זריחתה של השקיעה – פרק כ’

פחדתי, אני מבינה את זה עכשו, שלא יהיה לי מה להגיד, שלא יהיו לי מילים מנחמות, משהו חכם לומר. להציע פתרון, אפילו חלקי. שאני אעמוד מול הסיפור הכואב בידיים ריקות. אולי גם אמא מרגישה שאין לה מה לתת.
דרג את הכתבה

כבר הזכרתי פעם איך אני קמה בבוקר? 

מאז שאני ילדה קטנה אני פוקחת עיניים, ‘מודה אני’ ומיד רגליים על הרצפה, מזנקת על מה שיביא אתו היום. ברגע אני עוברת משינה לפעילות, אם לשתות כוס קפה בבוקר ולהסתכל על העץ בחלון נחשב לדבר פעיל במיוחד. 

אבל היום אני מתעוררת אחרת, בקצב שונה. זה קורה לפני שהשעון המעורר משמיע קול. תמיד כשאני קמה יש קרניים של אור שנכנסות לחדר דרך השלבים הרופפים של התריס. כל משב רוח קל פותח אותם, מאפשר גם לאור הבוקר להיכנס דרך אגב. היום אני פותחת עיניים לחושך. אין אפילו קצה של אור שמתחיל את היום. אפשר באותם מילים גם לתאר מה אני מרגישה. טעיתי לחשוב שברגע שאעצום עיניים יתנדפו ממוחי מאורעות היום. מסתבר שהשינה שלי לא היתה שקטה, התרחשו בה דברים מעבר להשגתי, אחרת אי אפשר להבין את הדכדוך שמציף אותי עם פקיחת העיניים כשעוד אין בדל של מחשבה שמלווה אותו. כמה שניות עוברות ויש כותרת לעצבות. אני מבינה למה היא נחתה עלי. הכל קשור לאסתי. 

אני נשארת לשכב במיטה. בכל מקרה מוקדם מכדי לקום. פחות מתמיד יש בי רצון להספיק לעשות משהו לפני שאני יוצאת מהבית. הנשימות של הלל שקטות ובקצב קבוע. מכל הצחוק שהוא הצחיק אותי אתמול לא נשאר שום סימן. אני נמחצת למיטה מכובד האשמה. בשעה הקבועה אני מקימה את עצמי בכוח. 

כמו בכל יום אני מגיעה ראשונה לעבודה. אני מסתכלת על השולחן של אסתי, פותחת את המגירות. מה חשבתי למצוא? מכתב שיעשה לי סדר? הלכה והשאירה שולחן נקי, כמו תמיד

כמו בכל יום אני מגיעה ראשונה לעבודה. אני מסתכלת על השולחן של אסתי, פותחת את המגירות. מה חשבתי למצוא? מכתב שיעשה לי סדר? הלכה והשאירה שולחן נקי, כמו תמיד. עד הסוף היא עבדה מסודר, מדגימה הפרדת רשויות בין מה שקורה לה בנפש לבין התפקוד בעבודה. אם לא הייתי יודעת שהיום היא לא תיכנס בדלת לא יכולתי למצוא לכך סימן בשולחן. את כל הבלגן, עבודה לא גמורה, חצאי דברים, היא דחפה אצלי, בדלת אמותי. אני קופצת בבהלה כשאני שומעת את הקול של ציטרון לידי. “יהיה קשה למצוא עובדת כמוה. היא תחסר פה. הסדר שלה. אין מה לומר. איזה ראש יש לה. מה, אני לא יודע כמה היא עזרה לכן בעבודה?”

*

בסוף היום אני מתקשרת הביתה, מודיעה שאגיע מאוחר. אני רוצה להרגיע את אי השקט שבי בהליכה קצרה. גם פה יש שדרה רחבה של עצים ישנים. אני הולכת בה ומרגישה זרה, לא שייכת. וכמו כדי להוכיח לי שאני באה מעולם אחר, בחור זורק מקל הרחק וכלב קטן מביא לו אותו כל פעם מחדש. הוא מסתכל אלי במבט גאה, ואני כמעט אומרת לו, “כל הכבוד. איזה חינוך.” הלוואי אצלי בבית הם ישימו במקום כל מה שזרקו לכל עבר.

עובד עיריה צובע גדר שנראית צבועה. אחר שותל פרחים באדמה שפרחונית גם ככה. בעיר הזו משפצים גם את מה שנראה מושלם. 

אני יושבת על הספסל ומרימה טלפון לאמא. אותם משפטים שחוקים שאנחנו יכולות לצטט מתוך שינה. בסוף אני בכל זאת מוסיפה, “את זוכרת את אסתי מהעבודה? לוינגר מהבית?” אמא מיד יודעת להגיד את שמות המחותנים שלהם. אילנות גדולים של יוחסין היא משרטטת בלי ללכת לאיבוד. “עשו שידוכים יפים,” היא מוסיפה, “אפילו שהאבא יהודי פשוט.” בסוף היא נזכרת לשאול אותי מה פתאום אני מספרת לה עליה, כאילו צריכה להיות סיבה טובה לכל חריגה מהמילים הצפויות.

“היא עזבה את העבודה ועברה לבית שמש, גם ההורים שלה עברו לשם לא מזמן.” אני אומרת מילים כלליות שלא קשורות אלי. אבל עכשו אני זורקת לאמא פיתיון. “מההתחלה שהגעתי לציטרון היא עזרה לי להתאקלם, מה שלא ידעתי היא תמיד עזרה. עד היום. מה שהייתי צריכה,” אני מוסיפה, מנופפת בחכה יותר ויותר קרוב אליה. כמה הייתי רוצה שאמא תקפוץ לתפוס, תבלע את הדברים שלי. אבל מה שאני רואה זה איך החכה מתנדנדת באוויר. גם לא שאלה פשוטה היא שואלת, אפילו משהו כללי כמו אם היינו חברות, אם לא יהיה לי קשה עכשו. רק מאחלת לה הצלחה וכל טוב, כאילו המילים שלה יגיעו אליה. ומיד מוסיפה, “אבא הגיע.” למה נראה שהיא ממציאה תירוץ לסיים את השיחה? “אני רוצה לחמם לו את האוכל, אז שלום,” היא אומרת. אני מרגישה שהיא טורקת לי בפרצוף. 

*

ממקומי בספסל אני רואה רק אנשים בודדים. אשה זקנה עם הליכון מפזרת אוכל לחתולים. ילד רוכב על אופניים הלוך ושוב בלי מטרה, מפתח מחובר לכיס המכנסיים. אני מסתכלת איך הענפים של העצים זזים ברוח. אני חושבת בקלישאות, “התפוח לא נפל רחוק מהעץ.” אני מרגישה לבד. בדיוק כמו שאסתי מרגישה.

פחדתי, אני מבינה את זה עכשו, שלא יהיה לי מה להגיד, שלא יהיו לי מילים מנחמות, משהו חכם לומר. להציע פתרון, אפילו חלקי. שאני אעמוד מול הסיפור הכואב בידיים ריקות. אולי גם אמא מרגישה שאין לה מה לתת.

ברשימת השמות אסתי מופיעה אחרי אמא, סוג של צירוף נסיבות. אני סופרת את הצלצולים. בצלצול העשירי אני שומעת קול חנוק.

ברשימת השמות אסתי מופיעה אחרי אמא, סוג של צירוף נסיבות. אני סופרת את הצלצולים. בצלצול העשירי אני שומעת קול חנוק.

“אסתי?” אני שואלת.

“רק רגע.” היא סוגרת דלת. הקול שלה נשמע כמו מתחת לשמיכה. לוקח לי זמן להבין שמה שאני שומעת הוא בכי.

בלי מילים, אפילו מבט אני לא יכולה לתת לה, אני נמצאת עם הכלים הכי חסרים. אני בוכה אתה בשקט ולא אומרת מילה. אחרי עשר דקות אסתי מצליחה לומר תודה. תודה שהיית איתי. 

*

ערב לפני שאנחנו הולכות לחנות הבגדים של ז’ולייט, אולי בשל התסריטים השחורים של הלל, התקשרתי להזכיר לפנינה. “כזה דבר אפשר לשכוח?” היא אומרת לי ומספרת על פתקים שרשמה ליתר ביטחון על דלת הכניסה והמקרר. “את המקרר אני הרבה פותחת, בגלל זה שמתי שם הפתק. כל פעם אני רואה אותו ולא שוכחת. גם מתחת מברשת השיער שמתי נייר אחד.”

למחרת אני חוזרת מהעבודה, מחליפה בגדים במהירות ושמה את הפאה של שבת. אני מספיקה לדפוק דפיקה אחת וכבר שומעת אותה אומרת כן. מסתבר שהיא חיכתה לי בפינת האוכל כבר יותר משעה “למה כל כך הרבה זמן עד את מגיעה?” היא מתלוננת למרות שלא אחרתי. היא מצביעה על הראש שלי ושואלת, “מה זה?”

אני נוגעת בפאה בחוסר ביטחון. “הפאה של שבת. חזרה מסירוק השבוע.” אני מחכה שתתרשם אבל היא נחרצת, “לא מתאים לך. הצבע כהה. עושה אותך זקנה. יותר טוב הפאה של תמיד אני רואה. ואיך אני?” היא מצביעה על השיער הצבוע שלה, מרגישה בנוח לקבל ממני מחמאה.

“סימונה עשתה עבודה נהדרת,” אני אומרת. “מאד מתאים לך הצבע וגם השיער גזור יפה.”

“אולי תבואי אליה גם את,” היא מציעה. “תצבע לך השערות של הפאה.”

“מספיק זמן בזבזנו,” היא לחוצה כמו ילד קטן לצאת מהבית. “תחזיקי יד אחת בקופסא של התכשיטים ויד שניה תתני לי.”

במדרגות אנחנו פוגשות את שרה, חוזרת מקניות. אני רואה את המבט שלה, מנסה לפענח את מה שהיא רואה – שתי נשים, לא ברור מה מקשר ביניהן, הולכות ביחד, לבושות חגיגי ביום של חול. וכמו להוסיף ולהקשות, קופסא ישנה של כלי תפירה ביד האחת. היות שהיא מתייאשת מלפתור לבד את החידה ואנחנו לא מציעות עזרה, היא לא מתאפקת ושואלת אם אנחנו הולכות לבלות. “משהו כזה,” אני עונה, שומרת על מעטה סודיות. מה היא היתה חושבת לו הייתי מספרת לה? אולי היא היתה בודקת בזהירות אם הכל בסדר אצלי. “תקפצי לבקר, מזמן לא ראיתי אותך,” היא לא מתייאשת. אני כבר מדמיינת את החקירה הצולבת שהיא תעשה לי כשאבוא. 

“עוד הרבה זמן אני אצטרך לעמוד פה?” פנינה תורמת את חלקה במפגש הצולע, נותנת תו סיום צורמני. 

בדרך לאוטובוס פנינה מתעניינת אם אני אוהבת לקנות בגדים. “בשבילי זה עונש,” אני אומרת, תוך שאנחנו הולכות לאט ונזהרות מכל חלק מדרכה שבור.

“תראי מה זה,” היא מנופפת במקל, מצביעה על כל המכשולים בדרך, “איזה עיריה. לא אכפת לה כולנו ניפול.”

האוטובוס מגיע. בספסל הראשון יושב בחור צעיר מסתכל בריכוז בנוף המשמים שנראה בחלון. “בחורצ’יק תעבור ספסל אחר,” היא דורשת. “גם שמה אפשר לראות אותו דבר.”

“בחורצ’יק תעבור ספסל אחר,” היא דורשת. “גם שמה אפשר לראות אותו דבר.”

פנינה מסתכלת בעניין ברחובות המתגלים לעיניה. מדברת אתי ומביטה רחוק. יש לה מבט של ילד בחנות ממתקים שרוצה לטעום מהכל. “תאמיני לי כמו טיול לחוץ לארץ, מזמן לא נסעתי באוטובוס. לוקחת מונית לרופא, לקופת חולים, לבית מרקחת. עכשו אני רואה את הדרך אחרי הרבה זמן שלא ראיתי, כי המונית יש לה סיבוב אחר. מה אני אגיד לך, התגעגעתי.” 

“זהו. כמעט הגענו. צלצלי עכשו. הקופסא ביד שלך?” היא אומרת כשהאוטובוס עוצר ברמזור. “הולך פה ימינה ושמה איפה הסככה הכחולה אנחנו יורדות.”

יש סככה גדולה עם סלון ישן שמונח בה. חתול שמן יושב בכורסה, מרגיש כמו בעל בית. גם בלי לראות את האותיות ‘אליהו פירות וירקות סחורה אלף אלף’ אני מזהה את המקום מהסיפורים. 

“זוכרת את הירקן שאמרתי לך שיחזקאל היה קונה אצלו? הנה, זה המקום שלו. אם אני פה, אני חייבת להיכנס להגיד שלום.” פנינה צועדת בראש ואני אחריה. 

“זוכרת את הירקן שאמרתי לך שיחזקאל היה קונה אצלו? הנה, זה המקום שלו. אם אני פה, אני חייבת להיכנס להגיד שלום.” פנינה צועדת בראש ואני אחריה. 

אדם בגבו אלינו מסדר חצילים בערמה. לידו אשה בוחרת קישואים, פוגמת בסדר. “גברת למה לקחת מלמטה? זה הכל אותה סחורה, טרי מהיום,” הוא פונה אליה. “אבל מלמטה הם יותר קטנים,” היא מתעקשת. “יותר טוב למלא הקטנים, אחרת זורקים חצי,” פנינה מסכימה עם הגברת. “את יכולה לבחור מאלו,” הוא מקרב אליה ארגז מלא בקישואים. “אל תתכופפי. הנה אני שם לך על השולחן.”

“מה אמרתי לך?” פנינה פונה אלי, “בן אדם זהב אליהו. כמה סבלנות יש לו לכל אחד.”

“אליהו, בדאלק [כפרה],” היא מרימה את הקול. “תראה מי בא אליך.” היא פורשת את הידיים לצדדים. בראש עולה לי תמונה של ילד רץ לאמא. “פנינה איזו אורחת חשובה,” אליהו שמח, מניח לארגז החצילים. “כמה זמן לא ראיתי אותך. מה שלומך? הכל בסדר? בואי תיכנסי, תשבי במקום שלך.”

הוא מושיט לה יד. את היד שלי היא עוזבת, הולכת לסככה בלי שתגיד ‘בואי גם את’. אני נשארת שניה במקום. לא זוכרת מתי שמעתי את הפתגם “הכושי עשה את שלו הכושי יכול ללכת”. זה לא מטבע לשון שמתגלגל בפי. אבל עכשו זה מה שאני מרגישה. אליהו שואל אותה, “מה חדש?” ואני מסתכלת נבוכה על הסחורה. 

“מה כבר יכול להיות חדש אצלי,” היא אומרת, “לא התחתנתי עוד פעם מאז יחזקאל הלך, לא נולד לי שום דבר. מה שחדש שהכל נהיה יותר גרוע. הרגליים פחות הולכות, הידיים, נו אתה יכול לראות בעצמך… הזיכרון גם כן לא משהו. אני מתפלאה על עצמי שזכרתי השם שלך.”

לאליהו מתברר יש שמיעה סלקטיבית כמו הרבה אנשים אחרים. הוא בוחר לדבר על מה שהיה פעם. אולי הוא חושב שזה פחות כואב. גם בזמנים מתברר שהוא לא חזק. 

“אין אני אומר לך, אין כמו יחזקאל.” מי שלא יודע עוד יכול לחשוב שהוא מדבר על אדם חי. “איך בוחר לך את הירקות אחד אחד. אין הרבה בעלים כאלה. תאמיני לי, אני יודע על מה שאני מדבר. אני רואה איך הם באים שמים בשקית בלי להסתכל. יחזקאל אומר לי הבמיה לא נראית טוב, יש לך משהו בשבילי בצד? הכל בשביל שתהיי מרוצה. את בטח מלכה אצלו.”

“למה מלכה אתה אומר. היה בעל טוב אני לא אומרת, אבל איזו מלכה אתה מכיר צריכה לבשל כל יום אוכל טרי?”

“את,” אליהו צוחק והחולצה שקטנה עליו לפחות בשני מספרים רוטטת, “תמיד היה לך לשון. לא הייתי רוצה ליפול לפה שלך.”

“את,” אליהו צוחק והחולצה שקטנה עליו לפחות בשני מספרים רוטטת, “תמיד היה לך לשון. לא הייתי רוצה ליפול לפה שלך.”

“כמאל,” הוא צועק לחלל החנות וערבי צעיר מופיע, “תעשה קפה בשביל הקליינטית החשובה.”

פנינה מנסה לעצור אותו. “לא צריך לטרוח, למה אני ממהרת. הייתי חייבת להיכנס לראות מה שלומך, תכף אני הולכת.”

“רק קפה קטן. יש לי פה מעמול שאשתי הכינה. להכין גם לך גברת?” הוא פונה אלי. סוף כל סוף מישהו נזכר בקיומי. 

“אה, שכחתי ממך מההתרגשות,” פנינה נזכרת בי. “זאתי שכנה שלי.” היא מספרת לו. “לא מהעדה שלנו.” לרגע אני מרגישה מחוץ למעגל אבל מיד היא מחזירה אותי פנימה, “בכל זאת אשה מאד מאד טובה. חברה שלי.”

אליהו מוזג לספל קפה שחור ומגיש לפנינה. כוס נוספת הוא שם בשבילי. מתוך צנצנת גדולה הוא מוציא עוגיות שאשתו הכינה. בעוגיה השניה שפנינה אוכלת היא חייבת להודות, “הרומניה שלך למדה להכין אותם כאילו נולדה בבגדד. ניקח עוד אחת בשביל הביטחון,” היא צוחקת. “נראה אם זה בדיוק אותו הטעם.”

שניהם יושבים בנחת, מעלים זכרונות, לא ממהרים לשום מקום. כמאל מחליף את אליהו בקופה. אני מסתכלת על השעון התלוי מעל מדף החמוצים. מהר מאד הם עוברים לערבית, מפעם לפעם הם זורקים מילה בעברית. כאילו אני עציץ. קקטוס שכמעט לא צריך להשקות. אולי רק פעם בחודשיים, ברגע האחרון לפני שמתייבש ומת. אני חושבת על כל מה שיכולתי לעשות בזמן שאני יושבת פה לא קיימת עבורה. גם על הפאה של שבת שמחממת לי את הראש אני באה אתה חשבון. בסוף כשהיא נזכרת בי רק כדי לשאול מה השעה. אני אומרת, “שש וחצי.” ומוסיפה, ורק אני יודעת כמה תוקפנות כרוכה במילים התמציתיות, העובדתיות שלי, “כבר מדי מאוחר ללכת לז’ולייט.”

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן