זריחתה של השקיעה – פרק ב’

עד שקיבלתי את תפקיד ועד הבית, אם שאלו אותי איך השכנים, אמרתי, בסדר גמור, ולא היתה שום הסתייגות בסוגריים. זה לא שלא היו חריקות קטנות פה ושם. דווקא היו. פח זבל מטפטף, שותף חשאי לעיתון שלנו מהתיבה, וזייפן שלא הולך לנוח בשבת לפני שסיים את כל הזמירות. כל זה לא שינה את השורה הסופית החיובית. אף אחד לא מושלם, אפשר לחיות בשלווה גם עם החלקים האלה.

שמעתי פעם שאפשר להכיר באמת את השכן רק כשבונים. לא משנה מאיזה צד אתה, זה שבונה או זה שבונים לידו. אם עד לרגע התחלת הבניה סכמת את השכן בשלושה משפטים, לאחריה יש לך ספר עב כרס. ויש בסיפור החלוקה המסורתית בין הגיבור הטוב לגיבור הרע.

לא עבר זמן רב מאז שקיבלתי את הוועד ויכולתי לומר שלא חייבים לבנות כדי להכיר. יש דרכים נוספות. תוך זמן קצר התחדשו לי דברים שלא יכולתי לדמיין קודם. 

לא עבר זמן רב מאז שקיבלתי את הוועד ויכולתי לומר שלא חייבים לבנות כדי להכיר. יש דרכים נוספות. תוך זמן קצר התחדשו לי דברים שלא יכולתי לדמיין קודם. 

משפחת גודמן, קומה ראשונה מימין. אף פעם לא משלמים בפעם הראשונה שאני מגיעה לגבות את התשלום החודשי. כל פעם מילים אחרות אבל המנגינה נשארת קבועה.

עכשו אין לי תבואי מחר. 

הכנתי את הכסף אבל הילד לקח לטיול. 

באה בסוף החודש? שקל אין לי.

על מה אני משלם (עוד לא שילמת!) שישים שקל? בבניין ליד משלמים חמישים והרבה יותר נקי שם.

אני עומדת בדלת מרגישה כמו קבצנית, אפשר לחשוב שאני אוספת כסף לעצמי. משיבה בצמצום לאמירות שלהם: בסדר מחר, לאן הטיול? טוב, אברר בבניין ליד. מרגישה שאני מתפוצצת, אבל שום הדף מזה לא יוצא לי מהפה.

עשיתי חשבון שבממוצע אני הולכת אליהם שלוש פעמים עד שהם משלמים.

שמעתי שיש בתים הפוטרים את מי שבוועד מתשלום. בכל זאת יש בתפקיד לא מעט טרחה וגם מעט 

הוצאות. לטלפן לבעלי מקצוע, לשלם חשבונות, לקנות חומרי ניקוי… 

לאחר חודשיים בתפקיד, אם היו מוותרים לי על התשלום החודשי הייתי נעלבת.

מישהו חושב שזה שווה שישים שקלים שכר טרחה? בעיקר כל מה שקשור לגביית הכסף מהשכנים?

עם הזמן פיתחתי שיטות לגביית הכסף. קיבלתי החלטה עקרונית ללכת למשפחת גודמן רק ‘על הדרך’. בחזרה מהעבודה, פנקס הקבלות בתיק. בדרך לפח או לגינה עם הקטנים. כך אני חוסכת ללכת לחינם ואני מרגישה פחות ממורמרת. אצל משפחת אפטרגוט ראיתי שלרב קל יותר להכניס את היד לכיס מלאשתו. לה תמיד אין כסף. אולי רק הוא אחראי על ההוצאות?

היה לה זמן קבוע להליכה יומית, לא להאמין מה ששכנים יודעים. כיוונתי לבקר אותם בזמן הזה, ואף פעם לא יצאתי בידיים ריקות.

גברת שטאובר שותפה לעתים להליכות עם גברת אפטרגוט, משלמת בלי בעיות. רק צריך לדעת שכל התהליך ייקח זמן. תמיד היא שמחה לראות אותי. תמיד תזמין אותי להיכנס. למדתי לא לסרב, הרגשתי שזה חשוב לה. אני הולכת אחריה לפינת האוכל. יושבת על הכיסא המרופד שהסיטה עבורי. בזמן שהיא הולכת למטבח להביא משהו קר לשתות אני נוגעת במפת השולחן הסרוגה, מסתכלת על אגרטל הקריסטל שיש בו פרחים מלאכותיים מלאים אבק. היא חוזרת עם מגש שיש עליו כוס אחת, וצלחת עם עוגיות מאפה בית. לוחצת עלי בעדינות שאטעם ואגיד לה איך יצא. מה שלום הילדים, היא שואלת, בני כמה הם, איך בעבודה. שאלות כלליות החוזרות גם בפעם הבאה. הבנתי שלא ממש משנה מה אענה. לפני שנה וחצי יצאה לפנסיה. למועדון היא לא הולכת כי “מה אני זקנה?”, בעלה בבית הכנסת לומד ויש לה שעות רבות ביום למלא. היתה שמחה שאבוא כל שבוע לגבות את החלק היחסי של התשלום החודשי. 

למשפחת אברמוב אני הולכת רק כשיש לי כוח לשמוע את כל הטענות שלהם. למה המנקה לא עובר ביבש? עם כל המים שהוא משאיר, אחרי רגע לא רואים שמישהו ניקה בכלל.

למשפחת אברמוב אני הולכת רק כשיש לי כוח לשמוע את כל הטענות שלהם. למה המנקה לא עובר ביבש? עם כל המים שהוא משאיר, אחרי רגע לא רואים שמישהו ניקה בכלל. למה הילדים מלכלכים, למה הם לא זורקים את שקיות החטיפים הריקות לפח? (באמת למה?) איפה ההורים שלהם? את צריכה להגיד להם.

לגברת ברכר נשמה של ילדת טבע. היתה צריכה לחיות במושב. במקום זה הגיעה לבני ברק. תסבירי לי היא מבקשת, למה במקום עצים שותלים פה בתים. 

מכל הדברים הקשורים לבניין, רק מצב הגינה מעניין אותה. הגנן לא גזם מספיק את השיחים וגם את העץ שבכניסה. הערוגה סביב השושנים לא עמוקה מספיק. הילדים רומסים את הפרחים, שישחקו בגן השעשועים, לא בחצר.

כל פעם שדפקתי אצל משפחת מחפוד חשבתי איזה ‘תיק’ הוא העביר לי. הוא תמיד התעניין אם אני מסתדרת. אמרתי שכן ולא הרחבתי. סמכתי עליו שנסיונו ישלים את הפרטים. הוא מצדו מיהר לשלם. בטח אומר ברוך שפטרנו כל פעם שהוא רואה אותי, מכוון על התפקיד שהעביר אלי.   

*

יום חמישי באמצע הבישולים לשבת אני עולה למרפסת. לגמרי לא מתאים לי עכשו ההפסקה הזו בעבודה. יש מהפכה שלמה במטבח. לא יודעת איך אני מצליחה לעשות כזה בלגן. מה כבר אני מבשלת? יש עוף עם אורז על הגז, דרך מצוינת לתפוס שתי ציפורים, מנה עיקרית ותוספת, בסיר אחד. יש בצק לחלות בתהליך תפיחה. כלים בכיור, שאריות ארוחת ערב על השולחן. תפאורה שלמה הדורשת טיפול דחוף. ידעתי שבעלי מצפה להפסקת הקפה הזו ועזבתי הכל. הלל נמצא שם מטפל בצמחים שלו. לא יודעת איך, אבל לא עוברות שתי דקות והוא מאבחן את הלך הרוח שלי. מצב רוח קקטוס, הוא קובע. מאז שהוא הפך את המרפסת למשתלה, אוצר הדימויים שלו לקוח מעולם הצומח. בזבוז שלא התחתן עם גברת ברכר, נשמות תאומות, אם לא לוקחים בחשבון את פער השנים ביניהם. בגלל שאני נשואה לו כבר מספיק זמן אני מבינה שהוא מתכוון שיש פה פוטנציאל למשהו לא נעים לסביבה ועדיף כמה שפחות מגע. איך הוא קלט אותי בשניה? ראה שמשהו מסתובב לי בפנים בחוסר שקט? זה עושה לי טוב. במקום לשתות קפה בשקט אחרי יום עמוס ולאסוף את הפרחים שנשרו מהבוגנוויליה שלו הוא מתעניין בי.

אתה לא תאמין מה גודמן אמר לי היום.

יש לי הרגשה, הוא קוטע אותי, שגודמן הוא השכן שקורא את העיתון שלנו. אתמול הוא דיבר אתי  פתאום על השקעה בדירות בפריפריה, אחר כך ראיתי שהיתה על זה כתבה ארוכה. הלל ממשיך לדבר ואני חושבת על כל הבלגן שמחכה לי במטבח. רגע קודם התנתקתי מכל הכלים ועכשו הם תופסים לי את המחשבה. אני לא אומרת כלום, שותה את הקפה שלי בשקט.

יש לי הרגשה, הוא קוטע אותי, שגודמן הוא השכן שקורא את העיתון שלנו. אתמול הוא דיבר אתי  פתאום על השקעה בדירות בפריפריה, אחר כך ראיתי שהיתה על זה כתבה ארוכה.

מה רצית לומר, הוא נזכר שהייתי באמצע לשפוך את הלב. 

אני צריכה רגע כדי להיטען מחדש, אז אני לוקחת לגימה נוספת שתסדר אותי ואומרת, באתי אליו היום בפעם השלישית מאז התשלום האחרון ששילם. אל תסתכל עלי ככה. אני רושמת כל פעם כמה פעמים אני צריכה לבוא עד שהוא משלם.

נו, מנהלת חשבונות. למה כבר אפשר לצפות. כל דבר אתם רושמים.

אני מתעלמת מהערת הביניים שלו. בקיצור לשלם הוא לא שילם אבל אתה יודע מה הוא רוצה?

בעלי עושה פרצוף של ‘באמת מה?’ ולא מנסה להעלות השערות. 

שאני אגיש פעם בשנה, ועדיף כל חצי שנה, מאזן של כל ההכנסות וההוצאות של הבנין. אתלה בלוח המודעות ואם אפשר העתק מצולם לכל דייר. מה אתה אומר על החוצפה שלו? ממש הרצחת וגם ירשת, יוצאת לי הגזמה פראית.

בעלי רק מוסיף אבקת שרפה ומתאר לי מה עומד לקרות.

תראי מה אני אומר לך. הוא יבדוק לך כל שורה. אם יהיה חסר שקל הוא כבר ישאל אותך לאן הוא הלך. מה אמרתי לך כשהתנדבת לקחת את הוועד? מה היית צריכה את זה? אפשר לחשוב שיוצא לך מזה משהו. רק טענות ודרישות. לפחות אמרת לו משהו על ההצעה הטפשית שלו? שיגיד תודה על כל מה שאת עושה בחינם.

היו במילים שלו יותר מדי דברים שהכאיבו לי, אז קמתי, מחזיקה חצי כוס קפה עדיין חם. אמרתי שאני אני חייבת להמשיך בבישולים. הספקתי לראות שהוא חזר לטפל באחד מהצמחים שלו. לא סיפרתי לו, כי הוא לא באמת שאל, מה עניתי לגודמן.

*

ככל שהמשכתי בתפקיד כפוי הטובה הזה מצאתי את עצמי מברכת את השיטה של פנינה. שיטה מושלמת שלא גוזלת ממני זמן, כוחות גוף ונפש. למה שאר השכנים לא מאמצים אותה?

זמן עובר, אותה תבנית קבועה של מעטפה בדלת ושלום של חדר מדרגות. כל מה שאני יודעת עליה מסתכם בעיקר במה שקשור למראה שלה. לבושה חלוק אדום עשוי בד מבריק. נעלי בית מאריג כחול רקום פרחים קטנים. אולי בעקבות חג הפורים שהיה לא מזמן וכל התחפושות. אני רואה אותה וחושבת על אישה יפנית, למרות השיער שלה הצבוע צהוב. לעתים יש שקית זבל ביד אחת, אבל תמיד מפתח בשניה. לא משאירה את הדלת פתוחה גם לא לזמן קצר. כנראה חושבת שהעולם מלא בסכנות וצריך להיזהר. אני כמעט מציעה לה לתקוע מקלות יפנים בשערה. במקרה של סכנה תמיד תוכל לשלוף אותם מול התוקף.

אני כמעט מציעה לה לתקוע מקלות יפנים בשערה. במקרה של סכנה תמיד תוכל לשלוף אותם מול התוקף.

בעיתונים מופיע לעתים משחק ‘מצא את ההבדלים’. שתי תמונות שנראות זהות, אבל אם מסתכלים בהן מקרוב ובתשומת לב מוצאים עשרה הבדלים. תמיד הייתי אלופה בזה. גם היום אני מנצחת את הילדים. מוצאת אותם הכי מהר ולפעמים גם יותר מעשר, יותר ממה שהצייר התכוון לצייר. לכן יום אחד כשראיתי את פנינה, אף שהכל נראה אותו דבר, ראיתי מיד את השינוי.

ראיתי את החלוק האדום. אבל הוא היה זקוק לכביסה דחופה. כמו תמיד לא היו מקלות בשיער. השיער היה זקוק לצביעה וזה היה ההבדל השני. היתה שקית זבל ביד אחת אבל לא היה מפתח ביד השניה. מוזר כמה נוכחות יש למה שאין. לא הייתי צריכה לחפש אחריו הרבה. הוא היה תלוי על הצוואר ב’שרשרת’, חוט של צמר כחול, עם קשר פרפר של מי שעוד לא יודעת לעשות אותו טוב. עוד קצת כשתגדל הוא יהיה יפה. כל הקמטים, הכתמים של הגיל ושאר האביזרים הנלווים לא הצליחו לבלבל אותי. ראיתי ילדת מפתח, ילדה שחוזרת לבית. אמא ואבא בעבודה. הבית ריק. בתמונה שעלתה בי לא ראיתי אף אחד שמחכה לה. גם לא מישהו שיגיע אחר כך, אולי אח גדול. אח גדול זה גם טוב. אפילו לא כלב.

הסתכלתי על היד החסרה את המפתח. אוחזת במעקה. היו בה רעידות. גם שקית הזבל שביד השניה לא עמדה בשקט. פעם ראשונה שמתי לזה לב. מגיע רגע בחיים שזה עניין מסובך, חתיכת מבצע לרדת עם פח זבל. צריך לגבש לגביו תכניות. כמו לעבור משקיות גדולות לקטנות כדי שיהיה פחות כבד. 

מגיע רגע בחיים שזה עניין מסובך, חתיכת מבצע לרדת עם פח זבל. צריך לגבש לגביו תכניות. כמו לעבור משקיות גדולות לקטנות כדי שיהיה פחות כבד. 

אז בגלל זה המפתח על הצוואר, מחשבה מיותרת חולפת בי. מה זה חשוב עכשו היכן המפתח, אני כמעט נוזפת בעצמי, את לא רואה שקשה לה?

לכל אחד אחר בבניין קל לי להציע עזרה, אבל אִתה זה יותר מסובך.

‘על החיים ועל המוות’ כמו שאומרים הילדים, אני מחליטה לקפוץ למים.

אפשר לקחת? אני מצביעה על הפח. כמה שפחות מילים והסיכוי שלא אחטיא באחת מהן גדל.

מה את רוצה? היא לא מבינה. אצטרך להיות ברורה.

אפשר לקחת את הפח ממך? אני אוריד אותו. ממילא אני…

היא לא נותנת לי לסיים: למה מה קרה? למה שאני לא אוריד את הפח? זה הזבל שלך?

הרבה אני לא יודעת עליה, אבל מהמעט שכן יש לי הרגשה שהיא לא מהסוג שצריך למכור לו לוקשים, לספר סיפורים, להיות מנומסת. היא כבר תזהה. אז כמו שאמרה לי פעם, ‘בלי סיבובים’, אני אומרת: אני מבינה שזה קצת קשה, ושותקת. 

גם פנינה שותקת. יש לה זמן, בטח יותר ממני. אני בדרך למכולת. לקנות חלב וביצים ששכחתי לקנות בחזרה מהעבודה. השד שבי שלא למד לספור עד עשר מרים ראש, ולפני שאני מצליחה לשכנע אותו להמשיך לספור אני אומרת לה: רצית תשובה – קיבלת.

שום שריר בעין שלה לא התכווץ ולא התרפה. ובכל זאת אי אפשר היה להחמיץ את צל החיוך שחלף בהן.

נשמתי עמוק ושקט. כבר לא משנה מה היא תגיד. גם אם תנופף מולי את אחד מהמקלות היפנים שלא תחובים בשערה, אני רגועה.

תזכירי לי איך קוראים לך?

חנה. חנה פרידמן.

המשפחה לא חשוב. שם לבד מספיק. רוצה לדעת עם מי יש לי את הכבוד לתת את הזבל שלי. יש הבהוב של חיוך בעיניים כשהיא מושיטה לי את השקית.

המשפחה לא חשוב. שם לבד מספיק. רוצה לדעת עם מי יש לי את הכבוד לתת את הזבל שלי. יש הבהוב של חיוך בעיניים כשהיא מושיטה לי את השקית.

לא זכור לי שהורדתי פעם זבל עם כל כך הרבה כוונות והרגשות. קודם כל הכי פשוט, רק לעזור לה עשה לי טוב. זה לא חדש לי המשוואה הזו של עשיתי טוב שווה להרגשתי טוב, רק שבסוף התנועה הנפשית הנהדרת הזו הרגשתי צביטה, וכל התרחבות הלב הזו עברה. אפילו כעסתי על עצמי על מה אני חושבת. יותר מהידיים הרועדות שלה ראיתי את הצוואר עם המפתח תלוי עליו. זה היה כמו סמל של ‘להיות לבד’. אבל לא להיות לבד כמו ילד עד שמבוגר מיד יבוא. להיות לבד ולהמשיך להיות לבד ועוד ועוד לבד שלא נגמר. לא הבנתי למה זה כל כך מזעזע אותי הלבד הנצחי שלה. ניסיתי להכניס את ההרגשה שהציפה אותי לתוך מסגרת של היגיון. יש בינינו הרבה יותר מעשרה הבדלים שקל למצוא, ובעיקר לי יש בעל ושישה ילדים בבית ואין לי רגע אחד לבד.