זריחתה של השקיעה – פרק י”ט

החלטתי להתעלם, להמשיך בכיוון חיובי, כאילו לא הבנתי כלום. אמרתי לה את המילים השחוקות, הצפויות, "זה לא עניין של צריכה, רציתי לקנות."

יום חמישי. שלושים ואחד לחודש. היום האחרון שלה בעבודה. אני רואה איך היא קמה מהכיסא, הולכת לכיוון המטבח. הפסקת קפה אחרונה אצל ציטרון. למרות כל השינויים שחלו בה, עם ההרגל הזה היא המשיכה. בשעה אחת עשרה בדיוק, כאילו היא מתוחה על ידי קפיץ שבזה הרגע השתחרר, היא עוזבת את כל הניירות ושותה כוס קפה חלש. תמיד לא עד הטיפה האחרונה; משאירה ממנו משהו. כבר מזמן היא לא קוראת לאף אחת מהבנות להצטרף אליה. גם לא לי, הפרטנרית המועדפת לשתיה ולדיבור קצר. אני חושבת שבמיוחד אתי היא לא רוצה להיות בחדרון הקטן. גם היום היא הולכת לבד, כי מה יום מיומיים, אפילו שזו פעם אחרונה. אני צריכה לאסוף את כל האומץ שלי כדי ללכת אחריה, לחצות את מסך הברזל שהיא מקיפה בו את עצמה. אני משתמשת בטקטיקה ידועה. היא מוכיחה את עצמה בכל אותם מקרים שאם אתחיל לחשוב מה לעשות רק אקפא במקום – אני קופצת למים. עושה מעשה. מוציאה מהתיק את המתנה שקניתי לה. עכשו שהיא ביד שלי אני חייבת להמשיך הלאה. אני קמה מהכיסא. 

שבוע שלם התלבטתי מה לקנות לה. כל רעיון שעלה פסלתי מיד. בהתחלה, מתוך כוחו של הרגל, חשבתי להביא לה משהו שקשור לטיפוח הפנים. עד לאחרונה זו היתה ברירת מחדל. בכל השנים וההזדמנויות שהחלפנו מתנות, גם אם לא עליתי על רעיון מקורי, תמיד יכולתי להיות בטוחה שהיא תשמח לקבל סט צלליות, קרם לפנים. מחברה ידועה, לא משהו שקונים בבזאר העיר. עכשו עם הפנים החדשות שלה, נקיות מאיפור, חששתי שמתנה בקטגוריה הזו יכולה רק לפגוע, להיות נעדרת רגישות. כאילו אמרתי לה דרך הצלליות, מה קורה לך? קחי את עצמך בידיים, תחזרי להיות אסתי של פעם, זאת שאהבתי והיה לי נוח איתה, כי את זאת החדשה קשה לי לעכל.

הלל הציע לקנות משהו לבית. נשים תמיד ישמחו לקבל איזה קישוט, אף פעם אין להן מספיק, הוא הוסיף בנימה שנשמעה מתלוננת. מתי הוא נהיה מבין גדול בהעדפות של נשים? הוא לא צריך להסתכל רחוק, רק להרים את העיניים מהעלים שהוא בוחן בזכוכית מגדלת שקניתי לו לאחרונה, לעזוב את העלים ולהסתכל על האישה הפרטית שלו. אפילו בלי זכוכית מגדלת. מה לי ולאהבת חפצים? עבורי זה רק מטרד, עוד דבר שצריך לדאוג לו שלא יזוז מהמקום. ויש עוד נשים כמוני, מינימליסטיות. אני לא יחידה במינה.

מתי הוא נהיה מבין גדול בהעדפות של נשים? הוא לא צריך להסתכל רחוק, רק להרים את העיניים מהעלים שהוא בוחן בזכוכית מגדלת שקניתי לו לאחרונה, לעזוב את העלים ולהסתכל על האישה הפרטית שלו.

“אולי עציץ?” הוא שואל כשהוא מבחין שאני לא מתלהבת. לא רק הוא עושה את השגיאה הזו, מציע לקנות משהו שהוא ישמח לקבל. למרות זאת אני לא פוסלת ישר את הרעיון, רק משנה אותו מעט. במקום עציץ שדורש השקעה וטיפול, ומי יודע אם היא במצב מתאים לדאוג למשהו נוסף, אני חושבת על ואזה, אחת מהסוג הקטן. לא צריך לקנות זר גדול בשביל למלא אותה, אפשר פרח, שניים. היא תוכל לצאת מהבית, לנשום אוויר, לראות מסביב את כל הירוק שחסר לה בעיר, לקטוף חרציות, ענף מעניין, קוץ. אולי כשהיא תראה מה קניתי היא תבין ששמעתי אותה, הקשבתי לכל מילה שהיא אמרה.

*

בכוחותי הקטנים, כי היא לא ספרה דבר, אספתי בתשומת לב את המילים, הגשתי לה מהן מתנה. במטבח לא ידעתי מה לומר, הנחתי את החבילה על השיש.

“מה זה?” היא שאלה, כאילו אי אפשר לדעת מכל הנייר הכסוף והסרט המסתלסל במה מדובר. הבנתי שהיא לא הולכת לעזור לי. זו לא תהיה פרידה שתחליק בגרון.

“מתנה בשבילך,” אמרתי, וכשהיא שתקה הוספתי את מה שמובן מאליו, “מתנת פרידה.”

היא הפנתה לי את הגב, פתחה את המקרר להוציא את החלב. ראיתי איך הקרטון, כמו כוס התה של פנינה, רועד. “לא היית צריכה,” היא אמרה. לגמרי לא מנומסת הנימה החותכת שליוותה את המילים שלה.

החלטתי להתעלם, להמשיך בכיוון חיובי, כאילו לא הבנתי כלום. אמרתי לה את המילים השחוקות, הצפויות, “זה לא עניין של צריכה, רציתי לקנות.”

“אני לא רוצה לקבל ממך את זה.” הפעם היא מסתכלת עלי. בניגוד גמור לידיים הרועדות, הקול שלה יציב. “הכל יותר טוב מלא להגיד שום דבר,” אני מחזירה לה. “רק שתקת בזמן האחרון. אבל לפחות, אם את כבר מדברת, אולי תגידי לי למה את כל כך כועסת עלי. מה עשיתי. כי לבד אני לא יודעת. עד עכשו לא חשבתי שיש לך משהו נגדי. אני גם לא מבינה איזה רע עשיתי.”

“איפה היית?” המילים יוצאות מהפה שלה דוחפות זו את זו, רק חיכו שמשהו ישחרר אותן והן כבר יצעקו את כל הזמן שנכלאו בפנים. “בכל החודשים האלה שאת רואה שקורה לי משהו. אל תגידי לי שלא שמת לב. אני מכירה אותך מספיק טוב לדעת שאת רואה הכל. איזה חברה את. אפשר למות לידך ואת רק תציעי להכין לי כוס קפה. באמת תודה רבה.”

כל משפט שהיא אומרת הוא כמו סטירה בפנים. לרגע אני לא מתבלבלת. עכשו היא הרבה יותר קרובה מכל הזמן האחרון. “בטח ראיתי שאת לא אותו דבר. משהו קרה לך אבל שתקת. למה שתקת, מה רצית שאני אעשה? לא חשבתי שאת רוצה שאשאל אותך. הרגשתי שבנית סביבך חומה ואת לא נותנת לאף אחד להיכנס.”

“תפסיקי, תפסיקי,” הקול שלה מתרומם לצווחה חדה. “אני לא יכולה לשמוע אותך. על מי את מנסה לעבוד? מוכרת לעצמך סיפורים כמה את רגישה. כאילו אני איזו נסיכה על עדשה… הולכת לידי על קצות האצבעות. לא לזעזע יותר מדי כי מי יודע מה יקרה לי. יכולת לשאול מה שלומי. מה הייתי עושה? אומרת לך שזה לא עניינך? אפילו פתח קטן לא פתחת לי. ממה פחדת ואל תספרי לי סיפורים שנזהרת בשבילי. ממתי את יושבת ראש הוועדה לשמירה על פרטיות?”

“אולי פחדתי,” אני מתקנת את עצמי מיד. אנחנו כבר התרחקנו מלדבר מילים של בערך, לא מדויקות, “פחדתי זה בטוח. כן, אני מבינה שפחדתי.” 

“פחדת? ממה היה לך לפחד? מקסימום הייתי אומרת לך שאני לא רוצה לדבר. אולי זה באמת מה שהייתי אומרת. גם אז הייתי מצפה מחברה טובה שלא תוותר כל כך מהר. שאחרי כמה זמן תתענייני מחדש.”

“לא, זה לא זה.” אני אומרת לה. “פחדתי ממה שאני הולכת לשמוע ממך. הבנתי, עם כל השינויים שראיתי אצלך, שזה לא יהיה דבר פשוט.”

“אז מה את אומרת? שאת חברה רק בשביל לשמוע על בעיות קטנות? תגידי לי מה התחום של הצרות שאת מוכנה לשמוע. מאיך להכניס את הילד לישיבה עד בת רווקה שיושבת בבית ואין הצעות, זה הגבול העליון של מה שאפשר להגיד לך?… זה מה שאת, איך לא הבנתי? רוצה לשמוע רק מה שאפשר להציג בחלון הראווה. לרדת למרתף? שמישהו אחר ילך במקומי.”

אז מה את אומרת? שאת חברה רק בשביל לשמוע על בעיות קטנות? תגידי לי מה התחום של הצרות שאת מוכנה לשמוע. מאיך להכניס את הילד לישיבה עד בת רווקה שיושבת בבית ואין הצעות, זה הגבול העליון של מה שאפשר להגיד לך?

היא מניחה את הספל בכיור, מלא עד הסוף. לפני שהיא יוצאת היא אומרת לי, “אז עכשו את בטח יכולה להבין למה אני לא רוצה לקבל ממך שום דבר.”

*

לא קשה לנחש באיזה מצב רוח ירדתי לפנינה. בימים האחרונים לא ראיתי אותה. דאגתי והתקשרתי לבן. הוא סיפר לי שאחיו הגדול לקח אותה אליו לכמה ימים ומחר היא חוזרת הביתה. מעניין שאת הצדדים החיוביים שלו כלפיה היא לא מספרת. 

ליד השולחן עם אותה מפה אדומה שמי יודע מתי כובסה לאחרונה אני שואלת אותה איך היה. למה ציפיתי? יש לה רשימה ארוכה של חסרונות לשתף אותי בהם. הכלה שלא יודעת לבשל, “איך תדע אם כל הזמן מסתובבת?” הנכדים שכל הזמן בחדר שלהם, “מה יש להם לעשות שמה? אולי עשר מילים דברו אתי שניהם ביחד.” הבן שיצא לפנסיה מוקדמת ורואה כל היום כדורגל, “ישבתי לידו בספה אפילו לא מעניין אותי. כל פעם גול והוא מחבק אותי, ראית אמא ראית. כמו ילד קטן אני אומרת לך.” אני חושבת על הנקודה העיוורת שיש לה כלפיו, איך היא יכולה לא להרגיש את החיבוק. 

“ואצלך,” היא פונה אלי, “איך עבר הזמן שלך כל הימים שלא הייתי פה?”

התכוונתי להגיד לה מילים ספורות. משהו בכיוון של “בית, עבודה”, אבל פנינה, כאילו זו פעם ראשונה שהיא שומעת שאני עובדת, מבקשת שאספר לה על כך. 

סיפרתי לה על אסתי. תיארתי לה את הכל. זה היה דיבור ארוך והיא הקשיבה בשקט עד המילה האחרונה. אני חושבת, בלי שהיא נתנה לך רמז שהיתה לה הנאה גדולה מכך ששיתפתי אותה. מתי דיברו איתה מעבר לאמא מה שלומך, לקחת את התרופות, מה הרופא אמר? בסוף אחרי שכבר לא היה לי מה להגיד, שאלתי אותה מה היא חושבת.  

“הזאתי צודקת ואת צודקת. לא יודעת לגיד לך מי צודק יותר. אבל מה, אותך אני אוהבת והיא – מה אכפת לי ממנה. אכפת לי ממנה רק בשבילך. היא חושבת את עצמה כמו נסיכה אפילו אומרת לך שלא, היא משקרת. אולי לא משקרת, רק לא יודעת מה היא רוצה. מבולבלת. מחכה ישימו בשבילה את השטיח האדום רק אז תבוא תתן ההופעה שלה. אבל אני אגיד לך, בחיים זה לא ככה. מי רוצה שישמעו אותה – תדבר. לא תחכה שואלים אותה מה יש לך לגיד. למה לפעמים מי רואה משהו קורה לה? לי אף פעם לא היתה הבעיה הזו, מה בראש שלי אמרתי. אם אני אחכה, אני אשתוק עד סוף החיים שלי.”

פנינה שותה מהתה שהתקרר ושותקת. אני חושבת שהיא במקום אחר, כשהיא פונה אלי, “אבל את, את מספרת לי,” היא מסתכלת עלי, “שראית היא לא כמו תמיד. למה לא שאלת מה קרה. זה אני לא מבינה. ממה פחדת?” 

*

פנינה רוצה לדבר עכשו על העסק שלה. היא מספרת שהנכדות הראו לה בגדים שהן קנו בחנויות יד שניה כי כל מה שהיה פעם הולך היום חזק. מסתבר שלא כל הזמן הן היו בחדר. “אז מה את אומרת?” היא שואלת אותי, “יש לי הרבה בגדים. מה אני צריכה? לא עולה עלי, גם לאן אני הולכת. מספיק לי פחות.”

אנחנו הולכות לחדר השינה. פנינה יושבת על המיטה, על אותם המצעים שראיתי בפעמים הקודמות. ממקומה היא מצביעה על ארון הבגדים. אני רואה מזוודה ישנה. כשאני מורידה אותה משתחרר ענן של אבק וממלא את החדר. מונחת על הרצפה אני סוקרת אותה בשעשוע. “גם אותה אפשר למכור,” אני אומרת לה. “ישלמו לך עליה הרבה.” המזוודה עשויה מעור, משופשף מכל השנים, בלי גלגלים או רוכסן. רק שתי דיסקיות של מתכת מולחמות בצדדים. חלק מתכת נוסף שנמצא במכסה המזוודה מתחבר לדיסקית. אני מדמיינת את דניאל פותח וסוגר. 

“תחפשי בארון שמלה תכלת ארוך מקסי, רקמתי שמה למטה כמו גלים. גם יש פייטים צבע זהב. אחד אחד חיברתי, צריך הרבה סבלנות, עשיתי זה בצורת דגים.”

אני מוצאת את השמלה ומסתכלת עליה. יש בה הרבה קסם. היא נראית מעבר לזמן. אולי בשל הסיפור שהיא מעוררת. 

אני מוצאת את השמלה ומסתכלת עליה. יש בה הרבה קסם. היא נראית מעבר לזמן. אולי בשל הסיפור שהיא מעוררת. 

“אפשר לבקש משאלה,” אני נוגעת בעדינות בדגים. “את מכירה את הסיפור עם הדיג ודג הזהב?”

“מכירה, בטח מכירה. הייתי מספרת זה לילדים שהיו קטנים. ללמד אותם לקח. צד אחד שירצו להתקדם בחיים שלהם, צד אחד להיות מבסוטים מה יש להם. תראי מה קרה לה, לא הספיק לה שום דבר, יותר יותר רצתה. מסכן הבעל שלה. בסוף הפסידה הכל מהעיניים הגדולות שלה. אז אני מבקשת מהדג משהו קטן. שיאהבו את הדברים מה אני עשיתי. יגידו באמת, מאד יפה עשית בעצמך. וגם אמכור כמה וכמה. לא בשביל הכסף. יש לי מספיק,” היא פונה אלי. “לא דג אחד עשיתי. בגלים למעלה יש דג נחמד בשבילך. מחכה לשמוע מה את רוצה ממנו.”

אני ממלאה מזוודה בבגדים שהיא בוחרת. אין בה מקום להכיל את הכל והרבה נשאר בארון. עכשו כשהסחורה ארוזה נשאר רק לתכנן מה נלבש. זו לא החלטה של מה בכך. “זה כמו אוכל.” היא מסבירה לי את המושג ‘צִלחות’ בלי שהיא מכירה את המונח. “את רוצה שיאכלו אותו, אז מה את עושה? חותכת הסלט דק דק, מסדרת יפה בצלחת. ככה עושה להם חשק לאכול. גם אני צריכה להיות מסודרת. אם לבושה יפה מסתכלים על הדברים שלי. רואים השערות שלי מסודרות, הבגדים הציפורניים. אם לא, מי מסתכל?”

היא מתרוממת. אני מעבירה לאט את הקולבים עם הבגדים, מחכה שתסמן לי בהנהון ראש להמשיך הלאה. בסוף, אחרי שהעברתי הלוך ושוב את כל מה שתלוי, היא בוחרת מכנסיים שחורים וחולצה ירוקה בהירה. שורה של חמניות רקומות בחלקה התחתון.

“גם את צריכה להתלבש יפה,” היא אומרת לפני שאני עולה הביתה. 

*

בלילה במרפסת אני מספרת להלל על התכניות של פנינה לכבוש את העולם. יותר קל לסיים את היום בדיבורים עליה מלחשוב על אסתי. הוא לא מפסיק לצחוק ככל שאני ממשיכה לתאר אותה. לא יודעת מה קרה לו, בדרך כלל הוא לא כזה. “תקשיבי,” הוא מנסה להסביר לי את ההתנהגות המשונה שלו אחרי שאני מציעה להביא לו כוס מים שירגע, “אני מדמיין את שתיכן, אפילו יש לי שם מתאים ‘חבורת הגשמת חלומות לפני שיהיה מאוחר מדי’, את זוכרת את כל החבורות שקראנו כשהיינו ילדים? זה יהיה רב מכר הסיפור הזה. מהצעד הראשון. איזה צעד, מהדפיקה שלך על הדלת שלה ביום הגדול שאתן הולכות לחנויות. את לבושה בבגדים הכי חגיגיים שמצאת בארון, דופקת בדלת כמה דקות טובות עד שהיא שומעת. כשהיא סוף סוף פותחת, מתברר לך שהיא בכלל לא זוכרת שהיום הוא היום הגדול והיא בכלל לא התכוננה. את מבינה שזה ייקח הרבה זמן והיום הזה הלך. אתן מסכמות על יום אחר שתלכו וליתר ביטחון בערב הקודם את מתקשרת להזכיר לה. בלילה את לא מצליחה להירדם מהמתח אם עד למחרת היא תשכח שוב. טוב אני מרחם עליך, וגם כדי לקצר את הסיפור, למחרת את נושמת לרווחה כשהיא פותחת את הדלת מוכנה ומזומנה.”

אני מדמיין את שתיכן, אפילו יש לי שם מתאים ‘חבורת הגשמת חלומות לפני שיהיה מאוחר מדי’, את זוכרת את כל החבורות שקראנו כשהיינו ילדים? זה יהיה רב מכר הסיפור הזה

בשלב הזה של הדיבור שלו אני לא מתאפקת מלציין שלא ידעתי שאני נשואה לבמאי סרטים ומה דעתו לפנות לאחים גרובייס, אולי הם מחפשים עוזר. בסוף היום גם אני צוחקת.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

תגובה אחת

  1. פרק נהדר!
    קראתי ברתק את הקונפליקט מול אסתי. חזק כל כך! לא משהו שהיה אפשר לנחש מראש. וגם תוך כדי קריאה – הסצנה מפתיעה בכל תפנית מחדש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן