זריחתה של השקיעה – פרק י”ח

אם פנינה מאמינה באפשרות של התלקחות חיים מחדש, לא הייתי רוצה להיות זאת שתכבה אותה. אם אסתייג ואערים קשיים ואומר לה שזה לא מציאותי, היא תבין שהגיע הזמן לדומם מנועים, להרפות מהכל, ורק לחכות בשקט לעצירה הסופית.
דרג את הכתבה

כמו כל אדם, גם לי יש משפטים שחוזרים על עצמם. למשל המשפט, “הבטחות צריך לקיים.” אני יודעת שאני לא מחדשת פה שום דבר מקורי. הרבה אמהות, מסיבות מובנות, אומרות אותו. אם כי לכולנו, לא רק לילדים, קל לפזר הבטחות בלי כיסוי. גם לאמא שלי יש מטבעות לשון משומשות. רק שבמקרה שלה היא מסתפקת במילה אחת. לפעמים היא ממירה את המילה הבודדת במילה אחרת קצרה ממנה. בכל מקרה, בבחירה של המילה העיקרית או בתחליף שלה היא מגיעה לאותה תוצאה. היא אומרת ‘בקיצור’. או ‘נו’, מזרזת אותי לסיים לדבר עוד לפני שהתחלתי. אמא עקבית, נאה דורשת ונאה מקיימת. הרי אי אפשר לבקש לקצר בהרבה מילים. היא נותנת לי דוגמא אישית. אני מגיעה מבית הספר, מתפקעת ממילים, והיא שואלת, ‘חני איך עבר היום?’ ומוסיפה, ‘בקיצור.’ כשהיא אומרת לי בקיצור אני שומעת, ‘אל תבלבלי לי את המוח’, אז כמו קסטה של טייפ אני מגלגלת את כל סליל המילים שעמדו בפנים מוכנות לצאת החוצה, בכיוון ההפוך. בולעת את כולן ואומרת היה בסדר. 

למחרת הביקור אצל פנינה חזרתי קצת אחרי ארבע לבית. גם במונחים שלי הוא היה הפוך מהרגיל. כמעט ולא היתה פינה שלא תבעה את עלבונה. התלבטתי אם לקיים מה שהבטחתי לפנינה ולדפוק אצלה. הייתי בטוחה ששכחה מהכל. צריך לקיים מה שהבטחתי למי ששכח? חשבתי שכן. איזו דוגמא אני נותנת אם גם לי יש תירוצים למה אפשר להפר הבטחות? 

ירדתי אליה בלי עוגה, אפילו שהיתה לי בפריזר עוגה שחנוך הכין עם אמא. רק אתמול פנינה סיפרה לי על הרופא שמזהיר אותה לא להגזים עם סוכר ואני לא רציתי להרגיש אשמה. 

פנינה פתחה את הדלת. בלי לשאול מי זה ובלי שראיתי את העינית מוחשכת. עוד פעם חשבתי איך נפלו גיבורים. לא חשבתי שזה מתאים שאלמד אותה כמו ילדים את התהליך הרצוי לפתיחת דלת הכניסה. הבחנתי שהיא מסתכלת על הידיים שלי ולא הייתי צריכה לחכות הרבה עד שאמרה, “היום אין עוגה?” הסתכלתי על השולחן בפינת האוכל. 

“נשאר מהעוגה שהבאתי אתמול,” הצבעתי על ההוכחה הכי חותכת לביקור שלי. 

“אה, זה? זה הבן שלי הקטן היה קודם. בא לבקר. הביא עוגה אשה שלו הכינה. לא כל כך טעים למה היא לא יודעת לבשל טוב. לא אמרתי שום דבר ואכלתי.”

אני מסתכלת עוד פעם על העוגה ליתר ביטחון. אין לי ספק שזו שלי. אני אופה מסיבות של בריאות בתבניות נייר. העוגה שמונחת על השולחן שלושת רבעי אכולה, אפילו שלא טעים, נמצאת בתבנית בדיוק בדוגמא שהבאתי. עוגת שוקולד עם פירורים למעלה. מה הסיכוי שהיא תקבל אותה עוגה באותה תבנית? בכיוון האחוזים של זכיה בכרטיס לוטו. כשהיא מדברת סרה על העוגה, בלי שהיא זוכרת שהיא ממני, אני מרגישה כמו מי שעומדת מאחורי דלת סגורה בשקט, מצותתת למה שאומרים עלי. בדרך כלל את לא שומעת דברים טובים. 

כשהיא מדברת סרה על העוגה, בלי שהיא זוכרת שהיא ממני, אני מרגישה כמו מי שעומדת מאחורי דלת סגורה בשקט, מצותתת למה שאומרים עלי. בדרך כלל את לא שומעת דברים טובים. 

פנינה לא מזכירה אף לא ברמז את המטמון שהיא חשפה לפני. אני שואלת אותה אם אפשר לראות את עבודות היד שלה, והיא מסתכלת עלי בחשדנות. מאיפה את יודעת? מי סיפר לך? לרגע עובר בי הרהור של חרטה – בשביל מה ירדתי? לא צריך להיות גאון גדול כדי לדעת למי היא מכוונת ב’מי ספר לך’ שלה. רק זה היה חסר לי, להיתפס בעיניה חלק מחבורת הרשע בראשות פטימה. אני בוררת את המילים. עוקבת בתשומת לב אחר הבעות הפנים שלה, מחפשת בהן אות של הרגעה. 

“הייתי אתמול”, אני מדברת לאט, “הצעת לי בגדים שכבר לא עולים עליך, זוכרת?” יש התבהרות חלקית בפנים שלה ואני ממשיכה. “אמרת לי לבוא לחדר שינה. הראית לי את הבגדים היפים והתכשיטים שעשית. זוכרת?” אני נושמת לרווחה כשהיא מהנהנת. יש צליל של השלמה כפויה במילים שהיא אומרת: “מה אני יגיד. זה הכל הגיל אשם. הראש לא משהו. זה הכי מפריע לי. יותר מהרגליים. יותר מהידיים. ראית איך הידיים כל הזמן זזות?” היא מושיטה את הידיים קדימה, כאילו לא שמתי לב לזה עד עכשו. מזמן אני ממלאה את כוס התה קצת יותר מחצי, וכשהיא מסיימת אני מוזגת לה מחדש. 

שוב היא מסמנת לי ללכת אחריה. יש לה צעדים קטנים הססניים. כמו ילד שרק למד ללכת, וכבר יודע שיש גם אפשרות סבירה ליפול. במסדרון הצר היא פורשת את הידיים לצדדים, נאחזת בקירות כדי לייצב את עצמה. 

היא מתיישבת על המיטה. המגרה של הארונית פתוחה. “תסתכלי בפנים. מה את מתביישת. אפשר לחשוב פעם ראשונה את פה,” היא מעודדת אותי. עם הגב אליה אני מסתכלת בתכשיטים. “למה את עומדת הגב אלי. תסובבי אני רוצה לראות את הפנים שלך כשאת מסתכלת.” אני מבינה מה היא אומרת. היא מדברת אלי בלי מסכות. היא לא מנסה להסתיר ממני את ההזדקקות שלה. כמו ילד קטן היא רוצה לראות את ההבעה בפנים שלי כשאני מתלהבת ממנה. אולי גם אני אהיה פעם כמוה, גלויה, אולי צריך להיות קודם זקנה ולשחרר. להוציא החוצה את כל המילים החסומות. 

אולי גם אני אהיה פעם כמוה, גלויה, אולי צריך להיות קודם זקנה ולשחרר. להוציא החוצה את כל המילים החסומות. 

“מה שאמרת לי אתמול,” יש לפנינה מבט מבקש, “מה שאפשר לעשות עם כל זה.”

“מה זאת אומרת לעשות?” אני מבינה שהיא צעד אחד לפני. 

“למכור יעני, לעשות כסף. לא רק הכסף חשוב. גם בשביל שיהיה לי איחתיראם.” 

את המילה הזו אף פעם לא שמעתי. היא כבר מדברת אתי ערבית למתקדמים. אבל מכל השעות שצברתי אתה אני יודעת מה היא מתכוונת. 

“כבוד? את מתכוונת לכבוד?”

“וואלה. כבוד. איך שכחתי המילה הזו? יחזקאל כל הזמן דבר המילה הזו. אז למה אני מדברת אתך על כבוד?”

“אמרת שאת רוצה למכור את מה שעשית. לא רק בשביל הכסף. גם בשביל הכבוד. יהיה לך כבוד אם יראו איזה דברים יפים עשית. אם מישהי תקנה את הדברים שלך.”

“כן. למה לא? זה לא רעיון טוב?”

לפני שאני מספיקה לענות היא מישירה אלי מבט, שואלת אם אני חושבת שהיא זקנה מדי בשביל כל הווג’עראס הזה. מה אני יכולה לומר? אני יכולה לבוא בטענות רק לעצמי. מי אם לא אני זרעתי את הזרע? רק אתמול דיברתי אתה על חנויות שישמחו למכור את הדברים שלה. עכשו כשהיא הולכת בעקבותי, בוחנת את הזרע הקטן הזה וכבר מצפה לראות מה יצא ממנו (כסף, כבוד), אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לימים שהיא סיפרה את ההיסטוריה הפרטית שלה. דיבורים שלא דורשים ממני דבר, רק להקשיב. סיפור על הירקן מסביר הפנים, הרופא העירקי עם היצירות המוסיקליות שלא במקום, יחזקאל רוכב על אופניים, סוחב ירקות. מאבד בדרך את הבמיה. רוזה והשטרודל, הבן שלא מתעניין, הכלה שוחרת הרע. מה היא נזכרת פתאום לחיות בהווה? להסתער עליו במרץ עם תכניות לעתיד? 

את האמת? אני חושבת שהיא לא בגיל של התחלות חדשות. איפה היא היתה כל השנים כשהראש במקום ובגוף היה כוח? עכשו היא נזכרה להתעורר כמו היפהפיה הנמה, ובלי שהתכוונתי לקחתי לעצמי את תפקיד הנסיך המעורר. אבל שלא כמו באגדות שבהן הזמן עמד מלכת והנסיכה מתעוררת עם אותה החיות של לפני השינה הארוכה, פנינה יושבת על המיטה חסרת כוחות. כנראה גם לי יש תפקיד בתכנונים שלה. תפקיד לא שולי שידרוש ממני זמן וכוח. רק זה היה חסר לי, נוסף לכל מה שמרכיב את היום שלי. המוח שלי משתולל ממחשבות המצביעות כולן נגד הרעיון. אבל רגע לפני שאני ממשיכה בתאוצה מסתייגת אני מסתכלת בעיניים של פנינה, מחכה לתשובה ממני. כמו עיניים מתחננות של ילד, שובר את כל ההתנגדות המנומקת והבנויה לתלפיות. אני מתחילה לחשוב בכיוון הפוך. שנים אני שומעת את האמרה ‘כל עוד הנר דולק אפשר עוד לתקן’. כעת אני לוקחת אותה לכיוון חדש. כי אם פנינה מאמינה באפשרות של התלקחות חיים מחדש, לא הייתי רוצה להיות זאת שתכבה אותה. אם אסתייג ואערים קשיים ואומר לה שזה לא מציאותי, היא תבין שהגיע הזמן לדומם מנועים, להרפות מהכל, ורק לחכות בשקט לעצירה הסופית. לכן אני מתעשתת, משכנעת אותה וגם את עצמי ואומרת –

“אף פעם לא מאוחר. חשבת איך לעשות את זה? יש לך תכנית? “

שלא כמו באגדות שבהן הזמן עמד מלכת והנסיכה מתעוררת עם אותה החיות של לפני השינה הארוכה, פנינה יושבת על המיטה חסרת כוחות.

“תראי, קודם כל ככה איך שאני נראית אי אפשר לעשות שום דבר. מי יקנה ממני משהו? השיער שלי לבן, הרבה זמן לא הלכתי לסימונה בפרדס כץ. בשביל מה? מי רואה אותי? לרופא אני לא עושה חשבון, גם במסעדה אני הולכת עם הילד, מה אכפת לי מהמלצר. אבל בשביל שיסתכלו על הדברים שלי אני צריכה להסתדר יפה. זה אל תדאגי, לא קשור אליך. הבן יקח אותי. יש לו הרבה זמן עכשו. למה יצא לפנסיה. נראה אותו אומר לי הוא לא יכול.”

אני מסתכלת על הפנים שלה, על העיניים אבל לא רק עליהן, איך העור רפוי בלחיים, הפה מכווץ. הסנטר שקוע, הצוואר מחורץ. רשימה ארוכה של סימנים. אני רואה גם איך היא יושבת, הגוף קורס לתוך עצמו בלי כוח. 

היום אסתי נכנסה לעבודה באיחור. ברשימת הסימנים המעידים שהעולם שלה השתנה זה היה דבר חדש. אפילו ציטרון שלהוציא ממנו מילה טובה קשה יותר מלהוציא מים מאבן, שאל אותה פעם אם היא ממוצא ייקי, כי אפשר לכוון את השעון במשרד לזמן שהיא פותחת בבוקר את הדלת. אבל לא רק האיחור היה סימן חדש. פעם ראשונה ראיתי את הפנים שלה בלי טיפת איפור, אפילו לא מריחה של אודם בשפתיים. אני מתביישת לספר מה היתה המחשבה הראשונה שחשבתי כשראיתי אותה, ‘תראו מה שצבע יכול לעשות.’

היא היתה כמו מטמורפוזה של פרפר. מהכיוון הסופי הצבעוני, אחורה, לשלב הקודם האפור. רק שבלי הצבע שנעדר ממנה קשה היה לזהות את הפנים המוכרות. העיניים היו קטנות. ראיתי צלקות של פצעי בגרות. הבחנתי לראשונה שהשפתיים שלה דקות מאד. 

אבל לא רק האיפור משנה את המראה. הנה לפני על המיטה עם המצעים הדהויים אני רואה איך פנינה נראית צעירה יותר מלפני רגע. אדמומית מתפשטת בלחיים, הקמטים מתמלאים. הגוף שהיה שקוע פנימה הולך ומזדקף. כל המראה שלה השתנה רק מלתכנן תכניות. 

הנה לפני על המיטה עם המצעים הדהויים אני רואה איך פנינה נראית צעירה יותר מלפני רגע. אדמומית מתפשטת בלחיים, הקמטים מתמלאים. הגוף שהיה שקוע פנימה הולך ומזדקף.

“צריך לכתוב כל הדברים שאני רוצה למכור. תביאי דף ועיפרון. יש בשולחן. לא בזה של הטלוויזיה,” היא אומרת לי בקוצר רוח כשאני הולכת לשולחן הלא נכון. “לכי שמה לשולחן בכניסה, יש דפים קטנים ליד הטלפון. צד אחד אני אכתוב בערבית צד שני ליד תכתבי בעברית. ככה מה שאני לא זוכרת בראש יהיה לי כתוב. צריך לחשוב איפה אני אמכור הדברים שלי. מה את חושבת, רעיון טוב חנות בגדים? למה ראיתי לפעמים בחנות בגדים מוכרים גם נעליים גם תכשיטים”. היא לא באמת מחכה לאישור שלי, ממשיכה לטוות את התכניות שלה. “צריך חנות הכי אלגנט. מי שקונה בגדים עולים הרבה כסף תדע התכשיטים שלי גם יקר. לא תתחיל להתווכח להגיד למה כל כך הרבה.”

אני שואלת אותה על חנויות בגדים שהיא נהגה לקנות בהן בעבר, אולי הן יתאימו למטרה. פעם ראשונה שאני מבינה שאף שכל יום היא הכינה ליחזקאל אוכל טרי, היא מצאה את הזמן להסתובב. היא חושבת בקול, מעלה שמות ופוסלת. בחנות אחת בעלת הבית לא נחמדה, מי ירצה לקנות אצלה? מתנהגת לא יפה לקליינטים. על השניה היא לא סומכת, בטח תנסה לעשות עליה קופה. חנות אחרת לא מספיק אלגנטית. בסוף היא נזכרת בחנות ליד סימונה. חנות ברחוב צדדי שזה חיסרון גדול, אבל בעלת הבית היא עירקית מבגדד ו”יותר טוב שאני בעצמי אדבר ויבינו אותי טוב בלי שאת תצטרכי להגיד מה אמרתי”. מלבד שפה משותפת פנינה מספרת לי איזו גרדרובה מפוארת אפשר למצוא שם. ז’ולייט אני חושבת השם שלה. לא רואים הדברים שלה בשום מקום חוץ מהחנות שלה. מתי הבן הקטן התחתן קניתי אצלה. לגדול, למה מהרגע הראשון לא אהבתי אשה שלו ולא הקשיב לי, באתי עם בגד שהיה לי בבית, לא קניתי חדש. 

חנות אחת יש כבר. אבל איך הפתגם הזה עם הביצים, היא שואלת. לוקח לי כמה שניות כדי להבין על מה היא מדברת. “את מתכוונת שלא כדאי לשים את כל הביצים בסל אחד?”

“בדיוק זה חשבתי. את,” היא מתפעלת, “איך יכולה להסתכל בתוך הראש שלי. כדאי גם לשים תכשיטים בחנות בעיר אחרת, למה פרדס כץ לא כולם יש להם כסף. אני יגיד לך מה היה לי בראש, עיר רמת השרון. למה שמה נשים אוהבות את עצמן, מבזבזות הרבה כסף על בגדים שלהם, שערות שיהיה מסודר יפה. חשבתי בחנות של רוזה חברה שלי. גרה בעיר זאתי שאני אומרת לך. חנות שלה לא של בגדים, חנות סריגה. אבל גם יכול להיות מקום טוב. היית פעם שמה?” 

איך יכולה להסתכל בתוך הראש שלי. כדאי גם לשים תכשיטים בחנות בעיר אחרת, למה פרדס כץ לא כולם יש להם כסף.

אני מבולבלת. היא מדברת אתי על רוזה, החברה שלה מהמעברה שפעם היא סיפרה לי שהיא מתה? 

“זו רוזה מהמעברה?” אני שואלת. 

“למה איזו רוזה אחרת אני מכירה?” היא שואלת אותי בחזרה. 

“הילדים שלה מנהלים את החנות?” אני מנסה להבין. 

“למה ילדים?” פנינה מדברת אלי בקוצר רוח, בנימה של ‘מה כל כך קשה להבין?’

“זה היא בעצמה יכולה לעשות הכל. אז מה היא זקנה? יש לה טעם והראש שלה חזק בחשבון, לא רק בחשבון, בלדבר עם קליינטיות, לשכנע. אז מה את אומרת, כדאי ללכת שמה?”

“נראה לי שזה קצת רחוק. יהיה מסובך להגיע עד רמת השרון,” אני מתחמקת באלגנטיות. 

**

“אז איפה היינו אחרי שבלבלת אותי?” פנינה פונה אלי בטרוניה. 

“חשבת איפה כדאי לשים את התכשיטים,” אני מחזירה אותה למסלול. פנינה שואלת אותי אם גם לי יש רעיון. דווקא יש לי. אני מזכירה לה את החנות לעבודות יד שליד הסופר. חנות שיש בה הכל מהכל. כלי הגשה עשויים קרמיקה (ערכה שלמה לקפה/תה ומגש לעוגה!), ברכת הבית ואשת חיל מנוסרות ממתכת, עבודות רקמה וגם תכשיטים. כל חפץ נעשה ונבחר בתשומת לב. פנינה מסכימה שאפשר לנסות. על הדרך גם לעשות קניות ולא לשלם לגנב הזה שלוקח ממנה כפול כסף על הסחורה הברארה שלו. “קחי הכל לשולחן בפינת האוכל, יותר נוח שמה לכתוב,” היא מבקשת ממני. 

וככה נראים הדברים. פנינה בוחנת כל תכשיט בתשומת לב, מניחה, וביד רועדת כותבת בערבית. היא מגישה לי את הדף. “ופה בצד את כותבת בעברית מה אני כתבתי בערבית.” 

וזה רק חלק קטן ממה שכתבתי – 

סיכה לבגד שמש שוקעת

סיכה לבגד סירה בחידקל

סיכה לשיער פרחים 

שרשרת צדפים

עגילים עם חרוזים בצבע אדום, אפור

עגילים עם חרוזים כל מיני תכלת וכחול. 

שרשרת עם תליון עגול גדול. אחד קטן בפנים.

“יש לי רעיון איפה נשים הכל.” היא מתרוממת באטיות מהכסא, הולכת לחדר וחוזרת עם קופסא של פעם לכלי תפירה

“יש לי רעיון איפה נשים הכל.” היא מתרוממת באטיות מהכסא, הולכת לחדר וחוזרת עם קופסא של פעם לכלי תפירה, נפתחת כמו אקורדיון לחמש קומות מדורגות. תאים מרופדים קטיפה אדומה וכל מה שצריך יש שם. סלילי חוטים, כפתורים ענקיים, אצבעון תפירה ומחטים.

“ומה תעשי עם כל הדברים שבפנים?” אני שואלת אותה.

“אפשר לזרוק. למה, מה כבר אני הולכת לתקן?”

די הרבה שנים עם רצונות לא מתממשים, אני חושבת.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן