זריחתה של השקיעה – פרק ט”ו

אני נשארת חסרת מילים. מאותה נקודה עם אמא, אני וחנוך המשכנו לכיוונים אחרים. אני נסגרתי, דיברתי אתה רק שיחות שטחיות. היא לא פתוחה למשהו אחר, אל תבלבלי לה במוח, אמרתי לעצמי. חנוך שוטף את הידיים, עובד בלי לפטפט, מקבל את הכללים והולך לקראתה.

חנוך חזר מהחוג עם אמא יותר מסודר ממה ששלחתי אותו. טוב, אמא ואני זה ‘לא כוחות’. החולצה שהוא לבש לא היתה מוכרת לי. מהבית הוא לא יצא אתה. “מה זה?” שאלתי אותו. “מאיפה החולצה?”, “התלכלכתי אז סבתא נתנה לי.” כמו שציפיתי, החולצה היתה מגוהצת, אפילו שזו חולצת טריקו. לאמא יש ארון לשעת חירום. חירום מכל מיני סוגים. מה אין בו? יש בקבוק, מטרנה כל השלבים, ומאז שחיים של דבורה נולד גם פורמולה צמחית. מוצץ, חיתולים בכל מיני גדלים, גם בגדים ‘שיהיה’ ששמרה מהילדות שלנו. הנה עכשו חנוך הצטרך. הוא שם במקרר מגש מלא בקינוח אישי של עוגת גבינה עם פירות יער חמצמצים. ספרתי, יש שניים לכל אחד מאתנו ועוד אחד מיותר. אחרי שכולם ילכו לישון אתחלק עם הלל.

“איך היה אצל סבתא?” אני שואלת. “כיף,” הוא אומר. אין מה לומר, הילד נשפך. בכל זאת, כי אני סקרנית לדעת, אני לא מסתפקת בתיאור התמציתי ושואלת אותו שאלות מנחות. ממש כמו שחשבתי. לפני שהם התחילו להכין הם שטפו טוב טוב ידיים. נגבו במגבת חדשה מהארון כי אחרת סבתא אומרת “מה עשינו? כל החיידקים שהורדנו בשטיפה חזרו אלינו מהמגבת.” משפטים שאני זוכרת מהילדות. סבתא הוציאה סינר מהמגרה מתחת למיקרו. “אז איך התלכלכת?” לא התאפקתי לשאול. הוא קרא את רשימת המוצרים מהמחברת הישנה של אמא, הוציא אותם על השיש כי סבתא אמרה לו, “לפני שמתחילים רואים שיש הכל כי זה לא צורה ללכת ללוות מהשכנים, וזה גם מפריע לתהליך העבודה כל ההפסקות באמצע.” יכולתי לסמן וי בכל אחת מהשאלות ששאלתי אותו. נושא המבחן – האם אני זוכרת את צורת ההתנהלות של אמא? נושא משני: האם היא השתנתה? התשובה כמו שחשבתי – כן ולא בהתאמה. “פטפטת עם סבתא בזמן שהכנת את הקינוח?” לא שלא ידעתי את התשובה. “מה פתאום?” חנוך אומר, “סבתא אומרת שבשביל להיות מרוכז ולא לעשות שטויות שבסוף צריך לזרוק הכל כי לא עשינו טוב, אז כשעובדים לא מדברים. אומרים רק מה שקשור.”

“איך היה אצל סבתא?” אני שואלת. “כיף,” הוא אומר. אין מה לומר, הילד נשפך.

מרוב שחשבתי שקיבלתי 100 עגול בלנחש מראש את כל הסיפור לא שמתי לב למשפט הראשון שלו.

“…שזה לא פייר כי השטח שלו יותר גדול. אז הוא אמר שבגלל הקיר אז הוא צריך יותר מקום. מה זה קשור?” יותר ממה שאני רוצה לשמוע על מלחמת הטריטוריה שיש לו עם שלמה היושב לידו אני רוצה להבין דבר אחר. 

“לא הבנתי,” אני אומרת לחנוך. “אתה יכול להגיד לי מהתחלה.”

חנוך מספר לי איך הוא מלא בזהירות את הכוסות וניגב במגבת נייר את מה שטפטף. החזיר הכל למקום ונקה את השולחן בסקוץ’ וסמרטוט לח. אם רק היה מתנהג כך בבית. אסתפק שלא יזרוק את הנעליים באמצע הסלון. אחרי שסבתא הסתכלה טוב ואמרה שהכל מסודר כמו שצריך, הם ישבו במטבח וכל אחד אכל קינוח שלם, “כי מי שעושה מרוויח.” גם את המשפט הזה אני מכירה. עכשו הוא מגיע לנקודה שמעניינת אותי יותר מהכל, בחלק הזה של המבחן אני יכולה לעשות לעצמי איקס אחד גדול כי לגמרי לא ציפיתי. הוא ספר לסבתא על שלמה, החבר שיושב לידו וכל הבעיות שהוא עושה לו. איך הוא מרמה ומחלק את השולחן עם קו לאורך. לוקח לעצמו את החצי שיותר גדול. היה לסבתא מה להגיד על כל מה שאתה מספר לה? בראש שלי ראיתי אותה מנצלת את הזמן שחנוך מספר. מעבירה מגבון לח על הברכונים במדף מעל השולחן, מפטירה תוך כדי “כן כן”.

“אמא, את לא מבינה.” ואת זה אומר לי הילד שהכי דומה לי, מספר על משהו שאני מזמן ויתרתי עליו. “היה לסבתא רעיון פגז. היא לא ידעה שגם אנשים מסמנים את הטריטוריה שלהם. היא הסבירה לי את המילה. עד שסיפרתי לה על שלמה היא חשבה שרק כלבים מסמנים. היא הציעה לי, בגלל שלא כדאי להתעסק אתו, מכל מה שסיפרתי עליו בפעמים הקודמות שהייתי אצלה (היו פעמים קודמות ואנוכי לא ידעתי?), לדמיין שהוא כלב. אני מדמיין שהוא כלב מסוג קטן. עברתי פעם ליד אחד כזה והוא התחיל לנבוח עד שנהיה צרוד ולא יכול להמשיך.”

אני נשארת חסרת מילים. מאותה נקודה עם אמא, אני וחנוך המשכנו לכיוונים אחרים. אני נסגרתי, דיברתי אתה רק שיחות שטחיות. היא לא פתוחה למשהו אחר, אל תבלבלי לה במוח, אמרתי לעצמי. חנוך שוטף את הידיים, עובד בלי לפטפט, מקבל את הכללים והולך לקראתה.

*

בדרך הביתה מהעבודה אני עוצרת בסופר. שניים-שלושה דברים, אני אומרת לעצמי. למרות ההבטחות, האישה עם כתם אקונומיקה קטן בחולצה יוצאת מהסופר עם סימנים בעור ממשקל השקיות. מזל שיש כמה תחנות עצירה בדרך. ספסלים ליחיד שהעיריה שתלה וכתוב בהם מפני שיבה תקום. היום אני מרגישה מתאימה להגדרה, אין גם זקן באופק שאני תופסת לו את המקום. ישנן רק הפיליפיניות שיודעות לדאוג לעצמן והולכות לקניות עם עגלה. בשארית כוחותי אני מגיעה לבניין. בחצר מתחת לעמודים יש שולחן פיקניק, שתי טיפות מים דומה לשולחנות בשמורות הטבע. יש בגינה צמחים ותיקים מהסוג שאינו באופנה, וגם כמה חדשים. נתתי לגברת ברכר שלוש מאות שקלים לרענון הגינה. איזה אושר היה לה בפנים כשהיא שתלה ליד שיח השושנה המיושן צמחים עדכניים. כמו בטבע, גם אצלנו אפשר לראות על האדמה שקיות ריקות של חטיפים, קרטונים, איגלואים. מה שנקרא ‘טבע פראי’. 

אני גוררת את עצמי ומתיישבת לנוח בספסל הפיקניק. לידי הילדים של גודמן ואברמוב בונים מחנה. מישהו גורר כורסא שאחד השכנים זרק, אחר מצא סכך של סוכה שהופך עכשו למחצלת. כמו בכל קבוצה של עובדים, גם פה יש מנהל שאומר לאחרים מה לעשות, לא נוקף אצבע. הרוב, פועלים שחורים. אחרי שהמחנה פחות או יותר בנוי, המנהל יושב על הכורסא. אחד מהילדים עולה הביתה ומביא כיבוד. עוד איגלואים. כשיגמרו לאכול הם לא יזרקו את העטיפות על המחצלת. בית לא מלכלכים. יש מספיק מקום מחוץ למחנה.

מנוחת הנפש כבר לא תהיה לי פה עם כל הלכלוך. אני אוספת את השקיות ונגררת במדרגות. הדלת של פנינה פתוחה. מאורע יוצא דופן. אני נדרכת.

“פנינה הכל בסדר?” אני קוראת לה מדלת הכניסה. 

“כן, כן, זה הירקן עומד לבוא עם סחורה. התקשר אלי מהדרך, פתחתי לו. למה אין לו סבלנות לחכות עד שאני אלך אפתח את הדלת.”

“עוד כמה ימים אנחנו נפגשות. אדפוק אצלך,” אני אומרת ועולה הביתה. 

*

את הסיפור על הירקן שמעתי בפעם הבאה שנפגשנו. הפתעתי אותה עם עוגה שעד כה לא הבאתי, עוגת גלידה. לא חושבת שהיה בה מרכיב אחד בריא, אולי החלב, לחלק מהדעות. בכל מקרה, פנינה לא התלוננה. בזמן ששתינו נהנינו, אני מזמן של רוגע ממרוץ החיים והיא מקשר אנושי, היא סיפרה על הירקן שמביא לה ירקות ופירות הביתה. “איפה הוא ואיפה אליהו מפרדס כץ. לא אותה סחורה ולא אותו בן אדם.” היא פירטה אחד לאחד את ההבדלים ביניהם. 

“קודם כל אצל אליהו – איזה סחורה. סחורה אלף אלף. הבּרָרָה אצלו בארגזים בחוץ. למה יש אצלו המסכנים שלוקחים זה כמעט בחינם. בזמן שיחזקאל היה חי היה הולך אצלו. לא היה נותן לי לסחוב, אפילו אמרתי הנאה שלי לבוא שמה, לראות את הבמיה, הפול, הסלק לקובה. אישה לא כמו איש. יש לה סבלנות לבחור אחד אחד. גם אני יודעת שהבמיה עכשו זה על הפנים וצריך לחכות עוד קצת. הוא רואה – לוקח. רק באבטיחים, אין מה לומר, היה מבין גדול. לא חשוב. רק כשהייתי הולכת לסימונה לסדר השערות שלי, התחנה של האוטובוס ליד המקום שלה והמקום שלו, הייתי נכנסת קונה קצת דברים. מאז יחזקאל נפטר הלכתי אצלו עד שפחדתי ללכת למה אני נופלת. ועם ההליכון איך אני יקח כל השקיות? אז אין לי ברירה ואני קונה מהזה ששכחתי את השם שלו שמביא לי הסחורה הביתה. מניח בשקית ולא נותן לבחור. גם אליהו איזה כבוד עושה לי כשאני באה. שלום סבתא, מה שלומך סבתא, קודם כל תנוחי. אני יושבת שמה בסככה בחוץ לחנות. יש שמה רהיטים מהבית שלו למה האישה שלו כל הזמן עושה רמונט. מביא לי מים קרים, עושה קפה. הלוואי היה נכד שלי. זה הירקן שמגיע אלי הביתה מסדר אותי במחיר. הוא חושב שאני לא יודעת אבל אני יודעת. רואה אותי זקנה אז חושב בטח אפשר לעשות עלי קופה, לא מבינה שום דבר. אבל אני מבינה, בטח מבינה. סחורה על הפנים והמחיר שלה גבוה. אז גם אני יודעת איך להוציא לו את הנשמה. משלמת לו בכסף קטן. אפילו שקל, אם יש לי מטבעות של עשר אגורות אז אני אתן לו אותם במקום השקל. בזמן שאני יודעת שהוא הגזים במחיר שהוא עושה לי – אז שישלם. בעצבים שלו שישלם.”

אני יכולה ‘לראות’ איך הוא יוצא ממנה עם שק על הכתפיים מלא במטבעות זהב (של עשר אגורות). חתיכת גמד מרושע. פנינה שואלת אותי, “תגידי הוא צריך אותי או אני צריכה אותו? לא אומרת, גם אני צריכה מישהו יביא לי לבית אבל כמוהו יש אלף. אמרתי לו בפעם האחרונה אם אתה ממשיך לסדר אותי נחפש אחר במקומך.”

לפעמים להיות בקשר עם אדם מבוגר זה לשמוע את אותם סיפורים בלופ אינסופי. מה מהחיים שלי אחזור ואטחן עד דק כשאהיה זקנה?

הפס של עוגת הגלידה הולך ומתקצר. יש כמה דקות של שקט כשפנינה לוגמת מהתה וחושבת אני לא יודעת על מה. אני מסתכלת על השטיח הצבעוני שצריך בדחיפות לשאוב ובאותה הזדמנות לסדר את הפרנזים שלו. “טעימה מאד העוגה הזאתי אבל לא כמו שטרודל. תגידי כבר סיפרתי לך למה אני אוהבת שטרודל יותר מכל העוגות?”

לפעמים להיות בקשר עם אדם מבוגר זה לשמוע את אותם סיפורים בלופ אינסופי. מה מהחיים שלי אחזור ואטחן עד דק כשאהיה זקנה?

 “היום אתם כולכם מפונקים גדולים. לא את במיוחד, זה כולם ככה. תראי לי בית בלי מזגן, בלי שירותים בפנים, בלי טוש. אבל אנחנו בזמן שבאנו לארץ איפה את חושבת שמו אותנו? במעברה אני אומרת לך. אני הייתי מפונקת – כבר אמרתי לך? בבית אצלנו בבגדד היה לנו שלוש קומות. היתה לאמא אישה שחיה אצלנו. חוץ מהבישולים, שזה היה של אמא, הכל היא עשתה. אני לא הייתי צריכה לעשות שום דבר. לא רק אני, כולם ככה. ופה שמו אותנו במעברה. איזה שירותים? מים לא היה לנו, לא חשמל. הבתים מדיקט, מפח. אני חושבת אסבסט היה שם גם. אחר כך אחרי הרבה שנים אמרו זה עושה סרטן. אז רק ידעתי שבקיץ חם לי אני מתה ובחורף אני חושבת שזה עוד מעט עף התקרה ואני עפה יחד אתה. על שירותים אחד יותר משלושים אנשים. אותו דבר על טוש. את כבר מבינה איזה לכלוך היה שם. אוכל, נותנים לך תלושים ועומדים הרבה בתור כדי לקבל את זה. ומה את מקבלת? קדחת. איפה האוכל של אמא ואיפה האוכל שמה. אז למה אני מספרת לך כל זה?” פנינה מסתכלת עלי במבט אבוד של מישהי שסליל המחשבות שלה נפרם והתגלגל ולכי תחפשי את הקצה.

“רצית לספר לי למה את אוהבת שטרודל.” אני מנסה להחזיר אותה למסילה. 

“אה כן נזכרתי. אז את יכולה בעצמך להבין כמה היה לי קשה שם. לא רק לי, לכולם. ויום אחד אני הולכת בחוץ לתפוס קצת אוויר כי גיהנום היה בצריף מרוב שחם ואפילו הוונטילטור שיחזקאל עשה לא הצליח לקרר. יחזקאל לא היה, שתל עצים בהרים של לפני לירושלים. כל פעם שהיינו נוסעים לטייל היה מראה לי: את רואה פה, אני שתלתי תראי איך זה גדול. מזל שבשרפה הגדולה הוא כבר היה מת חמש שנים ולא ראה איך העצים שלו מתו. עומדים זקוף שחורים בלי טיפה של ירוק. כמה היה מצטער אם היה חי. טוב לא על זה אני רוצה לדבר. על מה אני רוצה לדבר? מה קרה לי היום אני כל הזמן שוכחת.”

אני מתחילה להרגיש כמו הלחשן שעומד מאחורי המסך, מחכה לרגעי הזוהר שלו. עוקב אחר הטקסט מילה במילה כשהשחקנים מציגים, מחכה לשכחה שתופיע. 

אבל אני רק הצטערתי בשבילה. אני מכירה את הפיזור הזה של אמהות לילדים קטנים. חוסר שינה וכל הידיים הקטנות המושכות לכל הכיוונים ו”אמא אמא” וזרם המחשבות מתפזר אף הוא ונקטע. איפה הייתי? את אומרת לעצמך כל הזמן. מה רציתי כשהלכתי לארון השירות הגדול? 

אבל זה מצב זמני. שינה טובה ואם אפשר נופש רחוק מכל הקולות האלה ושוב המחשבות זורמות בנתיב שלהן בלי הפרעה. מה פנינה אומרת לעצמה כשזה קורה?

אבל זה מצב זמני. שינה טובה ואם אפשר נופש רחוק מכל הקולות האלה ושוב המחשבות זורמות בנתיב שלהן בלי הפרעה. מה פנינה אומרת לעצמה כשזה קורה?

“טוב אני לא בת שמונה עשרה,” אני שומעת אותה מנחמת את עצמה. “הראש כבר לא עובד כמו פעם. גם הרגליים לא אותו דבר, גם הידיים. מה אני מתפלאת? אפשר לחשוב שבשאר אני כמו ילדה קטנה.”

“רצית לספר לי על שטרודל. למה את אוהבת את העוגה הזו.”

“זהו אז אני אספר לך ישר את זה. בלי סיפורים בדרך. שלא אשכח עוד פעם. איפה הייתי?”

“יצאת החוצה מהצריף כי היה חם בפנים.”

פנינה מתחילה לתאר לי איך השמש סנוורה, איך הלכה עם העיניים ככה קצת למטה ואיך היא ראתה את היד עם הצלחת והמפית מתנופפת. כל מה שעובר לי בראש זה האם היא הולכת לספר לי שוב את כל הסיפור, הכל מחדש כמו תקליט סדוק כשהמחט מתיישבת שוב ושוב על אותו קטע. אולי בניסיון לקצר את העלילה, כשהיא אומרת לי “אז כשהמפית עפה מה אני רואה?”

“שטרודל,” אני משלימה. “אבל את חשבת שזה בקלאווה.” מיד אני מבינה שזו היתה טעות. מה בער לי להראות שאני יודעת?

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן