זריחתה של השקיעה – פרק י”ז

תודה חני, היא אומרת. ממתי הפכנו להיות כל כך מנומסות? ובלי קשר היא ממשיכה, "דיברתי עם ציטרון, אני עוזבת את המשרד בסוף החודש." מאיפה זה נפל עלי? אני שותקת. אין מקום שמלמד אותך להגיד את כל מה שבין 'חלב בבקשה' ל'אני עוזבת'?

בפעם הבאה שדפקתי אצלה לא היה זכר לטלוויזיה ששמנו בהול. כנראה הבן היה ולקח. לא שאלתי שום דבר. לא הייתי פנויה נפשית לעלילות פטימה. היו לי הסיפורים שלי. דעתי היתה, אפשר לכנות, מוסחת. ישבתי בפינת האוכל, על השולחן היתה פרושה מפת טרלין אדומה. את הכיבוד הבאתי מהבית, כי פנינה אמרה שמהבוקר כואבות לה הרגליים. התעסקתי בכל הפעלים המלווים אירוח: לחתוך, להניח, לקרב את הצלחת. לשים, למזוג, לערבב ולקרב את הספל. הקשבתי לה בחצי אוזן כדי שאוכל להנהן במקומות הנכונים. יתר המחשבות נדדו למקום אחר.

לפני שירדתי אליה עמדתי מול המראה לחבוש את הפאה, להכין לה את הפנים שהיא מכירה. בדרך כלל הפעולה הזו לוקחת לי כמה שניות. אני רק צריכה לבדוק שהשביל נמצא במקום. להעביר מברשת אני יכולה גם בלי להסתכל. לא צריכה לתקן איפור מהטעם הפשוט שאני לא מתאפרת. אישה מינימליסטית, חסכונית. עכשו עמדתי מול המראה יותר מהרגיל. לא משום ששיניתי מהרגלי הטיפוח שלי. חשבתי על אסתי.

בפינת הקפה, ברגע של הפסקה מהעבודה, היינו רק שתינו. כמה דקות בלי אף אחת אחרת. בזמן האחרון היא משדרת ‘עזבו אותי בשקט, דברו אתי רק על עבודה’. לא רק כלפי, כלפי כולן. כל הדיבורים הקטנים בין הבנות במשרד – מתכון מוצלח לקינוח במעט השקעה, המחנכת המעצבנת של הבת, מסלול המכשולים לקבלה למוסדות לימוד, הילדים, הבעל, בגדים, כל אלו נעדרו מהדיבור שלה. אבל לא רק זה השתנה. ערימת הסימנים החיצוניים המרמזים על משהו שקורה הלכה וגדלה. לא דברים מהסוג שמישהי שלא מכירה אותה תרים גבה, עדיין היא מסודרת הרבה יותר ממני. הספר עם הצרפתי שהורס לעצמו את החיים שם אותה מתחת לזכוכית המגדלת שלי. הפאה שלה לא היתה מסודרת כבעבר. חסל סדר נעליים מתאימות לכל בגד ותכשיט בצבע זהה. גון האיפור בשפתיים, בעיניים ובלחיים היה שקט. היא נראתה מהדורה דהויה של עצמה.

פעם הייתי עוברת דרכה, רק שואלת “קפה?” ומיד היינו נכנסות למטבח, צוחקות על עניבת הפפיון של ציטרון. עכשו אנחנו לכודות במטבחון הקטן. לאף אחת מאתנו לא נוח. כל כך הרבה מילים מרחפות באוויר ולא נאמרות בקול, נדחסות בכל החלל הקטן שמפריד בינינו. אני רואה איך היא מוציאה מהמדף את הספל שהיא אוהבת, המצויר פרחים קטנים. תמיד הכנתי לה את הקפה בזה, גם אם המדף היה מלא כוסות נקיות ושלה היה מונח בכיור. יודעת בדיוק איך היא אוהבת לשתות. חצי כפית שטוחה לערבב טוב במים רותחים שלא יהיו גושים, ומעט, ממש טיפה חלב. עומדת לידי, אני רואה איך הכפית מסתובבת בספל כמה שניות טובות. למה את מחכה, אני חושבת, זה כבר מזמן נמס. שומעת אותה מכניסה אוויר. אני מקרבת לה את קרטון החלב. תודה חני, היא אומרת. ממתי הפכנו להיות כל כך מנומסות? ובלי קשר היא ממשיכה, “דיברתי עם ציטרון, אני עוזבת את המשרד בסוף החודש.” מאיפה זה נפל עלי? אני שותקת. אין מקום שמלמד אותך להגיד את כל מה שבין ‘חלב בבקשה’ ל’אני עוזבת’? חסרים פה די הרבה משפטי ביניים. עכשו זה מאוחר מדי לשאול תגידי מה עובר עליך, אחרי שכל הזמן שיתפתי פעולה עם השתיקה שלה. לכן אני חוזרת כמו תוכי אחריה, “עוזבת?”

“כן, לבית שמש.” היא מקרבת את הספל לפה. ניסיון להרוויח זמן, אולי גם להסתיר את השפה הרועדת. “אף פעם לא אהבתי את העיר הזו, טיפת ירוק אין כאן,” היא ממשיכה. לא זוכרת אותה אף פעם מתלוננת על מחסור בצמחיה. “עבודה לא נראה שתהיה לי בעיה למצוא. אולי גם לקבל יותר ממה שציטרון נותן.”

‘וזהו?’ אני חושבת, לוקחת כמוה לגימה מהקפה כדי להרוויח זמן, שינוי כזה רק בשביל לראות ירוק?

אולי גם היא מרגישה שמהמילים שלה מעוררות רק יותר שאלות. “את זוכרת שסיפרתי לך שההורים שלי עברו לפני שנתיים לבית שמש? הם מכרו את הדירה שלהם, כיסו חובות מהנישואין של הילדים וקנו דירה, שני חדרים ליד האחות הקטנה שלי. שכרתי דירה לא רחוק מהם. הילדים ישמחו לגור לידם.”

אני חושבת על אדם אחד שחסר בכל הסיפור הזה. לבעל של אסתי יש חנות רהיטים בעיר. לא שבית שמש נמצאת בסוף העולם, אפשר לנסוע יום יום מהבית לעבודה מרחק כזה, ובכל זאת ציפיתי שהיא תגיד על כך מילה. אבל מסתבר שבסיפור שלה יש מקום רק לאישה עם שישה ילדים.

ציפיתי שהיא תגיד על כך מילה. אבל מסתבר שבסיפור שלה יש מקום רק לאישה עם שישה ילדים.

“טוב, אני חייבת לחזור,” היא אומרת לי. “יש לי ים עבודה והבטחתי לציטרון לסגור קצוות לפני שאני עוזבת.” וככה עם קצוות לגמרי פרומים אני נשארת לבד לסיים את הקפה.

*

“מה קרה לך היום? את לא אותו דבר כמו תמיד,” פנינה מאבחנת אותי. “אל תגידי לי נהיית כמו הבן שלי, אומר כן כן ולא מקשיב בגרוש. אני עכשו שואלת אותך כמה פעמים כמה סוכר יש בעוגה ואת אומרת לי כן. מה כן? אני שואלת כמה יש. מהרגע שנכנסת פה ראיתי משהו קרה לך, למה את נראית פנים של מלפפון חמוץ, כמו פרח שהגבעול שלו כפוף בשביל שלא נתנו לו מים.” ממש מעבר ישיר בין הירוק שחסר לאסתי לדימוי שלי כפרח נובל. הלל היה מרגיש בסביבה הטבעית שלו.

“אני מצטערת, בעיות שהבאתי מהבית, לא מהבית ממש, מהעבודה. הנה עכשו אני לגמרי אתך. אין בזה הרבה סוכר. היה רשום במתכון כוס אבל אני תמיד מרמה. שמתי שלושת רבעי ויצאו לי שלושה פסים.”

“ואחד הבאת לפה,” היא משתתקת. היא חושבת שאני לא בסדר ששניים השארתי בבית?

“לא הרבה סוכר. למה הרופא מפרדס כץ, סיפרתי לך עליו? אמר לי הסוכר קצת גבוה. צריך לאכול הרבה פחות. אבל העוגה הזו לא נורא. בטח הרופא היה מסכים לי עוד פרוסה.” בזמן שאני מבינה דבר מתוך דבר ופורסת לה פרוסה עבה, היא אומרת, “זה עוד פעם הבוס שלך עושה בעיות. תגידי לי, אני באה אליו, תאמיני לי יצטער עד סוף החיים שלו על מה שעושה.”

“זה לא הוא הפעם,” אני צוחקת. מדמיינת איך הוא פותח לה את הדלת בג’נטלמניות של קאובוי ואיך היא מצליפה בו בשוט. “זה סיפור ארוך,” אני מוסיפה.

“נו, לאן אני ממהרת? מאז אני קטנה אני אוהבת סיפורים, רק תפתחי החלון שיכנס אוויר,” היא מבקשת.

אני מספרת לה מהתחלה. את אסתי הכרתי בבית הספר היסודי, היכרות שטחית כיוון שלמדה בכיתה מקבילה. בתיכון למדנו בסמינרים אחרים. “סמינרים?” פנינה שואלת. “תיכון. אצלנו אומרים סמינר,” אני מבארת לה. כמה שנים לא ראיתי אותה עד שהגעתי לעבודה אצל ציטרון. היא הגיעה לשם שנתיים לפני ועזרה לי להתאקלם. הכניסה אותי לעניינים. מצאנו שפה משותפת. שיתפנו אחת את השניה בדברים שמחים אבל גם בקשיים, בהתלבטויות. “הכל את אומרת לה?” פנינה שואלת. אני לא צריכה לחשוב כדי לענות לה. כל כך הרבה שנים אני מדברת בעיקר עם עצמי. חושפת את עצמי לאחרים בחלקים קטנים מהשכבות החיצוניות. אני מספרת לפנינה על רחלי. התקופה של הרישום לסמינר. כל המתח של הבחינות והראיונות, ההמתנה לתשובה. כל יום בדקתי בתיבת הדואר, אולי הגיע מכתב. דיברתי עם אנשים, אפילו שהתביישתי, שימשכו בחוטים ויגידו משהו לטובתנו. הייתי מתעוררת לפנות בוקר, דואגת מה יהיה. את כל זה אסתי ידעה. אבל הרוב היה חסר. הגשתי הכל לאסתי, כך שיהיה לה קל לעיכול. צלחת אסתטית של חששות משותפות לכל הורה. כמו תמיד, את החלקים הפנימיים, הכי כואבים, השארתי לעצמי.

“ואיך ההיא שאת מדברת עליה היתה אתך? שפכה את הלב שלה?” פנינה שואלת.

אולי גם אסתי היתה כזו. שמרה את הקטעים הלא פוטוגניים לעצמה. למה אפשר לצפות ממי שעד לאחרונה נראתה כאילו יצאה מתוך מגזין אופנה? בטח לא לדבר על החצר האחורית של החיים.

אולי גם אסתי היתה כזו. שמרה את הקטעים הלא פוטוגניים לעצמה. למה אפשר לצפות ממי שעד לאחרונה נראתה כאילו יצאה מתוך מגזין אופנה?

פנינה מקשיבה בעיניים גדולות לתיאור ההופעה החיצונית של אסתי. אני יורדת עד לפרטים הקטנים, מכף רגל ועד ראש. לא מחסירה דבר. אני מספרת לה על הנעליים שהיא מתאימה לכל צבע בגד. “יעני אימלדה מרקוס,” פנינה אומרת, ומסבירה כשהיא רואה את סימן השאלה שמשורטט לי בפנים, “לזאתי שאני אומרת לך, מאיפה כל האלו שעם הזקנים באים, שכחתי שם של הארץ שלה.”

“פיליפינים את מתכוונת?”

“כן, ברח לי המילה. אז זאתי אהבה את עצמה יותר מדי. בזבזה הרבה כסף על בגדים יפים, על נעליים. אלפים של נעליים היו לה. לא תגידי שוק הכרמל, קנתה משל אלו הכי יקרים.”

אני מספרת לה על השינויים הקטנים בלבוש בחודשים האחרונים, ההסתגרות והדיבור החסכוני. “בטוח שמשהו קרה. אבל היא לא מספרת ואני מפחדת לשאול. כי היא נותנת לי הרגשה שאשמור ממנה מרחק.”

פנינה מקשיבה לכל המונולוג שלי. כבר אני מרגישה יותר טוב. רק כשאני מסיימת ומסתכלת עליה היא מדברת.

“כל מה שאת מספרת לי על חברה שלך, גם צעירה, גם יש לה עבודה, רואה אנשים כל יום מקבלת כסף. לבוש שלה הכי יפה, ילדים, מה אני יגיד לך, איפה אני ואיפה היא. אני זקנה, בגדים מה אני צריכה? לאן אני הולכת? כל היום בתוך הבית. הכי הרבה שומעת קולות מן הטלוויזיה. לפעמים אין לי סבלנות לזה אז מכבה ושומעת את הציפורים מצפצפות על העץ. הענפים שלו קרוב לחלון שלי, הרבה זמן לא גזרו אותם. יותר טוב ככה. אני פותחת את החלון ומסתכלת עליהם. לפעמים גם אני מצפצפת. הילדים שלי את יודעת? סיפרתי לך עליהם? כמה כבר מדברים אתי? מזל יש לי אותך, אבל זאתי החברה שלך, יש לה הכל מסביב אבל לבד בדיוק כמו אני.”

שתינו יושבות בשקט. האדים של המילים שלה חודרים אלי עמוק מתחת לעור. מה פנינה היתה אומרת לו ידעה שגם אני כמוה מצפצפת הרבה לעצמי?

“מספיק להיות עצוב,” היא אומרת. “רוצה לראות הבגדים שלי? יש לי הרבה כמו חברה שלך. למה פעם הייתי אוהבת.”

בחדר השינה על המיטה אותם מצעים דהויים. הוילון שמשתרך עד לרצפה מוסט הצדה כמו מסך שעולה לפני תחילת ההצגה, מגלה את הגיבורה החסרה – הטלוויזיה שלא נמצאת על הארונית. מסתבר שגם לאין יש ממשות. פנינה עומדת ליד ארון הבגדים ואומרת לי להתקרב. “מה את מתביישת? בואי תראי את הגרדרובה שלי. אולי יהיה פה משהו יתאים לך. למה השמנתי בזמן האחרון. הרבה דברים כבר לא עולים עלי. בגדים אלגנט לא רגיל.”

פעם שלישית שהיא מציעה לי מתנה, אבל איזה הבדל מהמתנות הקודמות. אחרי הקומקומון מהכלה השנואה והפסלון מהבן המאכזב היא מציעה לי בגדים שהיא אוהבת.

פעם שלישית שהיא מציעה לי מתנה, אבל איזה הבדל מהמתנות הקודמות. אחרי הקומקומון מהכלה השנואה והפסלון מהבן המאכזב היא מציעה לי בגדים שהיא אוהבת.

יש לה ארון מעץ אמתי. ארון לכל החיים, שלא מתפרק במעבר בין דירות. לא שהוא היה צריך לעמוד בניסיון הזה. היא פותחת את הדלת כמו קוסם השולף שפן מהכובע, בתיאטרליות, מצפה שאתלהב כמו ילד במופע. אני רואה את כל הבגדים התלויים מדופן לדופן, כמו סרדינים בקופסא, והבעת הפנים שלי מספקת את הרושם שרצתה לעשות עלי. “משהו משהו, אה? מה את אומרת?”

“בחיים לא ראיתי כל כך הרבה בגדים אצל אישה אחת. יש לך חנות בגדים שלמה פה.”

“בואי תסתכלי,” היא מזיזה את הקולבים הצפופים.

עוד לפני שאני מסתכלת מקרוב על הבגדים יש משהו מפתיע בצבעוניות שלהם. הארון שלי הרבה פחות חי משלה. יש לי ארון של זקנות – בגדים בצבעים כהים, ואצלה כמו פלטת ציירים, בגדים בכל צבעי הקשת. אני מזיזה את הקולבים ומתפעלת. יש בהם תוספות שנראות לי עבודת יד. בחולצה אחת יש סיומת של רקמה בשרוול ובפתח הצוואר, בשמלה אחרת יש במותן דוגמת ורדים. בחזית שמלה שחורה יש ערבוביה של כפתורים צבעוניים.

“מה זה?” אני שואלת אותה, “את עשית?”

“בטח אני עשיתי, אלא מי? מה את אומרת,” היא מסתכלת עלי בציפיה, “יפה, נכון?”

“מקסים,” אני מחמיאה בלב שלם. “ממש אמנות. איפה למדת את כל זה?”

“איזה למדתי? פעם זה לא כמו היום. למי היה כסף בשביל ללמוד? במשכורת של יחזקאל קניתי רק מה שצריך. אוכל, בגדים. מה שאת רואה פה, זה הכל מעצמי. לימדתי את עצמי לבד, למה היה לי הרבה זמן בלי לעשות כלום. הילדים בבוקר בבית ספר, אחר כך מסתובבים בחוץ, ויחזקאל עובד בשתי עבודות, מגיע מאוחר. אז כמה אנקה הבלטות? הייתי משתגעת. עד שהתחלתי את כל זה. עשה לי טוב. היה לי מה לחשוב עליו חוץ מאיזה אוכל לעשות.”

פנינה מתעייפת ומתיישבת על המיטה. בסקרנות אני ממשיכה להזיז קולבים. חגיגה של יצירה. צורות גאומטריות, צורות מופשטות. שמלה אחת בצבע ים רקומה גלים בתחתיתה. בין הגלים דגי עשויים פייטים בצבע זהב. אני נזכרת בסיפור הדייג ודג הזהב.

זה לא נגמר בארון. ממקומה על המיטה היא מכוונת אותי למגרות ארונית הטלוויזיה. אני פותחת ומרגישה כמו ילדה שמצאה אוצר. סיכות לשיער, שרשראות, סיכות נוי לבגד, ערמות של תכשיטים עבודת יד.

“פנינה זה מקסים. זו ממש אמנות. איך לא סיפרת לי עד עכשו?”

“זה הסיפור על החברה שלך שאוהבת להתלבש הזכיר לי כל הדברים שלי. גם אני אגיד לך מה, מאז הוצאתי הטלוויזיה אני לא מפחדת להוציא הדברים שלי בחוץ. קודם זאתי היתה רואה אותם בטח היתה לוקחת לי.”

אני מסתכלת על סיכה לשיער עשויה צדפים. “יש לך פה הרבה דברים. לחנות שלמה.”

“איזה חנות את אומרת לי. בסטה בשוק הכרמל יחזקאל לא היה מרשה לי לפתוח.”

“אבל הוא צדק פנינה, הדברים שלך מיוחדים. זה לא שניים בעשר שמוכרים בשוק. אני מכירה נשים שישלמו על זה הרבה כסף. צריך למצוא חנות לעבודות יד, אפשר גם חנות בגדים, היום גם הם מוכרים תכשיטים. את יכולה להרוויח על כל העבודות שלך.”

פנינה מסתכלת עלי בפנים של ‘מה, לא הבנת כלום?’ ומתחילה לתת לי הרצאה שלמה על היחס לנשים בעירק. יש לה זמן. לא מחכה לה בית עם שישה ילדים. להורים שלה נולד בלידה ראשונה בת, כבר התחלה לא משהו, אוולין קראו לה. אחריה ג’ולייט, ואבא שלה היה עם פרצוף באדמה. שנה אחר כך נזימה נולדה. “ואת צריכה להבין שאצלנו אם בן נולד זה כבוד גדול לאישה שיוצאת ואומרת שנולד בן. אם בת נולדת אז צריך לחפש איזה אישה תצא תגיד, למה אף אחת לא רוצה. ופה זה בת שלישית תתארי לך.”

“ואת צריכה להבין שאצלנו אם בן נולד זה כבוד גדול לאישה שיוצאת ואומרת שנולד בן. אם בת נולדת אז צריך לחפש איזה אישה תצא תגיד, למה אף אחת לא רוצה. ופה זה בת שלישית תתארי לך.”

אחר כך ברוך ה’ נולד עזרא ואבא שלה הלך זקוף ברחוב, “כמו החיה הזו, שו איסמו? עם הרבה נוצות צבעוניות, מה שיש לי בכד נחושת.” הברית שלו היתה משהו שלא רואים כל יום. אחריו נולד אליאס, ואבא שלה היה מבסוט עד השמים. אחריו פנינה נולדה.

“המזל שלי,” כך היא מספרת, “דבר ראשון היו שני בנים לפני. תארי לך הייתי נולדת בת רביעית. דבר שני הייתי בלונדינית עם עיניים כחולות. אין הרבה כאלו בעירק. אז הצבע שלי עזר לי. אבא שלי היה לוקח אותי לבית קפה, איפה היה יושב עם החברים שלו שותה קפה, משחק שש בש. הייתי יושבת ככה בצד וכולם מתפעלים ממני.”

יש לפנינה עוד הרבה מה לספר אבל אני שומעת את הקוקיה מהשעון יוצאת ומבשרת שכבר שבע. הגיע הזמן לעלות הביתה. “אני חייבת ללכת,” אני אומרת.

“ככה באמצע הסיפור?” היא מסתכלת עלי. אני רואה איך היא רוצה ממני עוד חתיכה של זמן. אני מבטיחה לה שאבוא מחר. אוספת את הכלים. חצי פס עוגה עם מעט סוכר שגם הרופא העירקי יסכים לה נשאר על השולחן.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

תגובה אחת

  1. פרק מקסים! קראתי ברתק.
    שוב נהניתי מסגנון הכתיבה הייחודי, ומההבעה של קול מקורי כל כך, כמו כאן למשל:

    ממש מעבר ישיר בין הירוק שחסר לאסתי לדימוי שלי כפרח נובל. הלל היה מרגיש בסביבה הטבעית שלו.

    כל החלק על אסתי, וגם הדיבור עליה עם פנינה, הוא נהדר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן