיפתח. יש שקט בצד השני. אני מפחדת ממה שאראה. דיירי הבניין ממשיכים לישון בשלווה, מותירים אותי להתמודד לבד.

אבל מה אני מתלוננת. אני עוד בצד שעומד על הרגליים. אני שומעת צליל של תריס מתפרק וצעדים מהירים מהעבר השני לכיווני. מנעול נפתח וגם שרשרת מוסטת. הדלת נפתחת ושנינו רוכנים מעל.

“פנינה, פנינה,” אני אומרת ומלטפת לה את היד, מחכה שתיתן לי סימן. אבל המבט שלה מרוקן. עיניים כמו שער סגור חתום ונעול. לא נותנות לשום דבר מהעולם שבחוץ להיכנס אליהן. לא רואה אותי בכלל. 

אני שומעת את הנשימות שלה. היד שלה רועדת בתוך היד שלי. כמו קליפה של בן אדם. חיה כלפי חוץ. צריך להזמין אמבולנס אומר לי איש ידידים. מה המספר של מד”א אני מנסה להיזכר. אפשר לדעת מי הגאון שנתן לארגוני החירום מספרים עוקבים?

בזמן שהוא מתקשר במקומי, בניסיון קצר של בריחה אני מסתכלת מסביב. נכון שלא הוזמנתי להיכנס לפרטיות שלה אבל מצאתי דרך להתנתק וקצת להירגע. 

היה ברור שפנינה לא שייכת לזרם הדוגל במינימליזם. כמעט ולא היה מקום ריק מחפץ. תמונות גובלנים צפופות על הקיר. שטיחים בכל עבר. מהתקרה משתלשלות נברשות צבעוניות וגדולות. על המזנון בסלון מפיות תחרה רקומות. על כל אחת מהן אביזר קישוטי. על ידיות הספה אותן מפיות, כריות עבודת יד מונחות עליה. לא רחוק מכפות הרגליים שלה היה כד נחושת גבוה ובתוכו נוצות טווס. כמו בבית של אמא, חשבתי. בכל מקום היו עציצים מחומר שלא צריך להשקות, פלסטיק ומשי. היה עליהם הרבה אבק. רק אצל הרופא היא מנקה את העלים? לא הבנתי מאיפה מגיעה אלי המחשבה המיותרת הזו. אולי אלו דרכים של המוח לעכל במנות קטנות דברים קשים.

הרגשתי דחוסה עם כל הדברים שבבית. האם אפשר להרגיש פחות בודדים עם כל הנוכחים השקטים שמסביב? היה קשה לנשום. ריח של בית שהחלונות שלו סגורים באורח קבע. את נושמת בו אוויר ישן, כזה שלא מתחלף. הוא נמצא פה מימים ימימה כמו עוד אביזר, נותן תחושה של זמן עומד מלכת. קוסמת רעה הפילה כישוף שינה על אנשי הארמון. גם כל החפצים התלפפו במשך השנים בשכבות אבק. כך הרגשתי עם כל התפאורה. חיכיתי מתי סוף סוף יבואו להעיר את הנסיכה. פחדתי שככה נראית ההתחלה של הסוף.

פעם שאלתי אותה אם היו בעירק תעודות לידה. את רוצה לדעת בת כמה אני, אז אני אגיד לך. אצלנו מי שהיה לו מזל להיוולד ליד משהו חשוב כמו מלחמה יכול לדעת בערך בן כמה הוא. אני, היא צחקה, לא היה משהו חשוב בזמן שנולדתי. יותר טוב ככה. אם אני לא יודעת, אולי ככה הוא ישכח ממני, ישאיר אותי חיה.”

אצלנו מי שהיה לו מזל להיוולד ליד משהו חשוב כמו מלחמה יכול לדעת בערך בן כמה הוא. אני, היא צחקה, לא היה משהו חשוב בזמן שנולדתי. יותר טוב ככה. אם אני לא יודעת, אולי ככה הוא ישכח ממני, ישאיר אותי חיה.

בזמן שאני בורחת במחשבות פנינה מתחילה לדבר. מערבבת מילים בעברית ובערבית. בהתחלה חשבנו שהיא מדברת אל המתנדב, מבקשת ממנו עזרה

“תעשה משהו. מה אתה מסתכל עלי לא עושה כלום.

ניסיתי להבין מה היא מבקשת.

“את רוצה לשתות מים? להביא לך שמיכה?” שאלתי אותה. לא היה נראה שהיא מקשיבה לי.

“מה, ככה מגיע לי?” היא המשיכה לדבר. “לא עשיתי מספיק כל החיים?”

במילים הבאות אנחנו מבינים שלא אלינו היא מתכוונת. “כל הזמן אני דואגת בשבילך. קמה בבקר מוקדם, למה לא תלך לעבודה בלי שאני אעשה קפה. אוכל כל יום טרי. לא מספיק לעבור בפריז’ידר, חם מהסיר. וכל יום משהו אחר. לא מתעצלת אפילו שלא תמיד מתחשק לי לבשל, עושה לך סמבוסק בג’בן, קיצ’רי, טבית, ערוק, טורשי, לא טועמת שום דבר רק בקצה של המזלג לראות אם זה טעים. לא חסר מלח, לא חסר בהרט. אתה ראשון.”

זה כמו לצותת לשיחה בין שני אנשים, רק שפה רק צד אחד מדבר. “אתה ישר הולך בשולחן. הנעלי בית שלך כבר שם. ככה עם הרגל אתה מעיף את הנעליים שלך בחוץ. למה מה יקרה אם פעם אחת תשים אותם במקום? אני מוזגת לך בצלחת. לא אומר תודה. לא אומר היה טעים. גם עכשו אתה לא מדבר. הכל בגלל רוזה, אה יחזקאל? תגיד לי, מה אתה שותק? מה קרה פעם בחודש הלכתי אצלה? בשלתי לך אותו יום קיצ’רי אתה אוהב. מעניש אותי עכשו יחזקאל למה אכלת לבד?”

לא מתעצלת אפילו שלא תמיד מתחשק לי לבשל, עושה לך סמבוסק בג’בן, קיצ’רי, טבית, ערוק, טורשי, לא טועמת שום דבר רק בקצה של המזלג לראות אם זה טעים. לא חסר מלח, לא חסר בהרט. אתה ראשון.

*

כשאני נכנסת הביתה השעון בפינת האוכל מראה לי על השעה ארבע וחצי בבקר. כל מי שישן עד עכשו ממשיך לישון כאילו לא קרה כלום. הרצפה זרועה במשחקים שהילדים הבטיחו לסדר. אני לא יכולה שלא לחשוב על התסריט הבא. נגיד שאני לא רואה כלום כי חושך. נגיד שאני בטוחה שאין שום דבר על הרצפה כי הילדים הבטיחו לסדר והם תמיד מקיימים את מה שהם הבטיחו. נגיד שאני דורכת בהפתעה, כי לא ציפיתי לכך, על קוביה גדולה, ורק כדי להבהיר את הנקודה אני מועדת ונופלת. נגיד שאני לא מצליחה להתרומם. ונגיד (אבל רק בשביל לסיים את מהלך המחשבה שלי) אני מחליטה לתת לבני ביתי לישון ולא להעיר אותם כדי שיעזרו לי. כמה הכי הרבה זמן יקח לי לשכב כך על הרצפה הקרה ולרחם על עצמי? אם עכשו ארבע וחצי ובעלי קם בסביבות שבע ושום ילד לא מחפש אותי קודם, אז מקסימום שעתיים וחצי. לא נעים אבל במשך כל הזמן שאני שוכבת אני יודעת שהישועה שלי הולכת ומתקרבת.

אבל נגיד שאני פנינה…

נגיד שאני נופלת ומתחילה לדפוק… נגיד שאני שוכבת כך הרבה זמן דופקת ומתחילה להיחלש… נגיד שהיום יום שלישי והקטן מצלצל יום כן יום לא והיום הוא כבר צלצל… והגדול מצלצל רק ביום שישי, הכל בגלל אשתו הקלאפטע, .. עם כל המחשבות העצובות האלה לוקח לי הרבה זמן להירדם. ברבע לשבע, האמא שגוררת את עצמה בכח מהמיטה מקבלת ציון עובר בקושי באמהות.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן