זריחתה של השקיעה – פרק ט”ז

פנינה מסתכלת עלי ויש לה מבט חשדני בעיניים. משהו שעוד אין לו מילים נמצא אצלי בקצה הראש, רוצה לצאת החוצה ולהזהיר. 

“תגידי, איך ידעת? כבר סיפרתי לך את זה פעם?” היא מנסה להבין. 

רק לפני עשר דקות, אני חושבת. אבל לפני שאני אומרת משהו פנינה שואלת: “פגשת את רוזה פעם? ממנה את יודעת? היא סיפרה לך איך הכרנו בפעם הראשונה? איפה ראית אותה – אצלי או בעיר שלה? ראית איך כל שערה אצלה במקום? כל שבוע היא אצל הספר. לא כמוני, יודעת להשקיע בעצמה. אפילו במעברה מאיפה השיגה משהו למרוח על הפנים שיישארו לבנות אני לא יודעת וקרמים אל תשאלי.” 

ככה נראה מישהו שהולך לאיבוד בתוך עצמו?

כל מטח השאלות שהיא יורה לכיווני הם רק ניסיון לעשות לעצמה סדר בראש. לנסות לשים דברים במקום. לקשור את כל החוטים ששום דבר לא ייפרם פה ויצא מכלל שליטה. אבל יותר ויותר היא מסתבכת ומדגימה לי במציאות את אין מוקדם ומאוחר בתורה. הלבנים של החיים שלה שהיו מסודרות יפה מתפרקות ונבנות מחדש, רגליים למעלה ראש למטה.

עכשו הגיע הזמן לכוח הדמיון הפולני שלי (יש דבר כזה!) לבוא לידי ביטוי. אני אומרת לה: “רצית לספר לי למה את כל כך אוהבת שטרודל, אז הבנתי שבצלחת היתה עוגה. אבל בגלל שאני יודעת שבבגדד לא היה שטרודל אבל בצק עלים היה, הבנתי שחשבת שזו בקלוואה.” אני כמעט מוחאת לעצמי כפיים על פלפול הגמרא שהבאתי. קמטי הבלבול והדאגה אצל פנינה מתרפים וזה מה שחשוב. לא ברור לי אם הבינה את כל הסאלטות שאני עושה פה באוויר, אבל היא מבינה שאני נותנת לה הסבר הגיוני וזה מה שמניח את דעתה. 

עכשו אני שומעת את הסיפור מחדש. אבל את הלקח שלי למדתי, אני לא משלימה לה שום משפט. מתערבת רק במקומות שלא מצריכים ידע מוקדם, ובחלק מהזמן חולמת. 

לפחות הפעם היא לא עשתה הקפה מלאה וספרה לי רק על רוזה. על יחזקאל דלגה.

*

גודמן תופס אותי בחדר המדרגות יוצאת מפנינה. אני רואה איך הוא בוחן את המגש, מנסה להבין מה כל הסיפור הזה. הוא מתחיל משפט. אני יכולה לנחש את הכיוון. עוד לא תליתי בלוח המודעות דו”ח מפורט של הכנסות והוצאות. לא חישבתי נכון את הכסף המיותר בקופה. נתתי לגברת ברכר כסף לשתילים חדשים ועכשו אין כסף להביא גנן שיטפל בחצר המוזנחת. אבל מה, הוא צריך אותי יותר ממה שאני צריכה אותו. בכל מקרה לא אכפת לי שגודמן יפטר אותי. אעביר לו את הכתר בשמחה. 

הוא דווקא מפתיע אותי, מעלה טענה חדשה. לא להאמין היצירתיות שלו. “ראיתי בחשבון המים שיש צריכה משותפת יותר מקוב. כבר כמה חודשים שזה ככה. אני לא מבין, רק לי אכפת? למה לא מבררים את הסיבה? יש כנראה נזילה בצינור.”

מזל שאי אפשר לראות את המחשבות שרצות לי בראש. אני בטוחה שיום אחד גם זה יהיה אפשרי. גודמן מדבר ואני חושבת על כוח הנבואה שניתן להורים. מה מרגישים הורים שנתנו לילדה שלהם את השם יפה והיא לא בדיוק עונה לקריטריונים של יופי? אביגיל או גילה, רינה דיצה וחדוה והאישה דווקא פסימית? פה זה לא בדיוק אותו דבר, בכל אופן כשאני רואה את גודמן לא טוב לי על הלב. 

בלי קשר למה שהוא אומר ומה שאני חושבת אני שואלת אותו, לא יודעת איך העזתי, אולי צברתי מספיק שעות עם פנינה, “אתה לוקח את העיתון שלנו מהתיבה?”

בלי קשר למה שהוא אומר ומה שאני חושבת אני שואלת אותו, לא יודעת איך העזתי, אולי צברתי מספיק שעות עם פנינה, “אתה לוקח את העיתון שלנו מהתיבה?”

כמו כל יהודי טוב הוא עונה בשאלה: “זה קשור לצריכה המשותפת של המים?” תמיד הייתי טובה באסוציאציות מורכבות, חלק מתיבת הכלים של מי שרגילה מילדות להמציא סיפורים. לכן בלי להתבלבל אני עונה, “כן זה דווקא קשור. פשוט שמעתי משותפת וישר חשבתי על העיתון שלנו. אנחנו מבקשים שהוא יישאר רכוש פרטי ולא משותף.”

אני עולה מהר הביתה, הלב שלי דופק והפנים אדומות. מאחורי אני שומעת שקט. גם בלי להסתובב אני מנחשת שהוא עדיין במקום, מנסה לעכל את המהפך. 

גם היום אני עושה עצירה קטנה ב”יש בשכונה”. אתמול בערב, לא האמנתי על עצמי, עשיתי רשימה. ליתר ביטחון, כי קצת איבדתי אמון בהבטחות שאני מבטיחה לעצמי. לקחתי בתיק העבודה רק סל אחד, מקווה שיעזור לי לא להתפתות ולקנות ‘רק עוד דבר אחרון ודי’. ליתר ביטחון חשבתי לתת לעצמי קנס אם אחרוג מהרשימה אפילו בפריט אחד (לא לאכול עוגיה עם הקפה של הבוקר). אני צריכה ארבעה בצלים לבישולים לשבת, ששה מלפפונים כי זה הירק היחיד שיוסף אוכל, סודה לבעלי, ארבעה חטיפים, חצי אבטיח ושני עופות. הקצב מחלק את העוף. יש קמט של ריכוז בגבות שלו. הוא לא מרים את העיניים מקרש החיתוך, כאילו הוא חבלן שמפרק פצצה. אבל אין מה לומר, יש תוצאות. חלקי העוף מסודרים בתבנית כמו חיילים במסדר. בזמן שאני חושבת את כל המחשבות המיותרות, נעמדות לידי במחלקת הירקות שתי זקנות. אחת מחזיקה מקל סבתא. השניה מלווה ב’פיליפינית’ – שם גנרי לכל עובדת זרה, גם לזו שהגיעה מרומניה. אני מקשיבה לשיחה ביניהן. 

“מלכה מה שלומך? הרבה זמן לא ראיתי אותך במועדון. קרה משהו?”

“מה צריך לקרות? מה כבר חשבת? לא שברתי שום דבר. לא היתה לי הצטננות. גם יעקב, אם חשבת אולי בגללו לא באתי, הוא מאה אחוז.”

לא בדיוק הקשישה שמפיצה קרני חום סביבה. אני במקום זאת שהיא לא מלכה הייתי אומרת מהר שלום וממשיכה הלאה, רק כדי לא להידבק באנרגיות שליליות. מצד שני, מה אני מבינה? אולי כמו שאמא שלי אומרת, לא תמיד אפשר להיות פיינשמקר. 

“חבל שלא הגעת,” ממשיכה הראשונה להיות נחמדה. “דווקא היו תכניות מאד טובות בזמן אחרון. החליפו את המורה להתעמלות. מאד נחמדה החדשה וגם עם הרבה סבלנות. עוברת אחת אחת מראה איך לעשות, מחייכת הרבה. היתה גם הרצאה של ההיסטוריון הזה, מה שמו… לא חשוב אחר כך אני אזכר. ספר לנו על החיים של היהודים בפולין לפני המלחמה. עשינו גם בחוג.”

“עבודות של ילדים קטנים,” מלכה קוטעת אותה. “בושה איך מתייחסים אלינו. לא צריך מועדון בשביל שטויות כאלה.”

“למה את אומרת ככה? הנה במקרמה שעשיתי שמתי את העציץ שהיה מונח קודם ברצפה. עכשו כל כך יפה תלוי, גם צומח יותר טוב עם האור מהחלון. והמפיות שרקמתי בחוג אני שמה במזנון מתחת לשמונצעס. מה רע?”

“בשבילי זה לא מתאים. אם טוב לך אז טוב. אולי אני אחפש מועדון אחר. האמת, גם לא דחוף לי. עד שאני קמה בבוקר, ועכשו שיעקב עזב את המפעל שלו הוא כל הזמן בבית. לפעמים הוא הולך שמה לראות שהבן לא מקלקל מה שבנה בעשר אצבעות שלו שישים שנה. אנחנו אוכלים ארוחת בוקר יחד. הרבה פעמים גם הולכים לקפולסקי לאכול עם חברים, ובלי לשים לב מגיע צהריים. הולכים קצת לנוח ובערב הולכים פעם למוזיאון, פעם לשמוע קונצרט, פעם נפגשים עם הילדים במסעדה. את רואה היום שלי מלא. לא חסר לי המועדון. אלה שאין להם משהו אחר לעשות, הם צריכים את המועדון.”

ממש קונקורנציה לפנינה, אני חושבת. אולי נפגיש ביניהן. אם הייתי צריכה להמר מי תפיל את מי על הקרשים הייתי שמה את הכסף על פנינה.

ממש קונקורנציה לפנינה, אני חושבת. אולי נפגיש ביניהן. אם הייתי צריכה להמר מי תפיל את מי על הקרשים הייתי שמה את הכסף על פנינה.

“גברת, העוף שלך מוכן. עוד משהו?” פונה אלי הקצב. 

אני עומדת בהבטחה שהבטחתי לעצמי להיצמד לרשימת הקניות ולא לוקחת מגש של שניצל וכנפיים במבצע (9.90 ש”ח). במחלקת הירקות אני בוחרת את המלפפונים אחד אחד. כבר מזמן הירקות לא קיבלו ממני כזו תשומת לב. הכל כדי להמשיך להאזין לשיחה. 

הזקנה הנחמדה לוקחת שקית ומתחילה למלא בצל. לכמה אנשים היא הולכת לבשל? אני חושבת למראה השקית המתמלאת. אני, למשפחה שלמה לשבוע לא צריכה כזו כמות. אצל מלכה מתעוררת אותה שאלה. היא, שלא כמוני, מרשה לעצמה לשאול. “בשביל מה לך כל כך הרבה בצל שושנה?”

עכשו אני יודעת איך קוראים לה. 

שושנה מפרטת לה ששני בצל היא צריכה בשביל לעשות לצ’ו. מספיק לה ליומיים. חוץ מזה היא עושה עוף עם תפוחי אדמה שצריך בצל אחד. לקציצות של הגפילטע פיש צריך בצל אחד גדול, ופה הם לא כל כך גדולים אז היא לוקחת שניים, ועוד אחד לרוטב שלהם. לצביבל מיט אייר היא צריכה עוד בצל. 

מסתבר שמלכה חזקה בחשבון. אישה של בעל מפעל או לא? אני שומעת אותה אומרת, “שושנה זה שבע בצל, אז למה את קונה כל כך הרבה?”

על קצה הלשון עומד לי להגיד לה, על חשבונך? במקום זה, כי כבר כמה אפשר לבחור מלפפונים, אני לוקחת שקית ופונה לערמת הבצלים. 

יש שקט מתמשך. לרגע חטוף אני מרימה את העיניים ומזהה מבוכה במבט של שושנה. ‘הפיליפינית’ גם היא מצטרפת לקולות האופוזיציה ואומרת, אמא לא צריך הרבה בצל. יש מספיק. 

“שושנה’לה,” פונה אליה מלכה בטון שמדברים לילד קטן, “מה את חושבת, שאם ישאר בצל בסלסלה מלאך המוות יגיד לא חבל על הבצל, נחכה קודם שיגמר? תגידי לי האמת – זה מה את חושבת? רק מהבצל את קונה יותר ממה שצריך או מהכל את עושה ככה? 

אז תני לי לגיד לך…”

כמו שאני רואה את המצב, יש לי שתי אפשרויות: להגיב או לנתק מגע. השבוע כבר דיברתי מספיק. בכל אופן יותר ממה שאני מכירה את עצמי. אני לא מתחרטת, העיתון לא מוכתם בכתמים של קפה והלל מרגיש שהוא יד ראשונה. אבל כרגע אני מחליטה לוותר על האבטיח ומתרחקת במהירות מהמקום. 

*

בזמן שאני מכינה ארוחת צהריים למחר נשמעת דפיקה בדלת. אף אחד לא ניגש לפתוח, גם לא אומר ‘רק רגע’. איפה הימים ההם שכל דפיקה קבלה מענה מושלם. כמו אסירים בכלא הם היו רצים לראות מי הגיע לבקר מהעולם החיצון. רבים ביניהם “אני, אני אפתח”. רחלי שרועה על הספה קוראת, ובטח חושבת, שמישהו אחר ילך, אני כבר עשיתי מספיק היום. יוסף בודק את כל השכלולים בנגן החדש שקיבל מסבא וסבתא, מתנה על סיום מסכת בבא קמא. חנוך מרכיב פאזל של מאה וחמישים חלקים במקור. נאבדו די הרבה חלקים. מפחד שאם רגע יזוז, מישהו מהקטנים יפרק לו. נועה ודניאל, היחידים שנמצאים בגיל שסקרן לדעת מי בא, משחקים במרפסת. לפי הרעש שהם עושים אין סיכוי ששמעו משהו. “שמישהו יפתח,” אני אומרת. אבל כמו בכל בקשה שאין לה נמען מסוים, אף אחד לא קם. אני מבקשת מיוסף לפתוח, ומה הוא אומר לי? “למה דווקא אני?”

מה כבר ביקשתי? אחרי יום עבודה, קניות בסופר, יושבת עם מי שצריך על שיעורי בית, מקשיבה להם, ומכינה אוכל, ובסוף לשמוע למה דווקא אני? אני חולמת לעזוב הכל ככה באמצע, לצאת להליכה של שעה לפחות. נראה אותם גיבורים גדולים. במקום כל זה אני מגיבה, “כי ככה אמרתי.” יוסף נאנח כאילו דרשתי ממנו לנקות יסודי את החדר, גורר את עצמו לדלת. אני שומעת אותו אומר בטון של ‘ידעתי שלא אני צריך לפתוח’, “אמא זו השכנה מלמטה.”

אני שומעת אותו אומר בטון של ‘ידעתי שלא אני צריך לפתוח’, “אמא זו השכנה מלמטה.”

פנינה?

אני ממהרת לדלת ואכן זו היא. מחזיקה במעקה ונושמת בכבדות. 

“הכל בסדר?” אני שואלת. היא מסתכלת עלי במבט שמנסה לזהות מי זאת הסמרטוטה שלפניה.

“השכנה עם העוגות?” היא שואלת. מזמן הבנתי שהיא לא זוכרת את השם שלי.

“כן, זו אני רק בלי פאה.”

“לא מכירה אותך ככה,” היא מתנשמת, ואני מזמינה אותה להיכנס. 

אני יושבת מולה. פנינה שותה ורק מסתכלת עלי, מנסה לקשר בין המהדורה הנוכחית לזו שהיא מכירה מהפגישות היזומות שלנו. מה היא מתפלאת? לרופא בפרדס כץ היא יוצאת עם החלוק הזה שלה שחסר בו כפתור?

אני מבחינה איך המראה שלי עוצר אותה מלדבר. “חכי רגע,” אני אומרת. בחדר השינה אני מחליפה לפאה ומסתכלת במראה. מעשה כלאיים, קרוקס וחלוק בית בשילוב פאה שחזרה אתמול מסירוק. אבל מה זה משנה, כשאני מתיישבת לידה קל לה לדבר אתי. הנה אני מקבלת עוד הוכחה לביטוי שהכל מתחיל מהראש. 

“תגידי יש לך זמן בשבילי לבוא אלי הביתה?” היא מבקשת. 

“עכשו?” אני מסתכלת מסביב על כל הבלגן. 

“לא עכשו עכשו. אפשר יותר מאוחר. רק שיהיה היום.”

אחרי שהקטנים במיטות אני שמה פעם שלישית להיום את הפאה ויורדת אליה. 

פנינה מחכה לי בפינת האוכל ומיד היא אומרת, “בואי אחרי.” עד היום הספקתי לבקר בפינת האוכל, בסלון, במטבח. עכשו אני מובלת לחלק מהבית שלא בקרתי בו. הולכת אחריה במסדרון הצר. יש שטיח צבעוני. ארונית נמוכה עם מה שנראה כמו ערבוביה של חפצים לא קשורים. נעליים עם עקב גבוה, מי יודע כמה שנים הן לא בשימוש. ספרי לימוד, קופסת עץ מלאה צבעים. כמו אנדרטה לימים שחלפו הארונית הזו. פנינה נכנסת לחדר ואני עומדת בפתח. “כנסי כנסי, מה את תקועה פה? בואי,” היא מזמינה אותי. 

וככה החדר שלה נראה. 

יש מיטה זוגית עם מצעים דהויים. שנים של כביסות. המיטה מוצעת לשניים כאילו בעל הבית עומד לחזור כל רגע. ארון גדול לכל אורך הקיר, ווילונות שהפכו עם השנים מלבנים לצהבהבים. פנינה מכוונת אותי על מה להסתכל, מצביעה על הטלוויזיה המונחת על כוננית עץ ואומרת, “אני לא רוצה אותה פה יותר.”

מה קרה? לא פעם שמעתי ממנה שהיא מדליקה את הטלוויזיה רק כדי להרגיש שיש אתה מישהו בבית. גם בלי לשבת ולצפות בה יותר נעים לה שהיא דולקת. 

מה קרה? לא פעם שמעתי ממנה שהיא מדליקה את הטלוויזיה רק כדי להרגיש שיש אתה מישהו בבית. גם בלי לשבת ולצפות בה יותר נעים לה שהיא דולקת. 

מסתבר שפטימה עושה לה צרות. “לא רק לבעל שלה היא עושה החיים שחור, גם לי. למה, אני לא יודעת, אני בכלל לא מהארץ שלה. היא מצרית ואני מעירק. אולי היא יודעת שאני לא סובלת אותה? אבל מה היא נטפלה דווקא אלי? כולם שונאים אותה.”

כשאני שואלת אותה מה פטימה עושה לה היא אומרת, “חסר מה? למשל יש לי מקום מיוחד לצמיד הזה. כל דבר אני שמה במקום שלו. וזאתי לוקחת ושמה במקום אחר. אני מחפשת מחפשת. הנה את השרשרת מצאתי מתחת לכרית של יחזקאל. אני בחיים לא הייתי שמה אותה שם. רוצה שאני אהיה מג’נונה עם כל המשחקים שלה. בזמן האחרון כיביתי הטלוויזיה מיד כשנכנסתי לחדר. הייתי שמה הכל במקום שלא תראה, רק אחר כך מדליקה אותה. אבל גם זה לא עוזר. היה לי כסף מביטוח לאומי, שמתי בארון מתחת לחולצות. איפה זה עכשו? תגידי לי, קבל רגליים והלך? זה הכל היא. בעיניים מכובות היא רואה הכל. אני רוצה שתעזרי לי להוציא הטלוויזיה. נשים בהול. אחר כך הבן שלי יבוא ויקח אותה.”